הפרק השלישי של סדרת המוטאנטים של רשת פוקס, The Gifted, נחת השבוע (“eXodus”), והוא ממשיך את הקו שהתחילו קודמיו – להוות סדרת קומיקס טובה המציגה דמויות מעולם האקס-מן מחד, ומצד שני ממשיך לעשות מה שכל סיפור אקס-מן צריך לעשות מאז שהמציאו סטן לי האגדי וג’ק קירבי את היקום הזה – להיות סיפור עם מסר חברתי המתכתב עם קבלת האחר, השונה, והיחס אליו.

במיוחד בימים הללו בהם הגזענות שבה ומרימה את ראשה בעולם בכלל ובארה”ב בפרט, אי אפשר להתעלם מהרמיזות ומהקריצות שממשיכות להשתלב בתוך עלילת הסדרה, ובתחום הזה הסדרה ממשיכה לקבל את הציון 10 עגול.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרק:

גם הפרק הזה מתחיל בפלאשבק (האם זו תהיה מסורת?), הפעם מנקודת מבטה של לורנה דיין (“פולאריס”, בתו של מגנטו). לאחר שבפרק הקודם היא הושלכה לבידוד בבית הכלא, היא נזכרת בימים הראשונים שהיא בילתה עם מי שהפך למושא אהבתה – מרקוס דיאז (“אקליפס”).

סצינת פתיחה נהדרת. ראשית- היא פותחת את הפרק בטון קליל יותר מאשר הטון האפלולי והקודר אליו נוטים פרקי הסדרה. הכימיה בין שתי הדמויות – פולאריס ואקליפס, במה שנראה כניצני האהבה שלהם- אלגנטית ומרגשת. שנית- הסצינה מספקת אקספוזיציה ורקע לאירועים שהובילו לרדיפת השלטונות ולחוקים האנטי מוטאנטיים.

בנוסף, בסצינה נעשה שימוש יפה מאוד באפקטים ממוחשבים, כשהשילוב בין כוחותיהם של השניים יוצר מצג מרהיב לעין. נקודה אחרונה- בפלשבק פולאריס ממשיכה להיות נאמנה למורשת הקומיקסאית שלה. “לעולם לא אחליף את מי שאני או מה שאני מסוגלת לעשות” אומרת בתו של מגנטו, נאמנה למורשת של אביה, והצופה מגלה את העוצמות הטמונות בדמות הזו.

משם אנו חוזרים למציאות, והיא כאמור, קודרת הרבה יותר. שוב העלילה מתפתלת בין כמה קווי עלילה מקבילים, המשיקים אחד לשני. בראשון-  לורנה כלואה בתאה, נואשת ומנסה למצוא בתוכה את העוצמות שדיברתי עליהן בפסקה הקודמת. טרנר, החוקר מטעם רשויות הסנטינלס, מציע לה לעשות עסקה עם השטן בתמורה לשחרורה, והיא , כמצופה, שולחת אותו לעזאזל. בהמשך, אנו ממשיכים לקבל עדות על כוחה הנפשי, שחזק לא פחות מאשר כוחה המוטאנטי, כאשר למרות הסבל והיסורים שמביא לה הקולר שעל צווארה, היא פורצת את דלת הפלדה של תאה, ולאחר מכן מתמוטטת. זה לא היה ניסיון בריחה. עם הקולר שמדכא את כוחה, היא בטח לא יכלה להגיע רחוק. זה היה ניסיון להזכיר לעצמה, ולצופים, שהיא יכולה. מה שכן מדאיג אותי הוא גורל העובר שבבטנה- מפרק לפרק הדמות עוברת התעללויות, וזה בטח לא עושה טוב לנכד של מגנטו.

בינתיים, כזכור, בסוף הפרק הקודם ריד, אבי המשפחה שבמרכז הסדרה, דווקא כן עשה עסקה עם השטן והסכים להסגיר את המחתרת המוטאנטית תמורת הבטחת שלום משפחתו. טרנר מתכנן את מבצע התפיסה של המחתרת – הוא שותל אמצעי גילוי על רגלו של ריד, ומתכנן עם ריד שיצור קשר עם אנשי המחתרת באמצעות איש הקשר הידוע לו – המוזג מהבר בפרק הפיילוט.

התוכנית הולכת כשורה וחוסר האמון הראשוני של אותו המוטאנט מתחלף מהר (מהר מדי אם תשאלו אותי) באמון כאשר הוא מוסיף את ריד לקבוצה שאמורה להגיע אל המחתרת באותו הלילה. שם ריד פוגש במוטאנטית וילדתה שמתכננות גם הן לברוח. אבי המשפחה כבר נתפס על ידי השלטונות, ומסתבר שאפילו הילדה נחשבת לאיום-לא בגלל שעשתה משהו שיצדיק זאת- כוחה המוטאנטי אפילו לא התגלה עדיין, אלא אך ורק בגלל שהיא נושאת את הגן המוטאנטי.

הגזע אליו משתייכת הילדה- הוא האיום בעיני השלטונות, וזה פשעה של הילדה שבגללו היא נאלצת לרדת למחתרת יחד עם אמה המוטאנטית. כאן אנו רואים את הדילמה של ריד מחריפה יותר ויותר. הוא יודע כי מעשיו יביאו להסגרת האנשים שמעניקים מקלט למשפחתו. אמנם יש פה כתיבה עצלה מעט – הרי ברור שילדה קטנה וחפה מפשע ואמה יגרמו לריד לפקפק במעשיו הרבה יותר מאשר היה מדובר בבחור גדול, מצולק ומקועקע. אבל בכל זאת קו העלילה הזה מציג לנו נאמנה את המאבקים הפנימיים של אדם שאף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק מה היה עושה לו היה נתון באותה סיטואציה, כשעל כף המאזניים גורלה של משפחתו אל מול גורלן של אם ובתה שכל פשען הוא הד.נ.א המוטאנטי שלהן.

בסופו של דבר, גם כאן, ריד עושה מה שמצופה ממנו, חושף את עצמו כסמוי ומפוצץ לטרנר את העסקה בפנים. כמו בפרק הקודם, גם הפעם התרשמתי לטובה מהאינטראקציה בין טרנר לריד. אם יש משהו שהסדרה באמת משובחת בו- אלו יחסי הכוחות בין הדמויות השונות. פרט נוסף שפחות אהבתי בקו העלילה הזה- צו המעצר הפדרלי, שטרנר טרח כל כך לזייף ולשחרר על מנת לספק כיסוי לריד- היה מיותר מאוד, ובניגוד למה שאפשר היה לצפות- לא הוסיף לעלילה בכלל.

במקביל, במחתרת, קלאריס פונג (“בלינק”) ממשיכה לסבול מעומס היתר שעבר על כוחותיה בפרק הקודם לאחר שהשתמשה בהן בפיילוט. כעת הפורטל שהיא מצליחה לפתוח גדול רק כדי להעביר דרדס (שגודלו כידוע הוא שלושה תפוחים), ומנהיג המחתרת, ג’ון (“ת’אנדרבירד”) מחליט לאמן אותה כך שכוחה יחזור אליה, וזאת על מנת שיוכלו לשחרר את פולאריס מהכלא.

במהלך הפרק אנו מתוודעים לחברת מחתרת נוספת- “חולמת” שכוחה היעיל מאוד הוא לשתול זיכרונות כוזבים בראש האחר. למרות שהיא מציעה לג’ון לעשות שימוש בכוחה כדי לגרום לבלינק להאמין שפולאריס חשובה לה עד כדי שתוכל לפתוח פורטל עבורה, ג’ון מסרב בתוקף, ובאותו הרגע אני, כמו בוודאי רבים אחרים, אמרתי לעצמי ” אוקיי.. עד סוף הפרק היא תעשה את זה”.

בעוד בלינק מנסה להחזיר את כוחה קייט, אם המשפחה, שעוד מאמינה משום מה בצדק ובשלטון החוק, מנסה להגיע לאחיה שמסתבר שיש לו קשרים רבים והיא מאמינה שהוא יוכל לעזור להם. לאחר שחברי המחתרת מסרבים לתת לה לעזוב, ומנסים להסביר לה עד כמה נאיבית התוכנית שלה, היא מחליטה לעזוב בכל זאת באישון ליל, יחד עם ילדיה העקשניים.

אצל אחיה, שכמה מפתיע (לא באמת), מזועזע מקרובי משפחתו המוטאנטים ומסרב להגיש להם עזרה, אנו נחשפים לעד כמה שנאה כלפי השונה יכולה להיות בחברה שנראית כחברה פרוגרסיבית וליברלית. לאחר שתושבי השכונה מגלים שהילדים המוטאנטים שהיו מעורבים בתקרית שפתחה את הסדרה מתחבאים בביתו, הם צובאים עליו עם נשקים ודורשים ממנו להסגירם. כל מה שהיה חסר הוא הקלשונים והלפידים הבוערים, ואנו שוב בימי הביניים. (ורק לי, כמו ילד טוב בני עקיבא, הסצינה מזכירה את בראשית פרק י”ט..).

כאן הסדרה מעבירה בצורה מעולה עד כמה השנאה כלפי האחר יכולה להשחית. הנער שחיזר אחרי לורן בפרק הראשון, מרסס כתובות נאצה על קירות ביתה. קייט בטוחה שהאספסוף יניח לה שכן אחד מהם הוא במועדון הקריאה שלה. ילדם של אחד האחרים, כך מזכיר לו אחיה של קייט, ממש גדל עם הילדים שהוא רוצה כל כך להרוג עכשיו. אבל בסדרה, כמו במציאות, השנאה מעוורת כל רגש אחר, והאספסוף מאיים לעשות בלורן ואנדי המוטאנטים שמות. עד שאנדי, שוב פעם בהתפרצות זעם, הודף את כולם, וכך הם מצליחים להימלט מהמקום.

ת’נדרבירד ואקליפס, שמתחקים על עקבותיהם מגיעים בדיוק בזמן להציל אותם, אולם האספסוף עולה על צי מכוניות, רודף אחריהם ומאיים להשיגם. ת’אנדרבירד מתקשר לחבריו במתחרת לעזרה, ובלינק שמאוד רוצה לעזור, לא יכולה כזכור. כאן נכנסת לפעולה, “חולמת” שבניגוד לרצונו של ג’ון, ובאופן צפוי מאוד, שותלת חלק מזיכרונותיה הרומנטיים עם המוטאנט האינדיאני בראשה של בלינק כאילו היו אלה שלה. וככה סתם יצרה לה החולמת משולש רומנטי שמכבד כל סדרת נעורים, כשבלינק משוכנעת שהיא מאוהבת בת’אנדרבירד.

כצפוי- זה עושה את שלו, בלינק מתמקדת ברצון שלה להציל את ת’אנדרבירד, פותחת שער בגודל של טירה, משאית המילוט של המוטאנטים עוברת דרכו וכולם שמחים וצוהלים, מלבד ג’ון- שמבין את הסיבה האמיתית לכך שבלינק הצליחה לפתע במה שכשלה זמן רב כל כך. בסצינת הסיום אנו מתבשרים שגם פולאריס וגם ריד יועברו למתקן כליאה שמור במיוחד, מה שמבשר לכל מי שראה סדרת מתח אחת או שתיים בחייו- בפרק הבא יהיה מבצע חילוץ!

ביצי X:

-“החולמת” היא דמות מהקומיקס, מוטאנטית השייכת ל”מורלוק”. כמו בסדרה, כוחה הוא לשתול זכרונות במוחם של אנשים באמצעות שימוש בהבל פיה. מעניין גם לציין שכמו בקומיקס, גם בסדרה לא הזכירו כלל את שמה-אפילו לא בקרדיטים או בקאסט.

-בשיחה בין ג’ון לחולמת הוא מזכיר שני חברי “מורלוק” נוספים – “Electric Eve” (חווה החשמלית?) ו- “Typhoid Mary” (היא מוזכרת בשם המשפחה שלה, “ווקר”), נבלית מוכרת של דרדוויל שאף זכינו לראות בסרט המושמץ “אלקטרה”, בגילומה של נטשה מאלט.

-שמועות מקשרות גם את האם המוטאנטית שנמלטה למורלוק-אנה לי, שהייתה מנהיגת המורלוק ובכוחה להעביר את תחושותיה למי שהיא נוגעת בו.

-בלינק מקבלת בפרק את הצלקת המוכרת שלה מהקומיקס.

-בקטע הפתיחה, פולאריס משתמשת בכוחה על מנת לרחף, בקטע שנראה כאילו נלקח ישר מדפי הקומיקס.

סך הכל הסדרה ממשיכה לספק את הסחורה. אקשן מצד אחד, מתובל במעט הומור פה ושם, כמה איסטר אגס עבור המעריצים,וכל זה תוך כדי מאמר נוקב על גזענות ויחס החברה לשונה. חבל רק שהעלילה צפויה מעט, ופועלת על פי נוסחאות קבועות.

ציון – 4 .