לראשונה מאז 1958, השנה בה נוצר, הדוב פדינגטון מגיע אל המסך הגדול. בזכות היכולות הטכנולוגיות המרהיבות ליצירת דמויות ממוחשבות כיום, הקולנוע סוף סוף צירף לשורותיו יצירה על הרפתקאותיו של אחד מהדובים האהובים, המוכרים, הפופולארים והמרגשים בעולם. הציפייה בהחלט השתלמה.
הדוב פדינגטון נוצר על ידי מייקל בונד ואוייר על ידי פגי פורטנום. פדינגטון הוא דוב דובר אנגלית, שהגיע מפרו הישר לאנגליה כשבידיו מזודה מלאה במרמלדה, כובעו האדום שקיבל מדודו ושלט האומר “נא דאגו לדוב זה, תודה” שנכתב על ידי דודתו, הדובה לוסי, שיצאה לגמלאות.
הוא נמצא על ידי משפחת בראון בתחנת הרכבת “פדינגטון” שבלונדון ומכאן קיבל את שמו, שכן שמו האמיתי נהגה בדובית. הסרט עוקב אחר המקור הזה בסמיכות, וכך השליש הראשון של הסרט קסום להפליא: שהותו ביערות פרו עם דודיו הדובים, שוחרי המרמלדה, מתוארת בצורה תמציתית כל כך, שיוצרת סמפטייה כלפי הדמויות, כאילו הייתה זו טרילוגיה ואנחנו כבר בסיומה. המפגש המשעשע עם משפחת בראון בתחנה לא מאכזב גם הוא – בתוך דקות ספורות הדינמיקה המשפחתית נבנית בשלמותה, ואנחנו איתם עמוק בפנים.
על פי מסורת הקולנוע האמריקני (שכמובן חדרה לקולנוע במדינות אחרות), התסריט הקלאסי עוסק בדמותו של האב האבוד, שהמשפחה קורסת בלעדיו, עד שהוא מוצא את עצמו, או, עד שבני משפחתו מוצאים לו תחליף, וכך שלוות המשפחה חוזרת. ב-“אי.טי.” הקלאסי למשל, משפחתו של הילד אליוט, גיבור הסרט, שרויה במצוקה ללא דמות אב, לאחר שנטש אותם. אי.טי. עצמו הוא זה שבמפתיע מחזיר להם את האיזון המשפחתי, בעודו ממתין לשוב לביתו שלו. ב”פדינגטון”, משפחת בראון כולה מחכה שהאב יתפכח ויקבל את פדינגטון, סוג של חבר מכוכב אחר בעצמו, לחיק המשפחה, ורק כך יחזור למשפחתו בעצמו. פדינגטון, כמו אי.טי., משיב את הגיבוש והשלווה למשפחה.
את הזוג בראון מגלמים סאלי הוקינס (“חופשיה ומאושרת”, “יסמין הכחולה”) ויו בונוויל המוכר מתפקידו ב”אחוזת דאונטאון”. הוקינס ובונוויל עושים עבודה טובה ורגישה עם דמויותיהם, שהיו רק מעט קלישאתיות, במידה מתאימה לדרך סיפור מעשייתית. בונוויל הציג באורח נהדר ומבדר את אותו התהליך שעבר האב בביתו שלו. פדינגטון עצמו מדובב על ידי בן ווישו (“אני לא שם”, “סקייפול”), שעושה עבודת דיבוב פנטסטית הקרובה לשלמות. ווישו מפיח בדמות הממוחשבת (שעשויה להפליא) חום מלבב ומעין תמימות אינטלגנטית בתהליך ההתאקלמות לבית חדש.
את הרשעית בסרט מגלמת ניקול קידמן (“מולין רוז'”, “השעות”), והיא הנקודה החלשה ביותר של הסרט. הניסיון להכניס פסיכולוגיה נסתרת מאולצת לדמות הרשעית, ששאיפתה הגדולה ביותר היא לנקום בפדינגטון, היה מיותר להחריד. בנוסף להחלטה הגרועה הזו, דמותה גם היתה עשויה בסגנון תלוש לחלוטין מהסרט, שמזכיר יותר את סרטי “ספיי קידס”. פיטר קמפלדי, דוקטור הו ה-12, מגלם בהופעת אורח תמוהה וסימפטית, את השכן הלא-מחבב-דובים, מר קארי.
פול קינג, במאי בריטי, קיבל לידיו את מלאכת העיבוד הקולנועי לדוב טוב הלב. קינג, שביים את סדרת הקאלט הקומית, “מייטי בוש”, ידוע כיוצר בעל דגש קומי, וכשרונו זה היווה חלק מהותי בהצלחתו של הסרט. קינג מציג לנו את הרפתקאותיו חסרות המזל של פדינגטון באקסטרווגנתיות שלמה משעשעת וסוחפת.
הסרט מתחילתו ועד סיומו גדוש בהומור בריטי (המתאים לכל המשפחה), לעתים עדין, לעתים בומבסטי, וכמעט לא כושל מלהצחיק ולשמח. השפה הקולנועית הכללית של הסרט תואמת מאוד לאווירת סיפורת ילדים, במיוחד ברצף בו בני משפחת בראון מתוארים במעין בית בובות צבעוני ומתוחכם. קינג בנה לונדון קולנועית קסומה, כאילו לקוחה הישר ממעמקי הרגשות שעולים כשנאמרת המילה “פדינגטון”: לונדון עם איזון מושלם בין אפרוריות פשוטה של גשם לצבעי פסטל חיים של מלכותיות.
רובד מהותי נוסף שמתקיים ב”פדינגטון” הוא נושא המגוון (Diversity), ונקודה זו מגיעה בתזמון של שיח עולמי בוער על נושא היצוג הקולנועי. לאחרונה דיונים ומאמרים רבים עוסקים בנוגע למיעוט הדמויות הלא-לבנות בקדמת סרטים הוליוודים, ו”פדינגטון” משדר בהתאם מסרים מוצהרים ללא הרף על שילובם הקשה של הלא-לבנים בחברות לבנות.
בהקשר זה, השבוע בקבוצת דיון של “מעורבות בקמפוס” באוניברסיטת מישגן, הוחלט לבטל את הקרנת “צלף אמריקאי” של קלינט איסטווד, בטענה שהוא גזעני, ולהקרין את “פדינגטון” במקום. זוהי תקרית לא מפתיעה במיוחד, שכן “צלף אמריקאי” חודר לתחומי הטאבו האמריקאי בכל הנוגע להשוואות מופגנות על רקע מוצא, כשהוא מציב במרכזו את החייל הגיבור הלבן מול הטרור המוסלמי. “פדינגטון” לעומת זאת, עוסק בהבדלים אתניים מצד חיובי ואופטימי יותר, בו השונה מוצא את מקומו וביתו בלונדון הלבנה, והיא מרויחה מנוכחותו בחזרה. בדיוק כמו משפחת בראון וסביבתה הלונדונית, גם אנחנו הרווחנו – יצירת קולנוע שובת לב לכל המשפחה, שתחזיק עוד שנים רבות.
ציון סופי – 4
