ב-2009 פרץ ניל בלומקמפ לעולם הקולנוע עם הלהיט “מחוז 9”, שהיה הצלחה מסחרית וביקורתית ואפילו קיבל מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר (וגם התסריט, העריכה והאפקטים הויזואלים) הישג נדיר מאוד כשהמדובר בסרט מדע בדיוני. כולם ציפו לסרט הבא שלו כדי לבחון אם יש לו באמת מה להציע. כשהוא חזר, עם “אליסיום”, הקהל התחיל לחשוש שאולי היה לו רק מזל עם הסרט הראשון. “אליסיום” היה מלא בחזון האומנותי של בלומקמפ אבל עדיין היה סרט די לקוי משאר הבחינות.
עכשיו ניל חוזר בפעם השלישית עם “צ’אפי”, סרט על רובוט עם תודעה ומודעות עצמית, שנגנב על ידי זוג גנגסטרים שמגדלים אותו ומשתמשים בו למטרות פשע. השאלה שנשאלה כשנכנסתי לסרט הייתה “האם ‘אליסיום’ היה נפילה חד פעמית או שמא הסרט הראשון שלו היה ויישאר הדבר הכי טוב שיעשה בחייו?”.
20 הדקות הראשונות מאוד מבטיחות וכוללות סצנות אקשן שקשה להתעלם מהן. גם הסוף של הסרט עשוי היטב ובאמת גרם להתרגשות, הוא מאוד קליימטי והדרך שבה מסיימים את הסיפור היא טובה. הדמות של צ’אפי חביבה, השחקן שמגלם אותו הוא שארלטו קופלי, שהופיע בכל הסרטים של ניל וצריך לדעתי לפרוץ יותר להוליווד משום שהוא בברור מאוד מוכשר. אולי עכשיו, כשהוא משחק בתפקיד הראשי בסדרה Powers תגיע לו התהילה לה הוא ראוי.
בין דקות הפתיחה לסיום הסרט, קורה משהו מאוד לא טוב. מבחינת עלילה, התקדמות הלמידה של צ’אפי מאוד לא הגיונית ולא כתובה בצורה סבירה כלל. הוא עובר מללמוד מה זו נעל ומה עושים איתה לשאלות מהותיות ופילוסופיות בחצי שנייה. כל פעם שהוא עושה התקדמות, לא סבירה, בלי שאף אחד לימד אותו שום דבר, קשה להאמין ולהתחבר לסרט. נכון, ציינו שהוא יותר חכם מילד, וילמד מהר יותר, אבל זה לא מסביר איך הוא מגלה דברים בכוחות עצמו.
כל הדמויות בסרט, למעט אולי צ’אפי, נוראיות, מאוד שטחיות וסטריאוטיפיות דבר שמקשה להתחבר אליהן (ובעיקר בזבוז עצום של הפוטנציאל הגלום בסיגורני וויבר ויו ג’קמן). הבחור שהמציא את צ’אפי פשוט מעצבן וקופצני מדי. אני מאשים כאן גם את התסריט שנתן לו דיאלוגים שטחיים וגם את השחקן (דב פטל, כוכב “נער החידות ממומבאי”) שמגלם את התפקיד בצורה בלתי נסבלת. כל הזמן הוא מאוד קופצני ולכאורה “מתרגש וצעיר” אבל בסוף זה יוצא רק מטומטם.
הדבר הגרוע ביותר בסרט הן הדמויות של החוטפים של צ’אפי. השחקנים שמגלמים אותם ידועים מהלהקה הדרום אפריקאית Die antwoord (להקת rap-rave שאת שנאתי כלפיה אפשר לפרוש על כתבה נוספת).
השחקנים, אם אפשר לכנות אותם ככה, הם בינונים מינוס. מסיבה בלתי מובנת שמות הדמויות שלהם זהים לשמותיהם או לפחות מה שנראה כשמות הבמה שלהם, קשה לי לדמיין שבאמת קוראים למישהו בשם “נינג’ה”…חוץ מזה הם לובשים חולצות עם הלוגו של הלהקה במשך כל הסרט וגרוע מכל, השירים שלהם מעטרים את פסקול הסרט (עם לא פחות משבעה שירים). השירים שלהם הורסים לגמרי כל סצנה בהם הם נכללים. היו רגעים שבהם הסצנה היתה מרגשת ומעניינת אבל אז הכניסו את אחד השירים הנוראים שלהם והרסו לחלוטין את האווירה. השירים הצליחו להרוס את המונטאז’ים, את רגעי האקשן, ואפילו סצנה אחת שהייתה דווקא מאוד מרגשת עד לדחיפת השיר. לו היו שחקנים אחרים ומוסיקה אחרת הסרט היה יכול להיות יותר טוב באופן משמעותי.
ולבסוף, צריך לומר, כבר ראיתם את הסרט הזה. חלק ממנו יצא ב-1986 בשם “תקלה מופלאה” וחלק ממנו יצא ב-1987 כ-“רובוקופ”. קחו את “תקלה מופלאה” והחליפו את אלי שידי, שעוזרת לרובוט הצבאי, ג’וני 5, בזוג גנגסטרים, תוסיפו את סיפור הרקע של “רובוקופ” על שוטרים רובוטים והנה לכם “צ’אפי”. זה ממש מפתיע עד כמה הסרט דומה לסרטים שהוזכרו, כולל נקודות עלילתיות שנראו כאילו נתלשו והועתקו מהאחרים. חוסר הדמיון וחוסר המקוריות בולטים במיוחד וחבל, כי בסך הכל לסרט יש פוטנציאל, ויותר מזה לניל בלומקמפ יש פוטנציאל.
בלומקמפ יביים את הסרט הבא בסדרת “הנוסע השמיני” מה שאומר שיש לו עוד הזדמנות אחת לרכוש שוב את אמוני.
בשור ההתחתונה, “צ’אפי” הוא סרט חסר מקוריות, דמויות גרועות ותסריט עצל.
