זה לא סוד שדיסני הפכו בעשור וחצי האחרון לתאגיד ענק וחמדן. הרכישות הבלתי פוסקות של אולפנים מתחרים, רכישת מותגי ענק והדובדבן שבקצפת- מיצוי האלמנט הנוסטלגי מהכותרים הפרטיים של החברה לדורותיה. סרטי הלייב אקשן של "סינדרלה" "היפה והחיה" "ספר הג'ונגל" ועוד, היו רק ההתחלה במה שנראה כמו מתיחת פנים אגרסיבית לסטודיו שפעם שיחק עם רגשות הקהל כאילו היו בובה על חוט. "דמבו" הסיפור על הפיל המעופף, הוא האחרון בשורת הניסיונות הללו לחלוב מהעבר כל טיפת ממון (בהמשך השנה נזכה גם לעיבודי לייב אקשן של "אלאדין" ו"מלך האריות").

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

למרות שסרט האנימציה המקורי יצא לאקרנים בשנת 1941, אני הכרתי לראשונה את דמבו בוידאו. שעה של הרפתקה קסומה, מרגשת ובעלת מסר חשוב מאין כמוהו- תאמין בעצמך ואתה מסוגל לכל. היו כמובן מי שלקחו את האפקט הרגשי של הפרדת דמבו מאימו, או התלוננו על האלמנטים הגזעניים של המקור, אך דמבו הוא דמבו ויישאר דמבו- קלאסיקה מרגשת של דיסני. ואז אמרו לעצמם החברים בדיסני: "לחידוש של הפרוייקט הזה, איזה במאי הכי מוכר בעשיית כסף מדרמה משפחתית?" והבחירה הטבעית (?) הייתה טים ברטון שכבר שלשל לכיסי דיסני מאות מיליוני דולרים בעיבוד הלייב אקשן שלו ל"אליס בארץ הפלאות".

אבל רגע, איך נהפוך חומר גלם של שעה לסרט באורך מלא של שעתיים? נכניס אליו אלמנט אנושי! (שבסרט המקורי הם בתפקיד ניצבים שלא מוציאים מילה אחת מהפה) כי זה עבד כל כך טוב עם "הרובוטריקים"!.

ובכן, לצד הסיפור על הפילון החריג והמיוחד מוצג לנו הסיפור של משפחת הקרקס בה הוא גדל. הולט (קולין פארל) הוא אמן רכיבה שחוזר ממלחמת העולם, אל שני ילדיו שהתייתמו מאימם לאחרונה. מאחר ואיבד את זרועו במלחמה, הולט ניצב מול שתי דילמות: גידול הילדים לבד, וחזרה לעבודה בנכות מלאה. שלא לדבר שהקרקס עצמו, בהנהלת מקס מדיצ'י (דני דה-ויטו) חווה לא מעט קשיים כלכליים.

חסרה לכם דרמה אנושית עדיין? בואו נוסיף קצת עוצמה נשית ונגיד שביתו של הולט מילי (ניקו פארקר) מנסה לשבור את תקרת הזכוכית ולהפוך למרי קיורי 2. המסר הפמיניסטי הזה נדחף כל כך חזק לגרון עד ששוכחים בכלל שיש לה אח, או איך קוראים לו! אפילו הסרט מתעלם מזה בשלב מסוים! האח לא חשוב! רק הילדה!

רוצים עוד דרמה אנושית? את הקרקס הכושל, מציע לרכוש היזם דמוי וולט דיסני, וי. אי ואנדויר (מייקל קיטון), המנסה למקסם רווחים מהפיל המעופף המדהים. לצידו עוד דרמה אנושית "מרתקת" בדמותה של קולט (אווה גרין) המשמשת כ"אשת גביע" עבור ואנדויר עד שגם היא פורצת את תקרת הזכוכית. בין החלקים האנושיים הללו, ניצב הדבק שמחבר את העלילה כולה יחדיו- דמבו. הפוקוס של הסרט הוא המילוי בין חלקיו. גאונות!

מהקלאסיקה של דיסני אפשר לזכור שלושה חלקים אמוציונליים מרכזיים: הפרדת דמבו מאימו לאחר שזו מנסה לגונן עליו והורסת את הקרקס, בליווי שיר נוגע ללב. ההתמודדות של דמבו מול הפחדים שלו, הן בסצנת הליצנים והשריפה, והן במפגש עם העורבים על העץ. ואולי החלק הכי מזוהה עם הסרט- הפילים הוורודים. ההזיה שחווה הפיל אחרי שהוא משתכר ומתמודד עם פחדיו בצורה תת הכרתית. כל אחד מהחלקים הללו נמצא בסרט החדש, אבל במיקום לא נכון ובצורה הפוכה לחלוטין!

את שיר האם לא מבצעת האם (כי פילים לא מדברים בעולם האמיתי) והוא יוצא לחלוטין מהקונטקסט (ניסיתי לבכות…לא יצא לי) העורבים נזרקים מהסרט ומוחלפים בתזמורת שמופיעה לחצי שנייה על המסך, סצנת השרפה דחוסה בהכוונה של דמבו לעשות את השטיק שלו במקום שזה ייקרה בטעות, והפילים הוורודים… אוי מה שטים ברטון עשה עם הפילים הוורודים…

נוסיף לכל זה משחק פושר עד מת של השחקנים, פארל לא מפסיק להתבכיין כל הסרט, השחקנית של הילדה מילי יכולה לזכות באוסקר על "משחק ללא הבעת פנים", דה-ויטו וגרין מבוזבזים כאן לחלוטין, ומייקל קיטון מביא למסך את אחד המבטאים\חיקויי וולט דיסני הכי מוזרים ולא מעניינים שאי פעם ראיתי. כל מה שחסר זה שג'וני דפ יגלם את העכבר והלנה בונהם קרטר תגלם את הפילה המנהיגה המנוולת שמוקיעה את דמבו מהלהקה. "לצערנו" זה לא קרה. נוסף לכל אלו, אין סצנה אחת בסרט שלא תאמרו לעצמכם "איפה ראיתי את זה בעבר" והתשובה לא תהיה "דמבו" אלא סרט אחר.

בשורה התחתונה, "דמבו" הוא ניסיון. ניסיון להפוך קלאסיקה שנשענת על דמיון נטו, למשהו עם אחיזה בעולם האמיתי. ניסיון של במאי מוכשר וייחודי להגיד "הנה, אני גאון כמו דיסני". ניסיון להחיות נוסטלגיה של 80 שנה בעידן שרק מחפש לשבור את הרעיון של העבר, ולמלא אותו בחוויה מתקנת חסרת צורך. "דמבו" הוא ניסיון כושל. אבל היי, בהצלחה עם "מלך האריות" וכל זה. אני בטוח שהוא יכניס כמה מליונים.

ציון: 2