אחחח ימי הביניים. איזו תקופה! אבירים! נסיכות! דרקונים! כבוד! הרפתקאות! דרקונים! קסם! דרקונים! כמו שכבר ניחשתם אני מאוהב בסרטי אבירים. מדובר באחד מתתי הז’אנר לסרטי הפנטזיה, המהנים ביותר מבחינתי. “מסע הגיבור” בצורתו הטהורה ביותר. ומה הוא סיפור האבירים הידוע בכל הזמנים? נכון, האגדה על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול.
נער הרחוב ששלף את החרב הקסומה “אקסקליבר” מהאבן, הביס את המכשפה הרעה והפך למלך כל הבריטים. הסיפור עצמו זכה למאות אם לא אלפי עיבודים במהלך השנים: ממחזות זמר וספרי ילדים, דרך סרטי אנימציה כמו “החרב באבן” של דיסני או “המסע לקאמלוט”, פרודיות משעשעות מבית “מונטי פייטון”, אפילו סדרות גיבורי על מבית היוצר של חיים סבן, וכן- סרט אפוס היסטורי לא רע בכיכובו של קלייב אואן.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט, למרות שבמקרה הזה, נו באמת… לא ממש חשוב:
הפעם, לוקח על עצמו הבמאי גאי ריצ’י (“שרלוק הולמס”, “שם קוד מ.ל.א.ך”) את תפקיד הקוסם, ומנסה להביא לנו את סיפור הגבורה האדיר הזה, דרך העיניים הייחודיות שלו. אלוהים ישמור… התוצאה לא טובה!
אבל נתחיל במה שכן טוב בו- סרט המבוסס על סיפור בריטי מצריך קאסט שצועק “כבר ארבע! זמן לתה!”. למעט האוסטרלים צ’ארלי האנם (“פאסיפיק רים”) ואריק בנה שמבליח לכמה דקות, רוב הדמויות מגולמות ע”י קליברים הוליוודים מן הממלכה הקטנה. מעבר לשמות גדולים כמו ג’וד לו, איידן גילאן (ליטלפינגר מ”משחקי הכס”) וחברים, תוכלו למצוא גם את דג’מון הנסו ומייקל מאקהלטון (רוס בולטון מ”משחקי הכס”) ואפילו דיוויד באקהם (כן, כן, ההוא מהכדורגל) בתפקיד קטן והזוי. מעבר לשמות, תקבלו משחק סביר של שחקנים שלא הבינו מה הם קוראים בתסריט.
נעבור לסיפור. גבירותי ורבותי, “המלך ארתור”- גרסת הנוער. כמעט כל דמות מהסיפור המקורי מגיעה עם ניסיון לביסוס מחודש ש… אינו קשור לסיפור המקורי, כי הסיפור של הסרט בסופו של דבר לא קשור לסיפור המקורי. ואם לא הבנתם, כל קשר בין הסיפור המקורי לסרט שלפנינו, להוציא שמות הדמויות והחרב, הוא מקרי לחלוטין.
ארתור (האנם) בנו התינוק של מלך בריטניה אות’ר (אריק באנה), נאלץ לגדול ברחוב אחרי שדודו מורטיגן (לאו) חובר לכת מכשפים וחומס את הכס (תופים בבקשה). וכמובן שארתור גדל להיות- ניחשתם- נוכל רודף צדק, שבתוך מספר סצנות מסתבך עם החוק, מה שמביא אותו…להיות אחד הקנדידטים לשליפת החרב של המלך אותר, אקסקליבר.
למה? דוד מורטיגן היה צריך אותה בשביל איזה קשקוש עם מכשפות, אתם יודעים ברגיל. מרגע שארתור (ספויילר!) שולף את החרב, בשלב מוקדם ביותר בסרט, העלילה הולכת לעזאזל. מה שמביא אותי לנקודה הבאה שלנו.
תסריט ועריכה- באיזה סיפור אבירים אמין, הדמויות משתמשות במילת הF כחלק בלתי נפרד ממשפט? באיזו עלילת אבירים הדמויות לובשות ז’קט עור או חלוקי פרווה וחולצות בד? זו פאקינג בריטניה בימי הביניים?! מי ממנה אדם שחור לאחד מאביריו?! (זו לא אמירה גזענית חלילה, רק דגש על מאפיין היסטורי).
אז כן, פוסט מודרניזם זה דבר מגניב, כשעושים אותו טוב, ריצ’י הצליח פעם אחת עם שרלוק הולמס, שם שינויי השפה והשימוש בטכנולוגיות צילום מתקדמות ופסקול שלא קשור לתקופה, עבד. אולם כאן, רוב הזמן הדמויות נשמעות כאילו שלפו להם טקסטים מסרטים אחרים ומז’אנרים אחרים כדי להפוך את הסיפור ליותר היפ ומגניב.
במשך יותר משעה וחצי לאחר שליפת החרב, אין לצופה שום מושג מה מטרת הדמויות. הם פשוט רצים ברחוב, או נלחמים ברעים, או עושים קסמים. אפילו הדמות של לאו בשלב מסוים מרימה ידיים. ובנוסף, פתיחת הסרט, עם כתוביות אקספוזיציה, כיאה לכל סרט הרפתקאות, אך הפעם, שינוי, גיא ריצ’י אומר לנו: “שבו, תקראו תפנימו כי לפתוח סרט בכתוביות ללא סאונד בתקופת הבלוקבסטרים של הקיץ זה נורא אומנותי (והרשו לי להוסיף, יומרני ופלצני). אין פלא שבדקות האלה (לפחות ככה זה נראה, אולי מדובר בפחות) שמעתי לפחות שניים שלושה צחוקים נפלטים לצופים בפתיחת הסרט.
קשה להאמין שבמאי מוערך כל כך כמו ריצ’י ניצח על אסון קולנועי כזה. אומנם היו לו סרטים גרועים, אבל “אגדת החרב” מכניס את כולם לכיס הקטן והמחורר שלו.
ציון סופי: 1
