הביקורת כוללת ספויילרים לסרט!
בשנת 2010 טים ברטון הציג לנו את הטייק שלו לעולם של אליס (או עליזה, תלוי בשנה שנולדתם) בארץ הפלאות, הוא היה טייק מרהיב ויזואלית שהציג לנו את ארץ הפלאות בצורה הכי ברטונית ומופרעת שיש, הסרט סבל מבעיות כאלו ואחרות מה שלא הפריע לו לחצות את קו מילארד! דולר הכנסות ברחבי העולם ובעצם להיות הסרט שפתח את גל עיבודי הלייב אקשן של דיסני לסרטי האנימציה שלהם. שש שנים אחרי הסרט הראשון, מגיע אלינו הסרט השני, ״אליס מבעד למראה״ ונראה כי הבעיות ממנו סבל הראשון, עדיין קיימות גם בסרט ההמשך.
בסרט, שמתרחש מספר שנים לאחר סיום אירועי הסרט הראשון, חוזרת אליס ללונדון לאחר שהפליגה במשך שלוש שנים בסין כקפטן הספינה של אביה המנוח. היא מגלה שבזמן העדרה הבוס שלה – לורד אסקוט נפטר, ואת מקומו תפס בנו היימיש – אותו ג׳ינג׳י מעצבן שאליס סירבה להצעת נישואיו בסרט הראשון, שמציב לה אולטימטום נוראי ומראה לה שאין מקום בעולם לקפטן-אישה, בעיקר לכזאת שסירבה לו בצורה מביכה מול מיטב האצולה הבריטית.
באופן מפתיע, פתאום מופיע אבשלם (אלן ריקמן המנוח, בתפקיד קצרצר שהספיק לדובב טרם מותו) ומוביל את אליס חזרה אל ארץ הפלאות הפסיכוטית של ברטון, שדבר כמעט ולא השתנה בה, בין אם זה חיות מדברות ומשוגעות, מסיבות תה בלתי פוסקות ובין אם זה אן התאווי בתפקיד המלכה הלבנה התיאטרלית עם דלקת הפרקים הכי חמורה שראיתי בחיי. היחיד שבולט בחסרונו הוא הכובען המטורף, שמעדיף לשכב בבית בזמן שכולם נהנו, כי מאז שהוא גילה שמשפחתו – שחשב שנהרגו מזמן – חיה, הוא פשוט חולה ולא מסוגל לכייף.
החבורה מספרת לאליס שהדרך היחידה לרפא את הכובען היא לחזור בזמן ולגלות מה קרה למשפחתו היקרה, והדרך היחידה לחזור בזמן היא לגנוב את לב השעון הגדול שמפעיל את כל ארץ הפלאות – שנמצא אצל הזמן בכבודו ובעצמו, בגילום סשה ברון-כהן. אליס יוצאת למסע ברחבי הזמן של ארץ הפלאות על מנת להציל את חברה הנאמן ביותר – הכובען.
זה לא שיש לי בעיה עם הסיפור של הסרט, כי כן יש העברת מסרים של אחדות, חברות ומשפחה, אך תוך כדי הוא גם מראה מסרים מיזוגנים שמעודדים לשוביניזם, לעובדה שאישה אינה יכולה לעשות כלום, שאף אחד לא מאמין לאליס בעולם האמיתי וכולם חושבים שהיא משוגעת, ויש לי בעיה עם זה, כי זה נראה באופן ניכר לאורך הסרט.
עוד בעיה שיש לסרט היא הדמויות הראשיות שבו. מיה ואסיקובסקה היא אליס שמופתעת מהמון דברים שאין מה להיות מופתעים מהם, הרי היא כבר חוותה את ארץ הפלאות בצורה טוטאלית בסרט הקודם. אן התאווי פשוט תיאטרלית מידי, היא נראת מטופשת רוב הסרט ומתנהגת בהתאם. ג׳וני דפ, אתה כבר בן 50, אתה חייב לצאת מתבנית הדמות הספק מגוחכת ספק פסיכוטית שלך, אתה כבר לא יכול לשחק דמות שאמורה להיות צעירה ממך בכמה עשרות שנים לפי ההתנהגות שלה, יכול להיות שאני יותר מידי צולב אותו אבל ההופעה בסרט הזאת הייתה מטופשת וגרמה לי להבין שג׳וני דפ, אליל ככל שיהיה – חייב להמציא את עצמו מחדש. על הלנה בונהם קרטר לא אדבר רבות, כנראה גובל בספויילר, אבל היא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך, אם כמה שראש CGI ענק יכול לעשות את עבודתו ולהיות מעצבן.
לא הכל בסרט רע, יש בסרט הזה נקודת אור אחת – סשה ברון-כהן, שנותן הופעה נהדרת בתור הזמן ה-ניחשתם נכון- ספק פסיכוטי ספק מגוחך ופשוט מצחיק בכל סצנה שהוא נמצא, בין אם זה עם משחקי מילים מטופשים שחבל על הזמן (ראיתם מה עשיתי שם?) ובין אם הוא סתם נשמע כמו רוב הדמויות שלו, ובעיקר גנרל אלאדין, מה שיוצר דמות שבאמת הצליחה להצחיק אותי.
לסיכום, ספק אם מישהו בצוות ההפקה של הסרט ידע מה הוא עושה, אני לא חושב שאפילו חובבי ברטון הגדולים ביותר יאהבו את הסרט, אפשר לומר שארץ הפלאות בהחלט איבדה את הפלא שלה. עצוב.
ציון: 1.5
