עכשיו, כשהסרט הגיע ל-100 אלף צופים, אפשר לספר. לפני מספר שנים, קיבלתי טלפון מבחור שנושא את השם שלי (הבמאי אלון גור אריה), שהכרתי את סרטו “המוסד הסגור”. “היי, הייתי שמח להזמין אותך לקריאת תסריט”. וכך, מצאתי את עצמי, בסינמטק תל אביב, עובר על אחד הדראפטים הראשונים של “המוסד”. הקריאה הייתה מאוד מצחיקה, אבל הצריכה עוד עבודה.
בשנה שעברה, קיבלתי שוב טלפון מאותו בחור שנושא את השם שלי, שהחל בדיוק את צילומי “המוסד”. “אנחנו מנסים לעשות לוגו לחבורת הבאדיז של הסרט וגם, קצת לעבוד על אהרון-מן, יש לך טיפים?”. כמובן שהתגייסתי למשימה, נשלחו רפרנסים ומהר מאוד את ראש ההידרה תפסה מדוזה ואהרון-מן הפך לסוג של איירון-מן כחול לבן (בכחול לבן).
ולמה אני מקדים ומספר, כי צריך גילוי נאות, שכותב הביקורת הזו, מנסה להישאר אובקייטיבי, אבל הוא כן היה חלק מתהליך היצירה, ועם זאת, אני בקלות יכול להמליץ (בחום רב) על “המוסד”, שכבר הגיע ל-100 אלף צופים בבתי הקולנוע, הישג מאוד לא קטן במדינת ישראל, בוודאי לסרט ישראלי. ו”המוסד” הוא סרט ישראלי מסוג אחר. הוא סרט שראינו כמותו באמריקה, אבל הוא לא דומה לשום דבר שראינו מאמריקה, כי הוא מאוד ישראלי. הוא סרט שמצליח להיות מגוחך מצד אחד ושנון מאוד מצד שני. סרט שהאפקטים בו לא משהו, אבל זה משרת יופי את המוצר הסופי. מהשכן, יש בסרט כמה סצינות של קרב פנים מול פנים, ואלה דווקא עשויות באופן מאוד מקצועי, ונכון שאנחנו יודעים שצחי לוי יודע לתת אגרופים, אבל לא ידעתי את זה על אפרת דור ועדי הימלבלוי, פשוט תענוג.
“המוסד”, כפי שבוודאי שמעתם אם אתם קצת באינטרנט, הוא סרט מאוד מצחיק, וכן, יש בו המון בדיחות על כל שנייה נתונה, חלקן מילוליות, חלקן פיזיות, חלקן בקדמת הפריים וחלקן בחלק האחורי ובקושי מורגשות. צריך לראות את הסרט פעמיים לפחות, כדי לגלות עוד בדיחות שנעלמות מעיננו בצפייה הראשונה.
הכיף הגדול של “המוסד” זה שהוא סרט של חבר’ה, הכי כיף ללכת אליו בצוותא ולחוות אותו בצוותא, הוא צוחק על כל מה שאנחנו מכירים כישראלים, הוא צוחק על המיתוס של המוסד, הוא צוחק על הגבריות הישראליות, הטיקסיות ואפילו על הפטריוטיות המאוד מוגזמת שלנו לפעמים. ובעיקר, “המוסד” ניחן בחוש הומור פנימי מאוד בריא והוא לא מפחד לצחוק על הדמויות ועם הדמויות.
וזהו סודו הגדול של הסרט, הליהוק המבריק והמאוד מדויק של כל השחקנים, החל בצחי הלוי, שעד היום נחשב לשחקן מאוד רציני ואני אל אתפלא אם עכשיו הוא רק יקבל הצעות לשחק בקומדיות או סיטקומים. הלוי מצליח להצחיק בעצם היותו רציני, הוא מבין בדיוק לאיזו הפקה הוא נכנס והוא מאמץ אותה אל ליבו בחום רב. הוא לא מפחד להשתטות, הוא לא מפחד להוציא דיאלוגים מפגרים (לעתים מהפה) והוא לא מפחד להראות קצת אהבל, וזו גדולתו.
שאר צוות השחקנים, שמרכיב קאסט חלומות מטורף עושה עבודה נפלאה, נכון, חלקו מזוהה מאוד עם קומדיה, כמו טל פרידמן, דביר בנדק, תומר שרון ואפילו עידו מוסרי אבל כאן נראה כאילו הם נותנים עוד PUSH ועולים קצת בדרגת ההומור. שלומי קרויאט, כפרה עליו, מצליח לגנוב את ההצגה בכל פריים שהוא נראה על המסך, הוא מצליח להיות מצחיק ואפילו, מרגש.
כן, השתמשתי במילה “מרגש” כי הסרט מצליח לא להיות רק אוסף של בדיחות מוצלחות, אלא גם להעביר סיפור ולהעביר דמויות ובחלק מהמקרים, זה פוגע בול. באגף הזה אני אציין לטובה את מערכת היחסים של אילן דר (ראש המוסד) וגילה אלמגור (שמגלמת את אשתו). לאלמגור יש כמה משורות הפאנץ’ הטובות בסרט, וכיף לא נורמלי לראות את השחקנית הדרמטית הזו מחבקת תפקיד שהוא רציני בסביבה מאוד לא רצינית.
חוויית הצפייה ב”המוסד” היא בראש וראשונה, כייפית, אבל יש בה גם משהו מאוד משחרר. הסרט אומר לנו “שימו שנייה בצד את כל הרצינות הזו של הישראליות שלכם, שימו רגע בצד את כל הפטריוטיות, הטכנולוגיה והמלחמות, הפילוגים והשנאה, שבו שנייה ובוא תצחקו, והומור עצמי, הוא הומור מאוד משחרר.
מי שרואה את “המוסד” וצוחק, צוחק, במובן הכי בריא של המילה, על המהות שלנו כישראלים, וזהו צחוק משחרר שאנחנו מאוד צריכים בזמנים אלו. אתם רוצים לראות את הסרט הזה, ויותר מכך, אתם רוצים שיהיה לו סרט המשך.
ציון: 4
