ביקורת "משחקי הכס" עונה 5 פרק 9: ריקוד הדרקונים

הביקורת השבועית של "משחקי הכס" מוגשת בחסות מיכאל אנדה ו-וולפגנג פיטרסן.

זהירות, מוצר זה עלול להכיל ספוילרים!

סיום פרק 8 הותיר את הצופים בכסיסת ציפורניים אחרי קרב ענק שקשה יהיה להתעלות עליו. לאחר התחלה מהוססת של העונה, היא החלה לקבל את הקצב הרצוי וכמה סצנות חזקות במיוחד, ועל הפרק התשיעי המסורתי מוטלות, אם כך, ציפיות רבות. האם הוא מצליח לעמוד בהן? Hell Yeah.

"את הבן שמעולם לא היה לי"
"את הבן שמעולם לא היה לי"

ובכן, הפרק מתחיל בשלג, בקור ובחושך של מחנה סטאניס העגום. לשמע רחשים לא ברורים, מליסנדרה יוצאת מאוהלה וצופה במספר שריפות המתחילות להתפשט במחנה. דליקות אלו הן כמובן בחסות ראמזי בולטון ו-20 אנשי הקומנדו שלו, שמצליחים לחסל באופן זה את מרבית האספקה החיונית של צבא סטאניס. מתברר כי הוא קרא את "100 דרכים קלות ללוחמת גרילה". מליסנדרה צופה בלהבות ברוגע יחסי; האם היא חזתה את הפשיטה אך לא עצרה אותה כדי להוביל את סטאניס אל עבר נקודת השבירה שלו – אליה נגיע מיד – והמטרות הרצויות לה?

לאור המצב הבכי רע, דאבוס מפציר בסטאניס לחזור אל טירת שחור ולנהוג בהגיון. חבל על הזמן שלו: דאבוס מבין כי המלך מקשיב רק לעצותיה של מליסנדרה והשפוטה שלה, המלכה סליס. סטאניס מצווה על דאבוס לרכוב בעצמו לטירת שחור ולבקש תגבורת ואספקה מג'ון שלג. נראה כי סטאניס ירחיק מעליו את היועץ הנאמן והידיד הכי טוב שלו בכל מחיר. דאבוס, שחש שמשהו לא כשורה, מנסה לשכנע את סטאניס לשלוח עימו גם את המלכה והנסיכה שירין, אך נתקל בסירוב. דאבוס מבקר את שירין לפני עזיבתו ומעניק לה מתנה – פסל אייל בדמות סמל בית באראתיאון.

Worst. Parents. Ever.
Worst. Parents. Ever.

כאשר אביה מגיע לבקר אותה, שירין מספרת לו על הספר שהיא קוראת, "ריקוד הדרקונים", בו מתוארת מלחמת האחים שנוצרה עקב הסכסוך בין בני טארגריאן, מריבה שקרעה את הממלכה. האם סטאניס ישכיל להבין שזוהי בדיוק המקבילה הטראגית לסכסוך שלו עם רנלי שהוביל למלחמה הנוכחית, שהורסת את ווסטרוז? לא. אם הספקנו לשכוח, הרי שסטאניס דאג להתנקש בחיי אחיו באמצעות כוחותיה של מליסנדרה. עתה, האיש שחשבנו שהתרכך בפרק 5 כאשר הפגין חיבה נדירה לבתו, מבקש ממנה בעצם את האישור להרוג אותה. בלא שתבין את המשמעות, שירין מאשרת לאביה כי היא מוכנה לסייע בכל דרך לניצחונו.

שירין האומללה מובלת אל המוקד, שם מליסנדרה מחכה כדי להדליק את הלהבות. שירין מבינה מאוחר מדי את הצפוי לה וקוראת לאביה, אך הוא מסתתר בקהל בפנים קפואות ולב של קרח, בעוד בתו היחידה נשרפת בחיים. כל מהלכי ההתרככות שהוצגו במהלך הסדרה, כדי שכצופים נראה בסטאניס דמות שאולי ניתן לחבב, או לפחות להבין אותה, בוטלו והוחלפו במכות פטיש – הספקנו לשכוח שהוא פנאט דתי ללא עכבות שמעלה אנשים באש כדי להשיג את כס הברזל. טיפשים שכמונו.

דווקא סליס, דמות שאיתה לא נוצרה שום הזדהות במהלך הסדרה כי היא תוארה כפנאטית יותר מבעלה ועושה דבריה של מליסנדרה, מתחרטת על ההקרבה, מגלה שיש לה לב ומנסה ברגע האחרון להגיע לשירין שכבר אפופה בלהבות, אך נעצרת ע"י חיילים בהוראת המלך. הכותבים הכינו אותנו מראש שרגע זה יגיע, אך דווקא כשנראה שהסדרה לא יכולה לשבור את שיאי האכזריות שהציבה לעצמה, מגיעה הסצנה קורעת הלב הזו, בה שירין – דמות תמימה שאני מניח שאין צופה שלא חיבב אותה בשל תמימותה, מחלתה, ידידותה עם דאבוס והמשפחה המחורבנת שלה – מוקרבת על מזבח האמונה בלבד.

"I just had sex, and it felt so awkward"
"I just had sex, and it felt so awkward"

עדיין בצפון, ג'ון שלג חוזר לחומה עם הפליטים מהקרב בהארדהום; עייפים, מותשים ומקווים למצוא מקלט בטירת שחור. סר אליסר ת'ורן מביט ממרומי החומה בערב רב של הפראים ולאחר התלבטות ארוכה ובאופן מפתיע, מאפשר לאויביו (ביניהם גם ג'ון) לשעבר לעבור במנהרה לצד השני ובכך מאשר בשנית את מנהיגותו של ג'ון.

ג'ון מביט בפליטים העלובים שהביא עמו ומפטיר לסאם כי נכשל במשימתו. סאם מנסה לחזק את רוחו של ג'ון ומשיב לו במקבילה המקומית של משפט חז"ל – "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא". אבל אין כמו סר ת'ורן כדי לקלקל מצב רוח טוב, והוא מסנן לעבר ג'ון כי לבו הטוב יגרום להם לצרות. צרות בדמותו של הענק וון-וון שעובר בקושי במנהרה ונראה כי אינו מבסוט מהלוקיישן החדש שלו.

באקלים חם הרבה יותר, ג'יימי לאניסטר מוזמן לפגישה הכוללת את הנסיך דוראן, אלאריה, הנסיך טריסטיין והנסיכה מירסלה. דוראן, דיפלומט שפוי, נוזף בג'יימי על כך שניסה לקחת בכוח את מה שהיה יכול לקבל במשא ומתן. דוראן מוסר לג'יימי כי הוא מוכן שמירסלה וטריסטיין יחזרו למעלה מלך, בתנאי שטריסטיין יקבל את מקומו המובטח של אוברין המנוח במועצה הקטנה. ג'יימי מסכים ונראה כי הבנות נושאות שלום הושגו, אך אלאריה, פתן כעוס שכמוה, לא מצליחה להסתיר את מורת רוחה מההסדר עם הלאניסטרים ויורקת ארס בדמות קריאת תיגר על דוראן.

דוראן אף מסכים לשחרר את ברון מהכלא, למרות שלא בטוח שברון לא נהנה מהשהות בצמוד ל"נחשיות החול". יכול להיות שהיה מוותר גם על האגרוף שהוא חוטף משומר הראש של דוראן כפיצוי על האגרוף שהחטיף לטריסטיין במפגש הראשון ביניהם. למרות חולשתו הפיזית, דוראן מפגין את עליונותו כשהוא דורש ומקבל את כניעתה של אלאריה, כאשר "נחשיות החול" – וביניהן בתה – צופות בהשפלה. אלאריה, כששיני הארס שלה מנוטרלות כביכול וכנועה מהרגיל, מגיעה לג'יימי ומגששת אפשרות לברית ביניהם. או שהיא מתכננת משהו אחר לגמרי, לא ברור.

"אפשר לקחת הפסקת פיפי?"
"אפשר לקחת הפסקת פיפי?"

מוכרת הצדפות הקטנה על רציפי בראבוס, הלא היא אריה סטארק\"לאנה", מגיעה לסוחר המהמר כדי להתנקש בחייו כפי שהורה לה ג'אקן. היא כמעט עושה זאת, אך אז מבחינה בלורד מייס טיירל בלוויית מרין טרנט, שהגיע לעיר כדי לשאת ולתת עם ראשי בנק הברזל בשם המלך. טרנט, כידוע, נמצא ברשימת האנשים שאריה נשבעה לנקום בהם, ולכן היא זונחת את המשימה שלה ועוקבת אחרי מרין לבית בושת.

כפי שהזכרנו בעבר, בעונה זו בתי הבושת בסדרה הם מקומות מבשרי רעות והפעם הזו לא שונה: אריה מגלה כי מרין חובב נערות צעירות ונראה כי היא כמעט והופכת לקורבן הבא שלו, אך היא ניצלת ברגע האחרון. הסיכון שלקחה העניק לה פיסת מידע יקרת ערך, בדיוק כפי ש"האיש" לימד אותה. כשאריה חוזרת למקדש, היא משקרת לג'אקן במצח נחושה כאשר הוא מתחקר אותה בנוגע לחיסולו של הסוחר. האם היא לא הבינה עד עתה שאי אפשר לשקר במקדש של האל רב הפנים?

סיום הפרק מתרחש במירין. לאחר שהתלוננתי כי בפרק 7 זירות הקרב של סוחרי העבדים נראו כלוקיישנים עלובים למדי, מסתמן כי יוצרי הסדרה מספקים את מבוקשי עם קולוסיאום מפואר מלא באלפי צופים, שנראה כלקוח הישר ממחלקת האפקטים של "גלדיאטור". "המשחקים הגדולים" עומדים להתחיל ועל במת הכבוד ממתינים דאינאריז, דאאריו וטיריון בעוד שהיזדאר מאחר משום מה, ולשאלתה של דאני טוען כי בדק שהכול תקין. התנהגות חשודה מאוד מצדו, אך נראה כי אף אחד אחר לא שם לב לכך כאשר הוא מפציר בדאני לאשר את תחילת המשחקים. דאינאריז עושה כן בחוסר רצון על ידי מחיאת כפיה.

"תזכירו לי למה איפשרנו לג'ורג' ר. ר. מרטין להיות שליט המבוך?"
"תזכירו לי למה איפשרנו לג'ורג' ר. ר. מרטין להיות שליט המבוך?"

הלוחמים משננים בפני המלכה שבועה הדומה מאוד לזו של הגלדיאטורים ברומא העתיקה – "אנו ההולכים למות – מברכים אותך, קיסר!" – והקרבות מתחילים. על הבמה דאאריו מנסה להקניט את היזדאר, כשהוא מתגאה בניסיונו כלוחם בבורות הלחימה. דאני ממשיכה להסתייג מהמסורת המירינית וחוזרת על הוויכוח הישן שלה עם היזדאר בנושא. טיריון, בתפקידו החדש כיועץ למלכה, מתערב ואומר להיזדאר כי דעותיו היו מזכות אותו בחיבתו של אביו המנוח, מה שגורם לנו להבין, אם כך, שטיריון לא מחבב את היזדאר.

בעוד הוויכוחים הפוליטיים ממשיכים, נכנס לזירה ג'ורה כחלק מקרב מרובה משתתפים. דאינאריז מבחינה באביר שלה לשעבר ומשתתקת, והקרב מתחיל. בעוד ג'ורה מתגבר בקלות יחסית על היריב הראשון בזכות היותו לוחם יעיל, הרי שהיריב השני, שנראה כמו רקדן מים בראבוסי, מתגלה כיריב קשה יותר. בדיוק כשנראה כי הרקדן עומד להרוג את ג'ורה, לוחם אחר מחסל אותו ונותר אחרון להתמודד מול סר מורמונט. ג'ורה מצליח לנצח אותו לקול שאגות הבוז של הקהל, אך לפתע ג'ורה משליך את הכידון של יריבו המת לעברה של דאינאריז. מתברר כי בעוד כולם התרכזו בקרבות, עשרות מבני ההרפיה הסתתרו בקהל והזריקה המדויקת של ג'ורה מחסלת מתנקש שיועד למלכה.

דאאריו קורא ללוחמים הבלתי טמאים להגן על מלכתם, אך מספרם של בני ההרפיה עולה על המגנים והם פורצים לבמה. במהלך המהומה נשחט ע"י ההרפיות היזדאר, שהיה הופך לחשוד המיידי במזימה שכזו, אך אין הרבה זמן לחשוב על הנושא. למרות איחוד הכוחות בין הלוחמים המנוסים ג'ורה ודאאריו, הפמליה שכוללת את דאני, טיריון, מיסאנדיי ומספר מועט מדי של בלתי טמאים מוקפת ע"י כוח גדול של בני הרפיה במרכז הזירה.

בדיוק כשהמצב נראה סופני לרוב הדמויות, דאני מתחברת לדם הדרקונים שזורם בה ובכוחותיו הנסתרים של בית טארגריאן קוראת לדרקונים שלה. מי שמופיע בשאגות אדירות הוא דרוגון, הדרקון הגדול והפראי מכולם, שדאני לא הצליחה לרסן וברח למרחבים הפתוחים. נראה היה שלא נזכה לסצנת סיום שמתקרבת לזו של הפרק הקודם, אך דרוגון שועט פנימה, מבתר ושורף עשרות בני הרפיה, וכל חשש מפני פרק משעמם עולה בלהבות, פשוטו כמשמעו. ההרפיות מתאוששים ופוגעים בדרוגון באמצעות חניתות, ודרוגון הפגוע שואג בכעס וגורם לדאינאריז להשלים לבסוף עם גורלה כבת טארגריאן. היא מתקרבת למפלצת המאיימת, מרגיעה את ילדה המופרע, מטפסת על גבו ומצווה עליו לעוף.

"לא, דרוגון, ביקשתי מדיום רר!"
"לא, דרוגון, ביקשתי מדיום רר!"

זהו הקליימקס, קטע מכונן ללא ספק בו מרכיב הפנטזיה של הסדרה גובר על המרכיב הריאליסטי שהיה עד כה דומיננטי יותר. כמו בכל סיפור פנטזיה ראוי לשמו המכיל דרקונים, הגענו סוף סוף לרגע המיוחל בו דמות רוכבת על אחד.

בנוסף לכך, הדרקון הוא ללא ספק ה"דאוס אקס מכינה" של דאינאריז טרגריאן. לאחר שנדמה שנתקעה במירין ובפוליטיקה הפנימית הסבוכה שלה ללא יכולת להתקדם הלאה לעבר כיבוש ווסטרוז, מגיע משמיים דרוגון כדי לקחת אותה הרחק מהבוץ הטובעני שמירין התגלתה עבורה. בעוד היא מתעופפת גבוה לשחקים, דאני משאירה מאחור על החול בזירה את כל מי שרצו להיות קרובים אליה – ג'ורה, דאאריו וטיריון.

איזה סיום נהדר לפרק עם שם שמרפרר לספר החמישי בסדרה, "ריקוד עם דרקונים", פרק שהצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהשאיר אותי עם פה פעור, וכלל כמה סצנות בלתי נשכחות. שאפו גדול ליוצרים ולבמאי דייוויד נאטר (שאף עמד מאחורי פרק החתונה האדומה הידוע לשמצה, "גשמי קאסטמיר"), והנה כבר מגיע הפרק האחרון לעונה בשבוע הבא; ממש לא בטוח שיישארו לכם ציפורניים לכסוס.

ציון: 5
ratings-tv-5

בונוס:
– נשאיר אתכם עם דרקונים אחרים, "דרקוני המרק", שכתבו שיר במיוחד לדאינאריז בו הם אומרים לה לא לפחד מהחופש שלה, כי עכשיו היא חופשיה לעשות את מה שהיא רוצה. תרקדו עם הדרקונים האלה.

4 thoughts on “ביקורת "משחקי הכס" עונה 5 פרק 9: ריקוד הדרקונים”

  1. מרב:
    1. "מהלכים לבנים" כבודם בתחום הפנטסטיה במקומו מונח.
    אבל פה מדובר על רכיבה על דרקונים!
    אני צוחק, אבל כמו שכתבתי בסוף, האקט שבו דאני ממריאה על הדרקון הרגיש לי כאילו היא יצאה בו מתוך החלק הריאליסטי\פוליטי שבו היתה שקועה אל רמה אחרת של פנטזיה שטרם הגענו אליה.
    2. בוודאי ובוודאי שקראתי את הספרים. מדוע?

    1. אולי זה מדגם לא מייצג אבל כל מי שאני מכירה (ואני כוללת פה אנשים מפייסבוק) שקרא את הספרים התאכזב מסצנת הסיום ולהפך – כל מי שאני מכירה שלא קרא את הספרים ממש התלהב ממנה.
      הניחוש שלי הוא שזה בגלל שבספרים הסצנה מגניבה יותר אז ציפינו למשהו אחר. או אולי בגלל שבספרים היא עלתה על דרוגון בשביל להפסיק את הטבח, לא בשביל לברוח מבני הרפיה. למרות שזה באמת היה מאוד מספק לראות את היזהארד מת 😛

      1. לא יודע.
        אני הרגשתי שאני מחכה כבר יותר מדי לכך שדאני תעלה כבר ותעוף משם.
        ממש לא התאכזבתי.
        בכל מקרה, רוב הסצינות (ובטח העלילות) יותר מוצלחות בספרים, בטח בהיקף העצום שלהם.
        אם למרות הכל נהנית לקרוא את הביקורת, אשמח אם תפיצי בקרב חבריך את הביקורת ואת האתר בכלל.
        לא לשכוח – שבוע הבא ביקורת על הפרק האחרון (של שי גבסו) וסיכום חגיגי!
        .

  2. "קטע מכונן ללא ספק בו מרכיב הפנטזיה של הסדרה גובר על המרכיב הריאליסטי שהיה עד כה דומיננטי יותר." – כי הזומבים מהפרק הקודם היו ריאליסטים?

    חוץ מזה אחלה ביקורת פרק. אפשר לנחש כי הכותב/ת לא קרא את הספרים?

להגיב על מרב לבטל