ביקורות קומיקס קצרות: אלון רוזנבלום, תומר סויקר ובניה שגיב על גיבורי הפאלפ של דיינמייט, שובן של כוכבות רוק מהאייטיז, ההצלחה האחרונה מבית מולטיוורסיטי ועוד.

Jem and the Holograms #1

כתיבה: קלי תומפסון, ציור: סופי קמפבל, הוצאת IDW

בראשית הייתה “ג’ם וההולוגרמות” (במקור נקראה בפשטות “ג’ם”), סיפורן של ג’ריקה בנטון וחברותיה ללהקת גלאם רוק\פופ, ששודרה בשנים 1985-88. הסדרה זכתה להצלחה רבה, גם מבחינה מוזיקלית מחוץ למסך הקטן, ובעיקר בקרב ילדות ונערות (אך גם בנים, כמוני, שנהנו משידורה בשבת בבוקר בארץ). הגיליון הראשון של סדרת הקומיקס מחייה את המותג (באוקטובר גם יגיע סרט לייב-אקשן לאקרנים) ומציג מחדש את סיפורן של הבנות בהתאמה לתקופתנו: ג’ריקה היא זמרת וכותבת מוכשרת, אך סובלת מביישות כרונית. אחותה, קימבר, ושתי חברותיה הטובות ביותר, אג’ה ושאנה, עומדות לפני נקודת שבירה מאחר וחרדותיה של הסולנית גורמות להן לאבד כל הזדמנות לפרוץ. ברגע השבירה ג’ריקה מגלה מתנות שהשאיר לה ולבנות אביה המנוח, שמסייעות לה לסלול את הדרך לפיתרון שיציל את הלהקה.

תומפסון שינתה מעט מסיפור המקור (בסדרה הלהקה כבר הייתה פופולרית, וג’ריקה החליפה זהויות בין אשת עסקים ובעלת חברת תקליטים מצליחה, לבין ג’ם כוכבת הפופ), אך האלמנטים הבסיסיים נמצאים שם (לרבות המצאותיו הטכנולוגיות של אבא בנטון). אם יש לי בעיה אחת בכתיבה, היא שחלק ניכר מהאקספוזיציה ההתחלתית נפרש בפנינו בדמות דיאלוג בין קימבר לג’ריקה, וזה פוגם במקצת בהנאה מהסיפור.

ניתן לסלוח על הטעויות לתומפסון, כותבת חדשה יחסית, שעד כה נודעה בעיקר כבלוגרית בתחום הקומיקס (בלוגים שונים, ביקורות ב-CBR וטור שבועי ב-Comics Should Be Good של CBR – בלוג הקומיקס הכי טוב ביקום, ע”פ ועדת תומר סויקר להענקת פרסים מופרכים). קמפבל כבר ותיקה בתעשייה (ממש עד לאחרונה נודעה בשמה הקודם, רוס, ובתחילת החודש יצאה מהארון כטרנסג’נדרית) והאמנות שלה היא נקודת המשיכה העיקרית, מעבר לכך שמדובר בג’ם והפריקינג הולוגרמות. הציורים שלי מופלאים ומקסימים, עם קוים נקיים ומרשימים, שמוחמאים ע”י הצביעה האנרגטית של ויקטוריה רובאדו. (תומר סויקר)

ציון: 4

Altered States: The Shadow #1 + Altered States: Doc Savage #1

כתיבה: דייוויד אוואלון, ציור: איוון רודריגז (The Shadow) ודייב אקוסטה (Doc Savage), הוצאת Dynamite Entertainment

Dynamite Entertainment, שנותנת מקום נרחב (ומבורך) לגיבורי פאלפ, יצאה החודש בספיישל של ארבעה וואן-שוטים תחת הכותרת Altered States. אם תרצו, הגרסה שלהם ל-What If? של מארוול וסיפורי ה-Elseworlds של DC. שני גיבורי הפאלפ המובילים, הצל, אשר הופיע לראשונה ב-1931, ודוק סאבאג’ אשר הופיע לראשונה ב-1933, זוכים לעדנה מחודשת בליין הקומיקס של דיינמייט, שלרוב עושה איתם עבודה טובה. אולם הפעם ייתכן שהפרויקט נעשה בפזיזות, או שפשוט מצאו את האנשים הכי לא מוכשרים שניתן למצוא, יוצרים של הצליחו לקבל עבודה בחברות אחרות, ונתנו להם חופש לטבוח בדמויות.

ספרות זולה היא ז’אנר ספרותי כיפי, קליל, מהיר לקריאה, מאוד לא פוליטיקלי קורקט וקל להבנה; הטוב הוא טוב והרע הוא רע; מתאפיין בהרבה אקשן, סקס (או לפחות רמיזות מיניות מרובות) ועלילות שהן בדרך כלל מופרכות יותר מסרטי “מהיר ועצבני”. דוק סאבאג’ הוא בעצם סוג של אינדיאנה ג’ונס עם עור מברונזה וכוחות על. בכל הרפתקה הדוקטור מגיע לאזור אקזוטי אחר בעולם ומחפש ממצאים ארכיאולוגיים, כשהוא מתמודד מול כוחות על-טבעיים. הצל הוא אחד הויג’ילנטים הראשונים, שהקדים אף את באטמן. במקרה שלו לא מפחדים להודות שהבן-אדם פסיכופת, והוא משתמש בראיית העולם המעוותת שלו כדי לעצור פושעים. בניגוד לבאטמן, הצל עושה זאת בהנאה מרובה. תחשבו מה היה קורה אם הג’וקר היה נלחם בפשע (קצת מוגזם, אבל פחות או יותר).

שתי החוברות מצליחות באופן מרשים למדי להחטיא את המטרה. אוואלון מנשל את הדמויות המקוריות מכל מה שמאפיין אותן (להוציא העובדה שהצל צוחק תוך כדי שהוא “מעניש” את יריביו), ומרוקן מאופיים את הסיפורים וההרפתקאות המיוחסים להם. בעוד בסיפורי העבר דוק סאבאג’ יוצא לתור את העולם, פה הוא נשאר קשור במעבדה (וקצת מתרוצץ בסביבותיה). הצל, שבדרך כלל הופיע בסיפורי פשע, נמשך לחלל החיצון לזמן אחר בניסיון למנוע פלישת חייזרים לכדור הארץ. מטרת הספיישלים החד-פעמיים היא אמנם להציג גרסאות חלופיות של הגיבורים המפורסמים, אך השטחתם והפיכתם לדמויות מראה ריקניות מפספסים את היעד לחלוטין, ומייתרים את הפרויקט.

הגיליון בכיכובו של דוק סאבאג’ ממש מעורר זעם, כי היא בזבוז זמנו וכספו של הקורא; אין בו שום דבר מעבר לעלילה לא מותחת עם דיאלוגים די מחורבנים, וניסיון עלוב לפילוסופיה בגרוש. בהחלט סיפור שמקבל, בסוף קריאתו, את התואר WTF. הצל מצליח להיות מעט יותר טוב, כי אוואלון משמר קצת מיסתורין, והפילוסופיה המוצגת שם לא רעה כמו במקרה של עמיתו. כמו כן, נחמד לראות את הצל מחסל את הרעים ונהנה מכל שנייה. האמנות טובה יותר, במקצת (לא חוכמה גדולה, הציורים של אקוסטה על דוק סאבאג’ פשוט גרועים) ואוואלון שומר על עניין מסוים. למרות שגם בתום קריאת הסיפור הזה, הקורא נותר עם הרצון לרוץ בבעתה ולזעוק “Haven’t the Jewish people suffered enough?” (אלון רוזנבלום)

ציון: 2.5 (The Shadow)

ציון: 2 (Doc Savage)

Descender #1

כתיבה: ג’ף למייר, ציור: דאסטין נגויין, הוצאת Image

הגיליון הראשון של Descender עושה את עבודתו בהצלחה ומשאיר רצון לעוד. הסדרה מספרת על ילד-רובוט, אחרון מסוגו בעולם בו אנדרואידים הם בלתי חוקיים ומושמדים. מה שחשוב לציין כאן, הוא שכרגע יש רושם שהיקף הסדרה נראה גדול יותר מאשר היה מצופה מלכתחילה. זה אינו רק סיפור על ילד-רובוט, אלא גם על מה שקרה לעולם שלו, ויש עוד המון מיסתורין ופרטים לא ידועים, שכנראה יפתו קוראים לחזור. העלילה היא לא שיא המקוריות, מזכירה במעט את “אינטליגנציה מלאכותית”, אבל גם שונה מספיק כדי להתחמק מהאשמות בהעתקה וגניבה ספרותית. הצד החזק, ללא ספק, הוא האמנות של דאסטין נגויין. מחד, היא לא מאוד חזקה במהלך דיאלוגים בין דמויות, משום שהבעות הפנים שלהן קצת מוזרות וזה פוגם ברושם. מנגד, הרקעים והנופים; הו, הנופים. כשמוצגים עמודים כפולים, ציורים נרחבים ומרשימים, מתעוררת התחושה לתלוש את הדפים ולתלות אותם כפוסטר. בכללי, הרבה מן הסדרה משתמשת בפאנלים גדולים שמשוויצים יכולות ציור הנופים המדהימות של האמן. (בניה שגיב)

ציון: 4

The Multiveristy: Ultra Comics #1

כתיבה: גרנט מוריסון, ציור: דאג מנקי, הוצאת DC

גרנט מוריסון מצרף כוחות עם דאג מנקי כדי להביא לנו את הגיליון אליו רמזו במשך כל הגיליונות הקודמים של Multiversity, חוברת הקומיקס שלוקחת חלק פעיל בעלילה. אחרי שמוריסון בנה ציפיות במשך זמן רב, החוברת המדוברת סוף סוף הגיעה ואני מבטיח שהיא לא מאכזבת כלל. הקונספט לבדו כל כך מקורי וגאוני שיהיה חבל שאפרט אותו כאן. רק אומר שזה לא כמו שום חוברת קומיקס שקראתם בעבר, ושהקורא עצמו הוא חלק מהחוויה, בצורה יותר מילולית מכפי שניתן לחשוב. הגיליון הזה פורץ גבולות ומראה לקוראים דברים שלא נעשו בעבר בקומיקס, ויחד עם החזון המטורף של מוריסון יש גם את האומנות המדהימה של דאג מנקי, שהצליח להביא לחיים את הרעיונות הגדולים של שותפו ליצירה. ביחד הם נותנים לנו חוברת מיוחדת במינה שניתן יהיה לחזור ולקרוא אותה שוב ושוב, ללא ספק. ייתכן שרמת המורכבות של הסיפור אינה גבוהה כמו של גיליונות מוקדמים בסדרה, אבל בגלל הקונספט לבדו ואיך שמוריסון משחק איתו, יש לחוברת ערך על-זמני, וניתן להבטיח שידברו עליה רבות בעתיד. בגלל כל הסיבות הללו ועוד, Ultra Comics היא בין החוברות הבודדות הטובות ביותר שקראתי. אוסיף שהגיליון לא רק מומלץ, אלא גם חובה לאוהבי הז’אנר בפרט והמדיום בכלל. (בניה שגיב)

ציון: 5

HIT: 1957 #1

כתיבה: ברייס קרלסון, ציור: ונסה ר. דל ריי, הוצאת BOOM! Studios

לאחר קריאת הגיליון הראשון של המיני-סדרה מבית בום, גיליתי כי זו סדרת המשך לסדרה מ-2013 שהתרחשה ב-1955. כפי שניתן להבין משם הכותר, סיפור ההמשך מתרחש שנתיים מאוחר יותר. עמוד הקרדיטים בתחילת החוברת מספר על היעדרותו של נער בן 13 באותה שנה. לא ברור אם יש לכך קשר לעלילה, אך הדימיון משתולל כשמספר עמודים לאחר מכן ילד נורה בשוגג ע”י שותפו של הפרוטגוניסט הבלש הארווי סלייטר, ג’ו “סטיקי” סטיקלמן, במהלך פשיטה לא חוקית שלהם (ושל שוטר נוסף, קארל הייווד) על מחסן של מאפיונר מקומי. במקביל מישהי מעברו של סלייטר, בוני, נלקחת ע”י ראש משפחת פשע בלאס וגאס, ונראה שהמסלולים שלהם עומדים להתנגש, מאחר ופעולותיו של הארווי מובילים אותו לאותו מאפיונר. במקביל, הוא ושותפו עסוקים בפרשה מחרידה של רוצח סדרתי, שמותיר אחריו גופות קשישים מחוררות שעברו התעללות מינית.

כרגע לא בטוח אם ניתן לשפוט את הסדר החדשה ללא היכרות עם קודמתה. קרלסון מספק בד בבד סיפור מאפיה כמעט גנרי, עלילת שחיתות משטרתית ורציחות סדרתיות שגרמו לי לעוות את פניי. הקריינות הנוארית מאפיינת את התקופה, אף שהיא עשויה להימאס בשלב מסוים. האמנות של דל ריי מאופיינת בקווים גסים ודמויות קשוחות, אך גם בנשים יפהפיות (בוני), סגנון שמציג באופן נהדר את האווירה המקומית והתקופתית, לוס-אנג’לס\וגאס של סוף שנות החמישים. (תומר סויקר)

ציון: 3