נתחיל בהצהרה, או יותר נכון, בגילוי נאות. מלך האריות הוא הסרט האהוב עליי. נקודה, סוף, סימן קריאה. זה הסרט הראשון שראיתי אי פעם בקולנוע. אני מכיר אותו בעל פה בעברית ובאנגלית, זוכר כל פריים, מזהה כל ניואנס. לכן,כאשר יוצא טיזר של בקושי דקה וחצי שכמעט חצי ממנו זה שמות שחקנים ומסך שחור… עדיין עוברת בי צמרמורת.

הטיזר לא מראה הרבה, אבל בהחלט נותן המון ולוחץ בחכמה רבה בדיוק בנקודות הנוסטלגיה. כשגדלתי קצת יותר (הייתי בן 5 כאשר צפיתי בסרט לראשונה), הבנתי שמלך האריות הוא לא נחלתי האישית. שמדובר בפיסת נוסטלגיה לכל מי שהיה בגיל הנכון כשהסרט יצא. וכך זה מרגיש. דיסני יודעים איזו משמעות יש לסרט הזה על מי שהיום הם בגילאי 20-30 (כמובן שהסרט הזה חוצה גילאים גם מעבר למספרים האלו). למעשה אני הולך לחגוג בדיוק 30 בחודש שהסרט הזה יוצא. כאילו שהייתי צריך 2 סיבות להרגיש זקן באותו חודש.

הרבה לפני שחרור הטיזר הוצפנו בהרבה מידע לגבי הסרט: שג’ון פאברו (איירון מן, ספר הג’ונגל) מביים, את כל רשימת הקאסט המעולה בה כל שחקן הותאם בדיוק של פינצטה לתפקיד שמתאים לו וכמובן… הוד ווקאליותו, מר ג’יימס ארל ג’ונס חוזר בתפקידו כדארת’ ויידר… אה, כלומר מופאסה. אני מנסה להיזכר ואני לא חושב שאי פעם שחקן חזר לדבב דמות ברימייק לסרט אנימציה. וזה מדהים, למרות שזה לא בלתי אפשרי, נורא קשה לדמיין את מופאסה בלי הקול של ג’יימס ארל ג’ונס.

כמו שאמרתי, דיסני מודעים לכל המשמעויות האלו על הקהל ובאופן לא מפתיע קולו של ארל ג’ונס מככב באופן אקסקלוסיבי בטיזר. כי אם כבר לעשות צמרמורת נוסטלגית, אז עם קול מצמרר. כל משפט של מופאסה-ג’ונס שלקוח מילה במילה מהסרט המקורי מרטיטה את אוזנינו למשמע הבס העטוף בשכבות רבות של נוסטלגיה.

אגב, מי שמכיר כל משפט בסרט המקורי יכול לזהות שמדובר בהקלטות חדשות של אותם משפטים. עובדה שמרגשת יותר. כאילו הישן עטוף בחדש. מה שלחלוטין מתבטא בכל הטיזר שמלא בשוטים של 1 ל-1 מהסרט המצויר. אבל העובדה שמדובר ב-CGI מודרני (ו-וואו איזה עבודת CGI מדהימה עד כדי כך שיהיה לי קשה לשכנע אנשים כמו ההורים שלי ששום דבר בטיזר הזה לא צולם במציאות) גורמת לזה להיראות כאילו מישהו הסיר איזה וילון מאובק מהסרט הישן והנה הוא פתאום כ”כ נוצץ ומבריק. כמו לראות סרט שכל החיים ראינו אותו בשחור-לבן ופתאום פוף! הוא בצבע.

רמת ה-CGI כמובן לא מפתיעה (כלומר היא כן, כי וואו), מכיוון שמדובר באותה הפקה ואותו במאי שעשו את החידוש לספר הג’ונגל ב-2016. גם שם היה קשה להאמין שהדבר האמיתי היחיד שראינו על המסך היה מוגלי וכל שאר הסרט היה מסך ירוק ו/או מחשב, נטו. ונראה בטיזר שהשנתיים שעברו מאז בהחלט היו שנתיים של התפתחות טכנולוגית ויצירתית שלא התבזבזו לשנייה. כל סלע, כל שערה על רעמה, כל חיה, הכל נראה אמיתי לחלוטין.

מה שמוביל אותי להסתייגות קלה מההתלהבות שלי – הכל נראה אמיתי מדי. במיוחד החיות. לא מרגיש שיש להן אישיות מי יודע מה, לפחות בפנים. הן נראות כמו חיות רגילות לחלוטין. אני רואה את סימבה שואג ונזכר באחד האריות שהופיעו במאחורי הקלעים של הסרט המצויר. אותו אריה שהביאו לאנימטורים לאולפן כדי לעזור להם לצייר את האריות ביותר דיוק. סימבה נראה כמו אריה גנרי לחלוטין שאפשר לראות בטיול בספארי. ולמעשה זו הייתה גם הבעיה שלי בספר הג’ונגל (שמאוד אהבתי מלבד זאת). כאשר לדוגמא, הזאבים מדברים, או שירחאן הנמר, זה ממש מרגיש כאילו מישהו עשה voice-over על סרט טבע. כלומר, לא לגמרי, כי רואים את הפה שלהם זז קצת אבל עדיין.

וזו די בעיה, כי מצד אחד איך עושים סרט CGI שבכוח קוראים לו “לייב אקשן” מבלי להיות ריאליסטים? מצד שני איך עושים ריאליזם בסרט שמבוסס על אחד מסרטי האנימציה הדו-מימדית הקלאסית האחרונים? נכון, המבחן האמיתי יהיה ברגע שנראה את החיות מדברות (ושרות). אבל, כבר ראינו, בספר הג’ונגל. איך אפשר להביא הבעה כזו, כמו בתמונה, שאומרת כ”כ הרבה, המביעה גם כאב שרק מתחיל לצמוח, גם פחד ממה שעומד לקרות וגם הלם? איך אפשר לייצר הבעה כזו על אריה “אמיתי”?

אין ספק שזה סרט שהולך להכניס לא מעט כסף ואין ספק שאני הולך להתרגש כמו ילד בן 5 כאשר אכנס לאולם. אין יותר “ללכת על בטוח” אצל דיסני מאשר “מלך האריות”. אפילו יותר מ”מלחמת הכוכבים” (מה שכבר לא כל-כך חכמה להגיד בימים אלו).

כמו תמיד, דיסני משחקים בנו, אנחנו מודעים לכך ועדיין בולעים את הגלולה בשמחה רבה. מי ייתן וכמות האהבה שהושקעה בהפקת הסרט הזה תהיה זהה לכמות האהבה שהסרט הזה קיבל. האקונה מטטה.