בשנת 2000 יצא הסרט הראשון בסדרת סרטי "אקס-מן" ובמובן מסוים, היה זה שהביא לרנסנס בסרטי גיבורי העל, שסבלו מירידה משמעותית באותה תקופה. 16 שנה מאוחר יותר, 2016, יוצא הסרט השישי בסדרה הרשמית, "אקס-מן אפוקליפסה" שמוקרן בבתי הקולנוע בימים אלו. שני פרומקין עשתה ביקורת וידאו על הסרט ושי, שעוקב במשך שנים ארוכות על מעללי חבורת המוטנטים, בחוברות הקומיקס, סדרת הטלוויזיה וכמובן, סרטי הקולנוע, מסכם לנו את ששת הסרטים, או אם תרצו, את שתי הטרילוגיות.

המשך הקריאה כולל כמה ספויילרים לסרטי האקס מן:

אנשי האקס

שישה סרטים, 200 אלף סיפורי אוריג'ן, וולברין אחד ו-16 שנים. האפוקליפסה מאחורינו ולא ברור מה צופן העתיד של יקום האקס. את הסרט האחרון סיימנו עם רוסטר די מגניב ובעל פוטנציאל לקחת את הקבוצה למקומות מרעננים יותר ואקסמניים יותר. אבל כולנו כבר למדנו בדרך הקשה שפוטנציאלים לא בהכרח מתממשים.

סרטי האקסמן הצליחו להציג לנו יקום רחב ועשיר בדמויות וסיפורים, החל מגנרל וויליאם סטרייקר ששם לעצמו מטרה לרדוף אחר המוטאנטים לנצח, דרך קונספט רופף שאמור היה להציג עיבוד של הפניקס האפילה ועד "העתיד שהיה" שהציג לנו את חשיבות הבחירות שלנו בעבר והשפעותיהן על העתיד.

כשמסתכלים לאחור על ששת הסרטים הדבר הראשון שעולה מהם הוא כאוס מוחלט. בהמון מובנים הכאוס הזה משקף את הלך הרוח של הקומיקס, שלאורך השנים החליף כותבים, שינה סיפורי מקור, העבר הוחלף וההווה התחיל מחדש כל הזמן (מה שקורה עד היום למעשה). גם לקוראים מתחילים אשר רוצים להיכנס ליקום של האקסמן, קשה לדעת מאיפה להתחיל. כמעט שאי אפשר לעקוב באופן רציף אחר הדמויות, מי מת ואיך, מי מת וחזר, ואיך? כיצד דמויות נפגשו ומה קרה להם במהלך השנים.

מצד שני, אם נזכרים בסדרת האנימציה הקלאסית משנות ה-90 שהפכה לקאלט, מבינים שאפשר לעשות סדר בבלאגן ולהיצמד למאפיינים ספציפיים של כל דמות, להציג סיפור מקור מגובש וקלאסי לכל דמות ומשם לצאת לאינספור סיפורים מרתקים שייפתחו את הדמויות למקומות חדשים ויציגו לנו את היקום העשיר של המותג שנקרא אקסמן, בצורה קצת יותר מסודרת.

ימי העבר

שני הסרטים הראשונים, "אקס-מן" (2000) ו"אקס-מן 2" (2003), שבוימו על ידי בריאן סינגר אשר היה מעורב גם בכתיבת הסיפורים, נראו כהולכים על קו מגובש זה. בסרט הראשון הוצגה לנו קבוצה קטנה, אלגנטית ומאופקת שהייתה צריכה להתמודד מול אחוות המוטאנטים המאיימת על האנושות. סיפור פשוט וקלאסי שהציג לנו את הגיבורים באופן שהולם אותם- אם זו ג'ין כשהיא דוברת מול הסנאט בארה"ב והציגה את הצד המחוכם שלה, דרך ציקלופ וסופה שנשלחו למשימות שטח למציאתם והצלתם של וובלרין ורוג האבודים. ומנגד אליהם, אחוות המוטאנטים כללה את טואוד, סייברטות' ומיסטיק- שלושה נבלים מוכרים וקלאסיים מדפי הקומיקס אשר שירתו את מגניטו בחיפושו אחר נקמה וצדק לבני עמו.

המאבק בין שתי הקבוצות הציג את הגישות השונות של כל קבוצת מיעוטים החיה תחת איום קיומי מצד החברה- דרך אחת היא לנסות לגרום לאותה חברה להכיר במיעוטים ולקבל אותם כאנשים רגילים בעלי חיים נורמלים ואילו הדרך השנייה גורסת כי יש להשתלט על, שלא לומר לחסל, את אותה חברה שלטת ולהנהיג סדר חדש בעולם. או בשלוש מילים- אקסבייר מול מגניטו.

את העיבודים הראשונים לשתי דמויות הענק הללו, העבירו פטריק סטיוארט ואיאן מק'לן שעשו עבודה מדהימה כבר מהרגע בו הם מתראים בסרט הראשון. שתי דמויות עם עבר טעון שעומדות באיפוק זה מול זה בעוד צ'ארלס מנסה לגרום לחברו אריק להאמין בדו-קיום ואילו אריק מלגלג בחיבה על התמימות שעוד נותרה בחברו הוותיק. כבר ברגע זה אנחנו רואים כי אקסבייר מנסה להיכנס לראשו של מגניטו שחוסם אותו לאחר ניסיון של שנים, מה שיתחבר לחיבור המנטלי שנרקם בין השניים לאורך הטרילוגיה השנייה שתציג את החברים הצעירים בשנות היכרותם הראשונות בגילומם של ג'יימס מקאבוי ומייקל פאסבנדר.

נוסף לעוגן עיקרי זה של שתי דמויות ענק אלו, עוגן נוסף אותו ניסה הפארנצ'ייז לגבש הוא האקסמן עצמם. אם בסרט הראשון הוצגה לנו קבוצה קטנה ומגובשת יחסית, אז בסרט השני נוספים לנו אקסמנים נוספים כמו נייטקראולר ואייסמן (שגם הופיע לרגעים בסרט הראשון) והקבוצה המגובשת מפוצלת בעל כורחם כאשר אקסבייר וציקלופ נשלטים על ידי וויליאם סטרייקר ואילו ג'ין וסופה נאלצות לחבור למגניטו ויד ימינו מיסטיק, מתוך הבנה משותפת של שני המחנות כי כעת האיום הוא על המוטאנטים כולם. הסרט נחשב לאחד מהסרטים הטובים בסדרה, כשברבים מהמקרים הוא תופס את המקום הראשון בדירוג מתוך טענה כי הסרט מציג את האקסמן והייחוד שלהם בצורה הכי נאמנה לקומיקס. ללא ספק מדובר בסרט שאפשר לצפות בו שוב ושוב וליהנות כל פעם מחדש.

עד כאן יש לנו שני סרטים ברורים המציגים דמויות מגוונות ומעניינות הנמצאות במלחמת הישרדות מול בני מינם ומול האנושות שעדיין מסרבת לקבל אותם כחלק מהחברה. הבלאגן של היקום הקולנועי מתחיל בסרט השלישי שמסכם את הטרילוגיה הראשונה.

בריאן סינגר עוזב את הפראנצ'ייז ומעורר זעם אצל המעריצים בגלל שהחליט לעבוד לצד השני, ולביים את "סופרמן חוזר" בשביל חברת האחים. שני הסרטים אגב, יצאו בהפרש של חודש בקיץ 2006 כשידם של האקס מן, בקופות לפחות, היתה על העליונה. את מקומו של סינגר תופס הבמאי בראט ראטנר שמעורר זעם גדול עוד יותר. בעוד הסרט הראשון עסק בניסיון של מגניטו להפוך את כל בני האדם למוטאנטים ובכך לפתור את המאבק, הסרט השלישי, "אקס מן המפלט האחרון", נותן תשובה יפה בכך שכעת בני האדם מציגים תרופה אשר מרפאה את הגן המוטאנטי במטרה להחזיר את כל ילדי האטום, המוטאנטים, להיות בני אדם רגילים.

מבחינת קונספט הרעיון היה יכול לעבוד יפה מאוד ולסכם את הטרילוגיה בצורה מעניינת וראויה, אבל הבעיה היא שהסיפור נכתב באופן מרושל, הדמויות לא זכו לעיבוד המתאים להם והגרוע מכל- על גבי סיפור התרופה ניסו להלביש את סאגת הפניקס האפילה, מסיפורי האקסמן הגדולים בכל הזמנים שלכל הפחות דורש סרט המתמקד אך ורק בו.

נעזוב לרגע את העובדה ששינו את האופן בו ג'ין גריי זוכה להכיל את הישות הקרויה פניקס, ובמקום שזו תאתר את ג'ין כגוף מארח בעוד היא והאקסמן נמצאים במשימה בחלל (כפי שקורה בקומיקס), החליטו לשנות את הסיפור לכך שהפניקס הוא צד אפל באישיותה של ג'ין, אותו אקסבייר השתיק בעזרת כוחותיו כשג'ין עוד הייתה ילדה (קו שסינגר נצמד אליו גם בסרט הנוכחי, "אקס מן אפוקליפסה"). קולנועית זה משהו שאפשר להבין, כי להוציא את הפראנצ'ייז לחלל היה יכול לגרום לסיבוכים נוספים ולאיבוד של הקהל הרחב שהיה מתקשה להתחקות אחר כל ההסתעפויות הללו.

אבל במקום כל הסיפור המאולץ של ג'ין בסרט השלישי לצד התרופה שמפלגת בין המוטאנטים השונים, יכלו פשוט לספר את סיפור התרופה, להוסיף אליו זקיפים אשר למעשה היו מאלצים את כל המוטאנטים לקחת את התרופה גם אם הם לא רוצים, והנה היינו מקבלים סרט שהיה מסכם את המאבק בין המוטאנטים לבני האדם באופן ראוי לטרילוגיה שחקקה מאבק זה על הדגל שלה. את סאגת הפניקס היינו יכולים לראות בהמשך בסרט נפרד שנותן כבוד לדמות ולכוחות שלה. נקודת האור העיקרית (ואולי היחידה) של הסרט, היא כניסתו של ביסט ליקום הקולנועי של אקסמן בגילומו של קלסי גרמר האגדי.

ההווה (או בעצם, העבר)

לאחר שהטרילוגיה המקורית הסתכמה באינספור בעיות, כמו המוות של אקסבייר (שאמנם חזר לחיים בסיום הסרט השלישי), לצד המוות של ציקלופ וג'ין, החליטו לעשות ריבוט לכל היקום הקולנועי ולצאת לטרילוגיה חדשה שתקפוץ בין שלושה עשורים ותבנה את ההיסטוריה של האקסמן מחדש- משנות ה-60 ועד לשנות-80. בריאן סינגר חוזר אל מאחורי הקלעים של הפרנצ'ייז כאחד המפיקים והכותבים ואילו מתיו ווהן ("קיק אס", "קינגסמן") מגויס לביים את הסרט הראשון.

"אקסמן: ההתחלה" יצא בשנת 2011, בפער של חמש שנים מסיום הטרילוגיה הקודמת ויותר מעשור מאז שהיא התחילה, ומיד הפך ללהיט בקרב הקהל הרחב וקוראי הקומיקס כאחד. מקאבוי ופאסבנדר הציגו לנו את צ'ארלס ואריק בצעירותם ויחד עם הבמאי הצליחו להציג את הקשר העמוק בין הדמויות שילך וירגש לאורך הטרילוגיה כולה. לצדם הצטרפו שתי דמויות נוספות שיהיו עיקריות בטרילוגיה: ניקולס הולט אשר גילם את ביסט הצעיר והפך את הדמות האהובה לעיקרית ביקום הקולנועי, כפי שראוי שיהיה, וג'ינפר לורס (דאז שחקנית בתחילת דרכה) אשר מגלמת את מיסטיק הצעירה ואת התנודות שלה בין גישת השלום של אקסבייר לגישת המלחמה של מגניטו.

לצד הרביעייה הזו זכינו בסרט לאקסמנים נוספים, ביניהם האבוק (אחיו הגדול של סקוט סאמרס/ציקלופ) ובאנשי שהוסיפו חיבור לסיפורי הקומיקס הראשונים משנות ה-60 וה-70 ומנגד גילינו על קבוצת מוטאנטים שלא הכרנו קודם- ה"Hellfire Club" (שתכלס "מועדון אש הגיהנום" זה שם לא פחות מדליק), בהנהגתו של סבסטיאן שו בגילומו המעולה של קווין בייקון ולצידו עיבוד חיוור ומשעמם של אמה (בגילומה של ג'ניוארי ג'ונס), מהדמויות העיקריות בסיפורי הקומיקס.

הסרט מצליח להציג זוויות חדשות על האקסמן ולתת לפראנצ'ייז קצביות שהייתה חסרה קצת בסרטים הקודמים. סצנות האקשן של הסרט מרהיבות אבל גם התוכן המועבר בו הוא מעניין- הן מבחינת החיבור להיסטוריה ואיום הטילים של קובה והן מבחינת הצגת צדדים חדשים של דמויות עיקריות.

הסרט בעיקר בונה את אקסבייר, מגניטו, ביסט ומיסטיק כארבעה אינדווידואלים ומוצגת לנו סקיצה בלבד של אקסמן ולא האקסמן עצמם. אמנם האבוק ובאנשי הם דמויות עם פוטנציאל טוב לעתיד, אבל הם הוצגו באופן שטחי וגם לא היו צריכים להיות הבחירה הראשונה כשעושים ריבוט לקבוצה. לו ווהן היה רוצה לבנות את האקסמן של שנות ה-60, הוא היה צריך לפנות למקור ולהוסיף לצד ביסט את חברי הקבוצה המקוריים: סקוט, ג'ין, אייסמן ואנג'ל, או לכל הפחות חלק מהם. אמנם העיבוד של הקבוצה היה מגניב ומעניין, אבל זו עדיין לא הייתה קבוצה שאפשר לקרוא לה "אקסמן".

גם בסרט הבא עדיין לא מוצגת לנו קבוצת "אקסמן" ולאור הסיפור המורכב הבחירה לא בהכרח רעה. "העתיד שהיה" מציג קלאסיקה נוספת מתוך קשת הסיפורים של האקסמן והפעם סינגר חוזר לביים את הסרט שמחבר בין העתיד לעבר, בין הטרילוגיה המקורית לבין הטרילוגיה הנוכחית. סטיוארט ומק'לן האגדיים חוזרים לגלם את אקסבייר ומגניטו לצד מקאבוי ופאסנבדר הצעירים, יו ג'קמן, השחקן היחיד שהופיע בכל סרטי "אקס-מן", חוזר עם טפרי האדמנטיום שלו ואנו זוכים לאנסמבל מרשים של שחקנים וגיבורים מהסרטים לאורך השנים ולצידם דמויות חדשות כגון בוליבר טראסק המגולם על-ידי פיטר דאנקליג' (טיריון מ"משחקי הכס") והופעות אורח של אקסמנים מהיקום הרחב ביניהם בישופ ובלינק.

למעשה, קבוצת האקסמן היחידה המוצגת בטרילוגיה עד כה הם האקסמן של העתיד, המגולמים על ידי שחקני הטרילוגיה המקורית (האלי ברי, שון אשמור ועוד) ונמצאים במצב ההישרדותי הקשה ביותר שהמוטאנטים חוו ביקום הקולנועי. אם ווהן בנה אינדבידואלים ב"התחלה", הקבוצה של העתיד אמנם מורכבת מכמה מהם אך מתנהלת יותר כמקשה אחת שמנסה לשרוד כמה שיותר זמן על מנת לתקן את המעוות. מתוך כך לא זכינו לקבל נוכחות אמיתית של הדמויות החדשות שהוצגו, אלא הם שימשו יותר כפונקציה בתוך הרכב הכוחות של הקבוצה.

הסרט זוכה לדעות חצויות אך גם לתשבחות על בימוי מעניין ומורכב ועיבוד קולנועי מוצלח לסיפור המקור. בסיום הסרט הטיים-ליין מתאפס ובכך סינגר בונה לעצמו קרקע נוחה לבניית האקסמן בסרט המסכם: אפוקליפסה.

לדאבוננו, סינגר בחר לחזור למקומות מיושנים שכבר הוצגו לאורך הסרטים ורק בסוף הסרט אנחנו זוכים לקבוצת אקסמן ברורה ומגובשת. מוצגים לנו ליהוקים חדשים וצעירים לדמויות המוכרות מהעבר: סקוט, ג'ין, סופה ונייטקרואלר בתיבול של קוויקסילבר (איוון פיטרס) שבוים נפלא כבר ב"עתיד שהיה" וחוזר לתת הופעה שפשוט כיף לראות. ייתכן וקוויקסילבר זוכה לאופן המחוכם ביותר של הצגת כוחות מוטאנטים בכל הפארנצ'ייז (ובעניין זה ראוי גם לציין את השימוש בכוחות של בלינק בסרט הקודם).

אפוקליפס עצמו, בגילומו של אוסקר אייזק, הוצג באופן חסר טעם ובלי איפיון ספציפי שאפשר להבין או להתחבר אליו ובכך סינגר פספס אולי את הנבל הגדול ביותר של האקסמן. אפשר לקוות שאם יהיו סרטים נוספים הדמות תחזור בצורה יותר מגובשת ומאיימת.

למרות זאת הסרט הציג לנו ויזואליה מרהיבה ברגעים רבים ואפילו, אחרי טרילוגיה שלמה, קיבלנו קבוצת אקסמן קטנה בסוף הסרט.

העתיד שיהיה (ואולי לא)

סקוט, ג'ין, סופה, נייטקראולר וקוויקסילבר המצוין יכולים בהחלט להוביל את הפראנצ'ייז למקומות מגניבים יותר ולתת לנו זוויות חדשות על הקבוצה. הכל תלוי אם סינגר ימשיך לביים או לא ועם כל הערכתי אליו כבמאי וכמי שבנה את האקסמן בקולנוע, הגיע הזמן שיפנה את מקומו לבמאים חדשים.

לבינתיים, סיימון קינברג, התסריטאי של אקסמן 3 ומי שכתב והפיק גם את "העתיד שהיה" ואת "אפוקליפסה" (ומסכן רטנר שחטף את כל הגידופים לבדו), הכריז כי הסרט הבא יתרחש בשנות ה-90, בחירה שרבים מוצאים כגימיקית ושנויה במחלוקת אבל אם יצליחו להביא את אופי הסיפורים שאפיין את העשור הזה בקומיקס וישאבו השראה ברורה מסדרת האנימציה הקלאסית, ייתכן ונקבל סרט אקסמן שעוד לא זכינו לו מעולם. מצד שני, חבל לתלות תקוות שווא.

בנוסף, היקום הרחב של אקסמן הציג לנו סיפורים נוספים ביניהם דמותו של וולברין, שעד היום מדובר בדמות היחידה שגם הופיעה בשתי הטרילוגיות וגם גולמה על ידי שחקן אחד, הלא הוא יו ג'קמן אשר ייתן את הופעתו האחרונה ב"וולברין 3" שייצא בשנת 2017 ויסכם את טרילוגיית הדמות כשלצדו יהיה גם פטריק סטיוארט כאקסבייר. עד כה סרטי הספין אוף של וולברין לא היו מוצלחים במיוחד, כשהראשון היה כישלון מוחלט והשני הביא סיפור חביב אבל לא מספיק מעניין. ייתכן כי התוספת של סטיוארט לסרט האחרון והצגה רחבה יותר של היחסים בין לוגאן לאקסבייר יתנו כבוד אחרון לטרילוגיה המדדה הזו.

נוסף על כן, גם דדפול זכה לעיבוד קולנועי בשנה האחרונה בגילומו של ראיין ריינולדס בו גם הוצגה דמותו של קולוסוס באופן שהלם את הדמות יותר מכל סרטי האקסמן בהם הופיע. סרט המשך לדדפול כנראה יגיע אלינו בשנים הקרובות, אבל מעניין יותר יהיה לראות האם וכיצד יחברו את הדמויות שהוצגו לנו ביקום עד כה לכדי קבוצה נוספת הלא היא X-Force שיכולה לכלול את דדפול, קולוסוס, סיילוק (שגולמה על-ידי אוליביה מאן ב"אפוקליפסה") ואולי את ארכאנג'ל (שגורלו לא ברור באופן רשמי),  בצירוף כייבל ודומינו כמי שיקימו את הקבוצה, אולי אף במרדפם האינסופי אחר אפוקליפס.

אך בימים אלו עדיין לא ברור לאן הפרנצייז ימשיך באמת. הונחו אופציות רבות, ביניהם רמיזה לדמותו של הנבל סינסטר וגם ציפייה לסרט "גמביט" בכיכובו של צ'נינג טייטום (הפקה שלא מצליחה להרים ראש באמת בינתיים), דמויות שיכולות להתחבר בהתבסס על סיפורי הקומיקס ובנוסף צפויות שתי סדרות טלוויזיה הנמצאות בשלבי הפקה שונים בחיבור ראשון בין אולפני פוקס לאולפני מארוול- האחת תתמקד בליג'יון, בנו הסכיזופרן של אקסבייר והשנייה תתרחש בשנות ה-60 ותציג בהרחבה את ה-Hellfire Club שכאמור זכו לעיבוד ראשון ב"אקסמן: ההתחלה" שהתרחש באותו עשור.

כל שנותר לקוות הוא שפוקס והאחראים על היקום הקולנועי של אקסמן ייקחו רגע הפסקה, יעשו סדר בבלאגן ויבינו לאן הם רוצים, ויותר חשוב- לאן אנחנו רוצים, שהקבוצה והיקום המורחב יצעדו. אמנם סרטי אקסמן הצליחו להביא לנו זוויות שונות ומעניינות, גם אם לפעמים לא מוצלחות, והחוויה כולה הייתה כיפית ומרגשת אם לסכם אותה עד כה, אבל אנחנו מוכנים לחכות כמה שנים להמשך. בלאו הכי כבר רווינו סרטי קומיקס בשנים האחרונות והז'אנר כולו עומד על הקצה.