אלון רוזנבלום, תומר סויקר ובניה שגיב בביקורות על אולטרון, הסדרה החדשה של טוד מקפארלן וחוצנים (לא דוברי צ’כית).
Avengers: Ultron Forever #1
כתיבה: אל יואינג; ציור: אלן דייוויס; הוצאת מארוול
בעתיד הרחוק שנשלט על ידי אולטרון, דוקטור דום (או מישהו אחר שמשתמש בזהות שלו; יש מיסתורין סביב הנושא ) מחליט לכנס יחד מספר נוקמים מנקודות זמן שונות בהיסטוריה על מנת להילחם יחדיו נגד שלטונו של הרודן המכאני. למרבה הצער, כפי שמשתמע, הקונספט עצמו לא מעניין במיוחד ומרגיש ממוחזר. הסיפור מבוצע בצורה מאוד… בואו נגיד סטנדרטית, שרירותית. כלומר, אין תחכום והעלילה נעה מנקודה לנקודה. בהתחלה חשבתי שזה מה שיציל את הספר, כי הוא קליל, מאוד נגיש וכיפי וכך ניתן יהיה ליהנות ממנו בקלות ולהתרצות. אבל… ככל שהסיפור מתקדם זה נהיה מגוחך במקצת, יותר מדי פשוט, ומתחיל להרגיש כאילו יואינג פשוט אלתר את הסיפור מבלי לחשוב, או שהוא נכתב ע”י ילד. וכך הנגישות והקלילות שנראו בתחילה כיתרון, הופכים לעניין משני. האומנות של דייוויס (שמזכירה לי מאוד את מארק באגלי, לטובה) גם היא משמרת את האווירה הפשוטה והכיפית, ולכן לקראת הסוף, יחד עם הסיפור רק תורמת להרגשת פשטות היתר. בסופו של דבר, הגיליון מתחיל טוב אבל בסיום מצטייר כסיפור שנלקח מתוכנית ילדים, ולכן החוויה הכוללת לא מספקת. (בניה שגיב)
ציון: 3.5
Max Ride: First Flight #1
כתיבה: מרגריט בנט; ציור: אלכס סנצ’ז; הוצאת מארוול
לא קל לכתוב גיליון ראשון של כותר חדש. צריך ב-22 עמודי קומיקס להכיר לקורא עולם חדש, את החוקים הבסיסיים שבו, הדמויות הראשיות ואם אפשר – גם את הכיוון של העלילה. כמו כן צריך, באופן מהיר ויעיל, לייצר אצל הקורא הזדהות עם הגיבור (או הגיבורים) הראשי, כדי שכאשר הוא יסיים את הקריאה הוא יחכה בקוצר רוח לגיליון מספר 2.
מעטים יודעים לעמוד במלאכת יצירת העניין בצורה טובה. מרגריט בנט, שלקחה על עצמה את המשימה לעבד לקומיקס את Maximum Ride, סדרת ספרי הנוער של ג’יימס פטרסון – סופר מתח מוכר, ידוע ומצליח – מתאמצת ככל יכולתה לגרום לקורא להיכנס לסיפור, אבל מצליחה רק בחלק מן הזמן. הכתיבה שלה מסקרנת מספיק בכדי שכאשר ייצא לאור הגיליון השני, בוודאי אקרא אותו כדי להבין לאן הסיפור מתקדם. גיבורת הסדרה היא מקס (קיצור של מקסימום), נערה בגיל העשרה, שביחד עם חמישה ילדים נוספים היא תוצר של הינדוס מדעי. הם נוצרו, גודלו, חונכו וקיבלו כוחות מיוחדים במעבדה אותה הם מכנים “בית הספר”.
ארבע שנים לפני עלילת הסיפור הנערים ניצלו על ידי מדען, שנפטר והשאיר אותם להתנהל בעצמם. הילדים, כמובן, אינם בטוחים; המדענים והאנשים שעומדים מאחורי “בית הספר” רוצים להשיג אותם בחזרה, ובוודאי לא מעוניינים שיסתובבו חופשיים בעולם. למה הם נוצרו? מה זה בכלל “בית הספר”? למה הם קיבלו כוחות ואיך כל אחד קיבל את הכוח שלו? כל אלו הן שאלות שאין עליהן תשובה, כרגע.
בנט מצליחה, כנראה באופן מכוון, לתת לנו הצצה קלה בלבד לכל אחת מהדמויות. להוציא, כמובן, מקס ואנג’ל, הילדה הצעירה בחבורה, שמשחקת תפקיד מרכזי בחוברת הראשונה. ואכן, תתקשו לזכור את שמות הנערים האחרים, או אופיים, אבל מספיק שתתחברו לשתי הדמויות שהזכרתי ותרצו לדעת מה קורה בהמשך. בנט גם מצליחה לסגור מעגל תסריטאי יפה, שהוא אומנם לא מבריק, אבל נכון לגיליון הנ”ל.
האומנות של אלכס סנצ’ז נעה בין סבירה לקטסטרופלית, ולעיתים נראה שהשאיר את הציורים בשלב הסקצ’ינג בלי לסיים את העבודה; מה ששרטט בבית הקפה השכונתי, זה מה שנשלח לבית הדפוס.
בלי הרבה מקוריות, ללא הרבה עומק ובלי יותר מדי תחכום, בנט מצליחה לעורר הזדהות וסקרנות קלה בגיליון הראשון. כרגע אין לדעת אם הסדרה תשמור על הרמה הסטנדרטית שמציעה החוברת הראשונה, או שמא יתגלה סיפור מעניין, עמוק ומותח בהמשך. (אלון רוזנבלום)
ציון: 3
Kaijumax #1
כתיבה וציור: זאנדר קאנון; הוצאת Oni Press
בעולם בו מפלצות ענק הן עניין שבשגרה, האנושות יצרה עבורן אי כליאה. אם סיפורי כלא תפסו בשנים האחרונות מוקד בפסגה התרבותית (שנים אחרי “אוז”) ועסקו בסיפוריהן של נשים בדמות “כתום זה השחור החדש” ו-Bitch Planet, למפלצות לא מגיע?
מעבר לפרמיס הגימיקי וסגנון הציור המעוות של קאנון, אין פה חידוש של ממש. כבר ראינו חלוקה לקבוצות, מאבקי שליטה, ניסיונות התנקשות, מנהל קשוח-על-גבול-המרושע, יחסי סוהרים-אסירים ואף ענייני דת (הפעם בדמות רובוטי ענק שמנסים להחזיר אחרים בתשובה). גיבור הסיפור הוא מפלצת דמוית רכיכה, אב יחיד, שנלכד כשחיפש מזון עבור שני ילדיו שכעת נותרו לבד מבלי שידעו מה עלה בגורל אביהם. בייאושו הוא מחפש עזרה במקומות הלא נכונים, אך מגלה זאת מאוחר מדי.
האמנות והתקווה לטייק מעניין בתחום מפלצות הענק, הם שמחזקים את הציפייה לבאות בסדרה, אם לא הסיפור הראשון והבינוני ברובו. (תומר סויקר)
ציון: 3
Savior #1
כתיבה: טוד מקפארלן, בראיין הולגווין; ציור: קלייטון קריין; הוצאת Image
טוד מקפארלן ובראיין הולגווין מציגים סיפור לא ברור מאוד (לפחות כרגע) ומפזרים סביבו הרבה שאלות על אמונה. עושה רושם שהם מצפים שהאלמנטים ישתלבו למעין סיפור אחד יציב ובעל משמעות עמוקה, וייתכן שלשם זה ילך, אך כרגע התמונה מטושטשת. העלילה סובבת אדם שמופיע בעיירה כלשהי עם כוחות מיוחדים, דמויי-אל, חסר זיכרון וזהות, ומה מקור כוחותיו. גיבורת הסיפור היא כתבת שטח/מרצה בבתי ספר, דרך עיניה מסופר הסיפור. אני חייב לציין שהתקציר באינטרנט נותן יותר אקספוזיציה מאשר החוברת עצמה. העלילה קצת מבולגנת, ואני גם לא מעריץ גדול של דרך סידור הפאנלים שנעשית פה; לעתים נתקלתי בבעיה להבין את סדר הקריאה. האומנות, לעומת זאת, מרהיבה, בייחוד ברגעי השיא הגדולים; צריך לראות כדי להבין. כאמור, בחלק מהסיפור עולות שאלות על אמונה ועל היכולות של אנשים לשקר לעצמם. האם זה מעמיק את הסיפור ונותן לו רובד פילוסופי? כרגע לפחות, לא במיוחד. אולי בחוברות עתידיות יהיה חיבור נכון יותר בין הסיפור לשאלות, אבל נכון לעכשיו, הסיפור מופרע מדי פעם ע”י דיונים פילוסופיים, פגם שמתווסף לחוסר הפיתוח של העלילה. יחד עם זאת, ייתכן שבעתיד התוצאה תשתפר; עד אז, הגיליון הראשון לא מרשים בכלל. (בניה שגיב)
ציון: 2
UFOlogy #1
כתיבה: ג’יימס טיניון הרביעי, נואה ג’. יונקל; ציור: מת’יו פוקס; הוצאת BOOM! Studios
בקי היא תלמידת תיכון בעיירה שכוחת אל, בתו של השריף המקומי ובת-עשרה שמתכחשת לפוטנציאל העתידי שלה כנערה מחוננת. היא מעדיפה לרוץ לבדה במרחבים הפתוחים, או לבדוק בתים נטושים עם נער שאינה מתכוונת לזכור את שמו. מלקולם לומד איתה והוא לא פחות מחונן, משקיע את מיטב זמנו במרדף אחר הלא נודע, תוך כדי האזנה לתכנית רדיו קונספירטיבית מקומית.
אירוע מכונן מפגיש אותם עם משהו קוסמי, אולי על-טבעי, ומעלה את העיירה על הרדאר של גורמים ממשלתיים עלומים, בסגנון “אזור 51”.
טיניון נמצא במרכז המפה בשנים האחרונות וכתב לא מעט עבור DC. כעת הוא מחזק את מעמדו בבום, בייחוד עם הסדרה המוערכת The Woods. הסיפור של UFOlogy לא קנה אותי לחלוטין, אבל טיניון ויונקל עשו עבודה מספיק טובה כדי להחזיר אותי לגיליון הבא. התוספת, ציוריו המקסימים של פוקס, מחזקת את ההחלטה. (תומר סויקר)
ציון: 3.5