אנחנו חוזרים בטור ביקורות קומיקס חדש, ארבע ביקורות, כשהפעם אנחנו מצרפים גם ביקורת לחוברת “ארצ’י” שזכתה לפני כשנתיים לחיים חדשים (והרבה יותר רציניים ומהורהרים ממה שאנו מכירים). בניה שגיב על החוברת הראשונה של Generation X, ועידן גואטה על החלק השלישי בקשת הסיפורית “שחר שחור” וחוברת המעבר בין שני קשתות סיפור של נייטווינג.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לחוברות:

Generation X #1
כתיבה: קריסטינה סטריין, אומנות: אמילקאר פינה

לכבוד עידן האקס-מן החדש מארוול החליטו להחיות את הכותר ה-Generation X, אשר התחיל במקור ב1994 ונוצר על ידי סקוט לובדל וכריס באצ’לו, ונעלם בתחילת שנות ה2000. התגובה הראשונה שלי כשהתחלתי לקרוא את החוברת הייתה : “מה זו האומנות הזאת?” במובן הלא טוב של הביטוי. האומנות הבינונית של אמילקר פינה קפצה לי לעין, ובגלל שזה הדבר הראשון ששמתי לב אליו, באופן מיידי הרגשתי לא מחובר לכותר הזה. אבל… ויש כאן אבל גדול, החוברת מחזירה למרכז הבמה הרבה מהדמויות שהתאהבתי בהן במשך הריצה של ג’ייסון אהרון על “וולברין והאקס-מן”. היה כיף לראות שוב את קיטי, eye boy, קוונטין קווייר, ג’ובליי (שעכשיו היא גם אמא, כי להיות רק מוטאנט או ערפד זה לא מספיק קשה) ועוד. עד שהגעתי לסוף החוברת נפלה בליבי ההחלטה שזאת הסדרה החדשה האהובה עליי מכל כותרי האקס-מן החדשים, בינתיים לפחות. הסדרה נותנת לך לבלות עם התלמידים, לצחוק איתם ולהתעצבן איתם, ואם הסדרה תמשיך בכיוון הזה, ותשמר את האווירה הזאת, אני מאמין שיש כאן פוטנציאל למשהו מעולה. אני בהחלט ממשיך לקרוא. מישהו אמר יורש לוולברין והאקס-מן? לא? מוקדם מדי? (בניה שגיב)
ציון: 4.5

נייטווינג #21 – שבריר שנייה 
כתיבה: מייקל מקמיליאן, אמנות: כריסטיאן דוצ’ה

אני אוהב חוברות-ביניים טובות. כאלו שאני יודע מראש שהולכות להיות סתם פילר בין שני ארקים, אבל עדיין מפתיעות ומצליחות להוציא אותי עם חיוך, וזה בדיוק מה שקרה בחוברת האחרונה של נייטווינג שמביאה לנו סיפור טים-אפ מגניב וקליל של וולי ווסט ודיק גרייסון נגד גנב צעיר עם היכולת להקפיא את הזמן. אני חייב להודות שהאמנות הייתה הדבר הראשון שקפץ לי לעין בחוברת הזאת. הדמויות שדוצ’ה מצייר נראות טוב, הלוקיישנים מעניינים ויזואלית ומפורטים, והצביעה של סוטומיור רק מוסיפה חן ועומק נוסף לכל החגיגה. הכתיבה של מקמיליאן היא תענוג- גם הרגעים השקטים יותר וגם רגעי האקשן היו מלווים בדיאלוגים נחמדים ומשעשעים בין וולי לדיק, הבחירה בנבל עם כוח שמאתגר גם את נייטווינג וגם את וולי הצליחה להבליט את היכולות והאישיות של שניהם ואני חושב שזו הפעם הראשונה מאז ספיישל ריברת’ #1 שקיבלנו סיפור שממקד את פוקוס ספציפית על החברות הנהדרת בין שניהם, ומקמיליאן ניצל את זה באופן נהדר. לסיכום- סיפור סטנד-אלון נהדר, גם מי שלא קורא את הסדרה יוכל ליהנות מהחוברת. הגעתי עם גבה מורמת, יצאתי עם חשק לעוד. (עידן גואטה)
ציון: 4.5

סופרמן #23 – שחר שחור (חלק 4)
כתיבה: פיטר תומאסי ופטריק גליסון, אמנות: דאג מאנקי

החלק הרביעי של סיפור Black Dawn מעלה הילוך וממשיך מהנקודה בה הסתיימה החוברת הקודמת. סופרמן עוזר ללויס להיחלץ מתקיפה טלקינטית מצד השכן שלהם, ומגלה גם הוא שאף אחד מתושבי העיירה המוכרים לו אינם כפי שהם- לרובם יש יכולות-על והם חלק מיוזמה שמטרתה לשמור על ג’ון (סופרבוי) שלם ובריא. לטענתם. יוזמה כל כך חזקה שגורמת להם להיות אגרסיביים גם כלפי סופרמן ולויס עצמם, וכל זאת “לטובת” בנם ג’ון.
גם בחוברת הזאת העיירה המילטון-קאונטי מותקפת (שוב) על ידי מפלצות, אך התושבים שנחשפו כבעלי יכולות, התמודדו בעצמם, ולא בשיטה של סופרמן- להם אין בעיה להרוג את המפלצות. סופרמן מנסה בכל זאת שלא להרוג אותן, אך בעקבות זאת לויס מאבדת רגל (אקט קצת קיצוני לטעמי), ובכל ההתרחשויות האלו צופה ג’ון מרחוק מהמקום בו הוא מוחזק על ידי… מנצ’סטר בלאק.
בלאק, ויג’ילנטי הידוע בשיטות הקיצוניות ללחימה בפשע, מראה לג’ון את כל זה על מנת ללמד אותו שהדרך של אבא שלו אינה נכונה, וכי צריך להרוג פושעים על מנת לעצור אותם. קשת הסיפור הנוכחית התחילה כניסיון להבין מה מחליש (פיזית) את סופרבוי, אבל בחוברת הזו מתגלה לנו סיפור רחב יותר- ניסיון להפוך את סופרבוי לסופרמן חסר גבולות מוסריים. נראה שבלאק אחראי לתקיפות המפלצות על המילטון-קאונטי, אבל עדיין לא לגמרי ברור אם הוא זה שהמציא עיירה שלמה רק בשביל לחנך את ג’ון למוסריות אחרת ואם הוא זה שאחראי להחלשה הפיזית של סופרבוי. מה שכן, אני כבר לא כזה בטוח שהדמויות שלנו ייצאו מהסיפור הזה כמו שהם נכנסו אליו…
תומאסי וגליסון בונים סיפור שמזעזע את החיים של משפחת קנט, ונראה שיהיו לו השלכות רציניות על עתיד הדמויות. הפגישה הראשונה והמוכרת של סופרמן עם מנצ’סטר בלאק לא הייתה נחמדה במיוחד, וכשדמות כמו בלאק נמצאת בסיפור, כל מה שנבנה פה עלול להגיע למקומות די קיצוניים ביחס למה שקיבלנו עד היום ב”סופרמן”, למרות שכבר קיבלנו הבזקים לאומץ בכתיבה של תומאסי וגליסון בגיליונות קודמים (סופרבוי שורף עם ראיית חום את החתול שלו, בטעות, זו סצינה שלא יוצאת מהראש בקלות). הנוכחות של באטמן ורובין בסיפור הזה רק מחזקת את הפוטנציאל שלו. מילה על האמנות- מאנקי אחראי על העפרונות במשך כל החוברת אבל האינק מחליף ידיים, מה שקצת מאבד מהעקביות, וחבל. (עידן גואטה)
ציון: 4.5

ארצ’י #20 – מעבר לקצה
כתיבה: מארק ווייד, אומנות: פיט וודס

החנון הג’ינג’י החביב וחבורתו (רג’י, ג’אגהד, בטי וורוניקה) עברו בשנתיים האחרונים פעמיים ריבוט. פעם אחת בחוברות הקומיקס ופעם שנייה בטלוויזיה בסדרה “ריברדייל”. בשני המקרים, הטון שניתן לחבורה הפך מקומדיית נעורים לכל המשפחה, לדרמות נוער אפילות יותר העוסקות בנושאים כמו רצח, בריונות סקס ועוד. את סדרת הקומיקס כותב, מאז ראשיתה מארק ווייד, אחד הכותבים הוותיקים והמוערכים שיש שעבד (ועובד) שנים רבות עם מרוול והכתיבה שלו היא בדרך כלל רצינית ומלאת אקשן ואלימות. בחוברת הנוכחית, שהיא חלק ראשון מקשת סיפורית חדשה. ארצ’י (שהוא שחקן פוטבול בגרסה הזו) מתקן את מכונית הקוברה ג’ט הישנה שסבא שלו השאיר לו יחד עם בטי (שבשלב הזה היא האקסית שלו וחברה טובה). רג’י, הבריון של החבורה מציק לו (עדיין) ומאיים לגלות לחברתו הנוכחית וורוניקה שיש לו בעיות באימוני הפוטבול ויש איום להעיף אותו מהקבוצה. ארצ’י מנסה למנוע מרג’י לגלות את הסוד והתוצאה היא, מרוץ מכוניות סטייל מהיר ועצבני, כשהזוכה בתחרות יזכה במכונית המשופצת. מפה לשם, בטי מתערבת וזה לא נגמר יפה. החוברת פונה לבני נוער ומצליחה לתקשר באופן סביר את הבעיות שלהם ואת התגובות הנכונות, כמובן שמה שמניע את בני הנוער בחוברת הזו, על פי ווייד, הוא האגו וחוסר היכולת להתמודד עם האמת. אז כן, אין כאן שום דבר חדש. הכתיבה בסדר, האומנות בסדר (אבל בקושי) וההתנהלות היא בסדר. בני נוער שלא מכירים את ארצ’י או כאלה שאוהבים לראות סדרות סטייל “שקרניות יפות וקטנות” עשויים לשאוב הנאה מהחוברת, השאר… יכולים להשאיר אותה על המדף כי היא די זניחה. (אלון רוזנבלום)
ציון סופי: 2.5