נקודת ההתחלה של "דוקטור סליפ"  היא בעייתית במיוחד – איך עושים סרט המבוסס על ספר של סטיבן קינג, שהוא המשך לספר "הניצוץ", כאשר במקביל הסרט צריך להתייחס לקלאסיקה קולנועית ("הניצוץ" של קובריק כמובן), שלקח את הספר המקורי, שינה בו חלקים משמעותיים ובסופו של דבר הפך אותו ליצירה עצמאית שרוב האנשים מכירים אתה ולא את הספר (כאשר קינג עצמו הביע את עוינותו העמוקה כלפי הסרט של קובריק במשך שנים ארוכות).

סרט כזה יהיה חייב לגשר על הפערים שבין הספר לסרט כדי להיות רלוונטי לקהל הרחב. למשימה הלא קלה הזו נבחר כנראה האדם המתאים ביותר – הבמאי והתסריטאי מייק פלאנגן, אשר הוכיח כבר כי הוא "שולט בחומר" כאשר עיבד למסך הקטן את "המשחקים של ג'ראלד" – אחד הספרים שהאמנתי כי אין אפשרות להעביר אותו לפורמט אחר באופן נאמן למקור, אך פלאנגן הצליח לבצע את השינויים הדרושים בלי לפגוע בליבת הסיפור. בנוסף, פלאנגן יצר את הסדרה המעולה "מי מתגורר בבית היל" שאמנם לא נכתבה ע"י קינג, אך לכל אורכה נותנת הרגשה שהיא "דוברת קינג ברמת שפת אם".

המשך הקריאה כולל ספויילרים קלים לסרט:

אני מאמין שהתפיסה הרווחת לגבי "הניצוץ" של קובריק היא "הסרט שבו ניקולסון מנסה להרוג את המשפחה שלו עם גרזן במלון נטוש פלוס רוחות רפאים", אך הספר המקורי של קינג מכיל רבדים נוספים שהיו חשובים לקינג, כמו: גידול ילדים, איזון בין קריירה לחיי משפחה, התגברות על אלכוהוליזם והתמכרות. בגלל שמדובר בקינג, נוסף המימד העל טבעי בו הילד דני טורנס מחזיק ביכולת "לנצוץ", אשר קיימת רק בחלק קטן מהאוכלוסיה ואת הישות הזדונית שקיימת במלון ורוצה להשתלט על דני. חלק מהאלמנטים הללו קיבלו טיפול שטחי בסרט של קובריק, כאמור למורת רוחו של קינג (ועל כן, למרות מעמד הקאלט שלו, הוא לא העיבוד המועדף ביותר עלי ליצירות קינג).

את הספר "דוקטור סליפ" קראתי לפני כמה שנים, וכבר אז חשבתי שהוא לא מהיצירות המהודקות ביותר של קינג. הרושם שלי היה שהעלילה מתפזרת ליותר מדי כיוונים ולא ממש מצליחה לפגוע, כאשר סיום הספר הוכיח לי כי קינג התאהב קצת יותר מדי בדמויות שיצר. עדיין הייתי סקרן לגלות כיצד פלאנגן התמודד עם העלילה.

הסרט "דוקטור סליפ" מתחיל מהנקודה בה "הניצוץ" הפסיק – אנו פוגשים בשנת  1980 את הילד דני טורנס (רוג'ר דייל פלויד במקומו של דני לויד, שמקבל תפקיד קמאו קטן בסרט) ואמו וונדי (אלכס אסו במקומה של שלי דובאל) אשר עברו לחיות בפלורידה שטופת השמש כדי להתרחק ככל האפשר מזיכרון זוועות מלון "האוברלוק" בקולורדו המושלגת.

רוחו של טבח המלון דיק האלוראן (קרל למבלי במקומו של סקאטמן קרות'רס) ממשיכה לשמש כמנטור לדני הצעיר ומלמדת אותו טכניקות מנטליות לשימוש ב"ניצוץ"  כדי להתגבר על רוחות המלון שממשיכות לרדוף אותו. במקביל אנו לומדים על "רוז הכובע" (רבקה פרגוסון) המנהיגה חבורה בשם "הקשר האמיתי", גם הם בעלי "ניצוץ", אשר משוטטים ברחבי היבשת כדי לאתר אנשים בעלי יכולות כדי להרוג אותם וליזון מ"אדי" הכוח שלהם- דבר אשר מגביר את יכולות "הניצוץ" שלהם ומעניק להם חיים ארוכים מהרגיל, מעין טוויסט "ערפדי" על הנושא.

אנו קופצים כמה שנים קדימה ומגלים כי דני, עתה ידוע כדן (יאן מקגרגור) לא הצליח להשתחרר מהצל המשפחתי של אביו וצולל גם הוא לדרך של אלכוהוליזם ואלימות, המונעת מהצורך שלו לטשטש את יכולות "הניצוץ". בנדודיו הוא מגיעה לעיירה בניו המפשייר בשם פרייזר שם הוא מוצא מנוחה ומשתקם בעזרתו של בילי פרימן (קליף קרטיס) אשר מסדר לו עבודה וגם מכניס אותו לקבוצת תמיכה של "אלכוהוליסטים אנונימיים". במקביל הוא יוצר קשר טלפתי עם ילדה בשם אברה סטון (קיילי קארן) המפגינה יכולות "ניצוץ" יוצאות דופן. בהמשך העלילה דן יהפוך למנטור של אברה, כפי שהאלוראן היה עבורו, תוך שהוא נאלץ להתמודד עם עברו האפל ועם חבורת "הקשר האמיתי" האימתנית.

"דוקטור סליפ" מצטיין במקום בו לא מעט סרטי אימה מודרניים נכשלים – פלאנגן מקדיש לא מעט זמן כדי לערוך את האקספוזיציה עם הדמויות ולבנות אווירה איטית של אימה, במקום להישען על "Jump Scares" זולים. אפשר לציין כי החיבה של פלאנגן לשוטים ארוכים הכוללים תנועות מצלמה דינמיות, מסובכות וללא חיתוכים מהירים מקבלת כאן מרחב גדול לתמרון, כאשר במקביל היא גם מתכתבת עם סגנונו החזותי המאוד זהה של קובריק.

הסרט מתחיל בשחזור כמעט מדויק של השוט המפורסם מ"הניצוץ" בו המצלמה עוקבת אחרי הילד דני נוסע על תלת אופן במסדרונות המלון, אך יש לא מעט סצנות נוספות המוכיחות כי פלאנגן הוא במאי טכני מעולה שיודע עבודת מצלמה מהי (מוזמנים לצפות כאן בטייק הארוך והמרשים  שיצר באחד הפרקים של "מי מתגורר בבית היל"). הצלם הכמעט קבוע של פלאנגן, מייקל פימוגנארי, עושה כאן עבודה מצוינת לא פחות, עם שוטים שמפתיעים בעומק השדה שלהם.

מעבר לקטע הספציפי הזה, "דוקטור סליפ" מתהדר בעוד כמה חלקים בו שוחזרו במדויק סצנות מ"הניצוץ", אחת אייקונית אחרת אפילו הצליחה לגרום למישהו שצפה יחד איתי לחשוב כי זה אכן קטע עם השחקנים המקוריים. האם זהו הישג ראוי לציון בפני עצמו? אני לא ממש בטוח מאחר וסטיבן שפילברג, מעריץ קובריק ידוע בפני עצמו, עשה כמעט בדיוק אותו דבר לפני כמעט שנתיים עם "שחקן מספר אחת". מי עשה זאת יותר טוב? שאלה מעולה.

מבחינה עלילתית, הסרט מרגיש לפרקים עמוס ומסובך יתר על המידה, עם עלילות משנה ודמויות שאיני בטוח שהן נחוצות. לדוגמה, הצגת הדמות של אנדי "נשיכת נחש" (אמילי אלין לינד), או דמותו של ד"ר דלטון (ברוס גרינווד). כך גם קו העלילה עליו מבוסס שם הסרט, העוסק בכך שדן תומך בחולים גוססים בהוספיס בו הוא עובד, כמו גם החתול העל טבעי בו הוא נעזר. אלו שכבות עלילה שקיימות אמנם בספר, אך כמו שציינתי קודם, אולי לא היו מספיק חיוניות כבר שם.

החלק האחרון של "דוקטור סליפ" שונה כמעט לגמרי מהמקור הספרותי אך דווקא כאן הסרט מתבלט לטובה – לדעתי "העימות הסופי" בספר לא היה "חזק" מספיק ודווקא כאן התסריט של פלאנגן מצליח לייצר עימות שהוא לא רק יותר מלא ב"אקשן", אלא עושה אפילו משהו יותר מפתיע: בשינוי זה יוצר פלאנגן סגירת מעגל הרבה יותר מוצלחת מהמקור, כאשר הסיום שלו למעשה מתכתב עם הסיום המקורי של הספר "הניצוץ", בונה גשר בינו לבין סיום הסרט "הניצוץ" ויוצר "גאולה" נכונה יותר עבור הדמות של דני טורנס – זהו חתיכת הישג מדהים בפני עצמו.

בניגוד לנהוג בז'אנר, "דוקטור סליפ" מצליח להעביר תצוגת משחק מרשימה ומאופקת של כל הקאסט – מגרגור מגלם באופן נהדר את דן טורנס חסר הביטחון הרדוף ע"י עברו, יותר אנטי-גיבור מגיבור, קיילי קארן הצעירה כאברה משכנעת בתור ההיפך המוחלט שלו – נערה חזקה ובטוחה בכוחותיה, אך את ההצגה גונבים דווקא ה"באד גייז" – רבקה פרגוסון בתור רוז גם נראית מדהים וגם יוצרת דמות של "באד-אס" אמיתית שלא כדאי להתעסק איתה. לא פחות מאיים ממנה נמצא את "קרו דאדי", השותף של רוז ל"קשר האמיתי" המגולם ע"י זאן מקלרנון. מקלרנון היה האנזי דנט, המתנקש האינדיאני המפחיד בעונה השניה של "פארגו" הטלוויזיונית, ופה הוא מגלם דמות אפילו יותר מבעיתה. "קרו דאדי" עובר מסך כדמות עגולה שמעריצה ודואגת לרוז, אך בזכות האהבה אליה יסכים לבצע כל פשע נוראי אפשרי, תוך שהוא שומר על קור רוח ונקודת מבט ריאליסטית על המתרחש.

פלאנגן נוהג "למחזר ליהוקים" בפרויקטים שלו וכך גם כאן – ברוס גרינווד (שהופיע ב"משחקים של ג'ראלד") משחק את ד"ר דלטון, קארל סטרויקן (שחקן הסובל מאקרומגליה אשר שיחק את לארץ' בסרטי "משפחת אדאמס" ואת "איש החצות" הקריפי  ב"משחקים של ג'ראלד") מגלם את "סבא פליק" מחבורת "הקשר האמיתי" והפתעה נוספת היא הנרי תומס (הילד מ-E.T. עבור ילדי האייטיז וגם קיבל תפקיד ב"ג'רלד") בתפקיד "היברידי" כג'ק טורנס והברמן לויד במלון ה"אוברלוק". ההופעה שלו היא חלק מה"פאן סרוויס" שהוא בעצם רוב החלק האחרון במערכה השלישית של הסרט שכולו אזכור ושחזור לסרט של קובריק.

הסרט מתהדר באורך של 152 דקות, ארוך בכמה דקות מ"הניצוץ" המקורי, וכפי שציינתי, אם הוא היה נפטר מחלקים מסוימים בעלילה, יכול להיות שהוא היה יוצא נשכר מכך. הפסקול של האחים ניוטון (גם הם שותפים קבועים של פלאנגן) מאזכר כל הזמן את המוטיבים של הסרט המקורי כדי להוסיף על האווירה הקודרת והמעיקה, כי אין סיבה להחליף סוס מנצח.

הערת אגב אישית: אם יש דבר שאני פחות מתחבר אליו מאז שהפכתי לפני יותר מעשור להורה בישראל, הוא סצנות גרפיות של התעללות בילדים. משום מה, אני חש שיש יותר מהדבר הזה על המסכים בשנים האחרונות וקשה לי עם זה. ב"דוקטור סליפ" יש לצערי סצנה אחת ארוכה כזו, שהרגשתי בה מאוד לא בנוח, אז למי שמרגיש כמוני – ראו הוזהרתם.

"דוקטור סליפ" הצליח להפתיע אותי ואפילו דעתי הטובה התחזקה ביומיים שחלפו עד שכתבתי את הביקורת ועתה אני מרגיש כי מגיעים לו  4 כוכבים שלמים.

ציון: 4