לזיכרונות יש חלק משמעותי אם לא המשמעותי מכולם בעיצוב הזיכרונות של האדם. מי אנחנו, מי האנשים שחשובים לנו, חוויות שעברנו, גם הזיכרונות המכאיבים, מאכזבים ומכעיסים מעצבים את האישיות שלנו. זה בדיוק מה שהפרק “בנוגע לדין” מנסה לעשות, הוא רצה להראות לנו את מה קורה לדין כשהוא מאבד את זיכרונותיו, לאחר שנפגע מכישוף. אני אומר “מנסה”, כי רובו המוחלט של הפרק הוא פספוס של מה שיכול להיות אחד הפרקים המרגשים או המצחיקים בתולדות הסדרה.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרק:
“על טבעי” באופן רשמי הפכה להיות אופרת סבון. בואו נסתכל על הנתונים: מאות פרקים, דמויות שמתות וחוזרות לחיים ללא הפסקה, תאומים מרושעים, הסתרת סודות, בגידות, התמכרות לחומרים הרסניים וכעת, אובדן זיכרון, כן “על טבעי” היא רשמית טלנובלה. רק חסר שנגלה שדין הוא אבא של סאם והסדרה צריכה לעבור לערוץ ויוה. אגב, עובדה מחזקת את התיאוריה הזו היא ההתמקדות של הפרק בדין (ג’נסן אקלס) שהחל את קריירת המשחק שלו באופרת הסבון “ימי חיינו”.
הפרק נפתח בכך שדין נפגע מכישוף שאט אט פוגע בזיכרונו לטווח הארוך ולטווח הקצר. בתחילת הפרק לא ברור לנו מה קרה לדין, הוא מתנהג מוזר ואנחנו עדיין לא מצליחים לשים את האצבע על מה שקרה לו. אהבתי את העובדה שהפרק נותן לי לשאול, לפחות בתחילתו, “מה קורה פה?”. אולם אז, הכל ירד לטמיון.
הפרק כן התמקד בדברים הנכונים שהסדרה צריכה להתעסק: סאם ודין במרכז, מטען רגשי בין האחים וכמובן ההומור המוזר שעושה את הסדרה הזאת כל כך מיוחדת. אז מה כל כך הפריע לי בפרק שמתקבל בחיבוקים בביקורות אחרות ואצל שאר המעריצים? העובדה שהפרק לא מצליח להחליט מה הוא רוצה להיות – הומוריסטי או רגשי.
מישור ההומור – דין מאבד את הזיכרון שלו ואי אפשר שלא לעשות מכך מטעמים הומוריסטים, דין מאבד דברים לא יותר מידי חשובים לנו: שמות של דברים בחדר המלון, את העובדה שהוא צייד, בחורה שהוא שכב אתה ואיך לנהוג באימפלה. נכון, האירועים האלו אכן מעלים גיחוך מסוים על פניו של כל צופה אבל הם לא מצחיקים. לא לקחו את הרעיון הזה עד הסוף, היו צריכים לגרום לדין לאבד את הזיכרונות שלו בצורה לינארית, זאת אומרת הוא מאבד את הזיכרון שלו לאחור עד שהוא לא יהיה קיים. תחשבו מה היה אפשר לעשות עם זה, היה אפשר לקבל את דין הצעיר מעונה 2, אחר כך את דין בן ה 17 ולבסוף היינו רואים את דין הילד.
סאם היה צריך להסתובב אתו ולהסביר לו שוב ושוב את אותם הדברים. במקום, דין שוכח דברים לא בצורה הגיונית, עושה רגרסיה לילד בן 5, שוכח איך לדבר (שזה היה נחמד) אבל לא הצליח לגרום לי לפרוץ בצחוק.
בפרק השישי של העונה הרביעית – “Yellow Fever”, דין נדבק בפחד רוחות מה שגורם לו להתחיל לפתח פחדים מכל דבר. זה התחיל בקטן וגדל לאורך כל הפרק שהפך עם השנים לאחד הפרקים המצחיקים ביותר של הסדרה. הסיבה לכך היא כי לקחו את זה עד הסוף. ברעיון של איבוד הזיכרון בצורה לינארית היה יכול לטפל גם הנושא הרגשי בצורה מושלמת.
מישור הרגש – נכון, היו הבלחות של משחק מדהים של ג’נסן, למשל, כשהוא עומד מול המראה ומנסה לזכור את השם שלו. ג’נסן הפגין יכולת משחק מרשימה ואין בכך שום ספק. אך כאן זה נגמר, הוא לא הראה את חוסר האונים והחולשה הזו במהלך שאר הפרק, הוא יותר נטה לכיוון ההומור. אותו הדבר גם לג’ארד שדיבר עם ראוינה על איך לראות את אחיו נעלם. גם תצוגת משחק נפלאה של ג’ארד אבל לא ראינו יותר מזה. למה לא לקחו את זה יותר לכיוון הרגשי, משהו שגורם גם למעריצים להשתגע?
איך לא ראינו את הסצנות הבאות: דין שוכח את האימפלה? כמה זה היה מכאיב לראות אותו מסתכל על המכונית הזו ולא מרגיש כלום. לראות את סאם יושב ומסביר לדין בן ה- “17” שאבא שלהם בעצם מת, לשמוע אותו שוב ושוב מסביר לדין שבובי, אלן, ג’ו, רופוס, צ’ארלי וקווין כולם מתים. רק השיחות האלו היו מוציאות מהשניים את יכולות המשחק המעולות שלהם והורגות אותנו בתור צופים, איך לא קיבלנו אפילו אחת מהם ומה שכן קיבלנו היה דין מתנהג כמו ילד בן 5 ורואה “סקובי דו”? אפילו הסצנה המתבקשת של דין רואה את סאם ואומר לו “מי אתה?” לא קיבלנו.
בואו נחזור עוד שנייה לעבר, עונה 3 פרק 11, “Mystery Spot”, שבו סאם חווה יום אחרי יום את המוות של דין, נכון היה לא מעט הומור בפרק הזה, אבל לא ויתרו בו על המטען הרגשי. ראינו את סאם נשבר שם ועושה דברים אפלים מאוד כדי להשיג נקמה בטריקסטר.
אני חושב ש”בנוגע דין” היה יכול להיות אחד הפרקים הטובים, המצחיקים והמרגשים בסדרה. הוא לא החליט מה שהוא רוצה להיות, שכח סצנות שיכלו להיות משמעותיות, מצחיקות וכואבות ולכן נכשל בתור פרק. הרעיון היה טוב, היו הבלחות של משחק מעולה והמון המון פוטנציאל מבוזבז.
הערה: שם הפרק, וגם תוכנו, הם מחווה, או הומאג’ לסרט “בנוגע להנרי” (Regarding Henry) משנת 1991 שביים מייק ניקולס עם האריסון פורד ואנט באנינג. בסרט ההוא פורד מגלם עורך דין שבעקבות ניסיון התנקשות מאבד את זיכרונו, יכולת הדיבור והתנועה וכך, הגבר בן ה-40 צריך בעצם ללמוד מחדש כל מה שתינוק בן יומו לומד.
ציון: 2
