“מלכות הצעקה”: צורחות כל הדרך אל הקאלט

Guilty Pleasure Alert! בין מבול סדרות הסתיו המדהימות ההולך ומתעצם, לו”ז השידורים האישי מחייב לפחות סדרת טראש אחת – ו”מלכות הצעקה” מסתמנת כברק הכי נוצץ של שבירת חוקים ומודעות עצמית העונה.

[הביקורת אינה מכילה ספוילרים, אז אנא קראו אותה בהנאה]

מאחורי “מלכות הצעקה” עומדים היוצרים ראיין מרפי ובראד פאלצ’וק – שאחראים גם ל”אימה אמריקאית” המתחילה השבוע את עונתה החמישית – ואיאן ברנן, שיצר עם השניים את טלנובלת התיכון המוזיקלית, “גלי”. מרפי-פאלצ’וק-ברנן לקחו מהסדרות הקודמות שלהם את האימה הגותית-קיטשית והעיסוק בהבדלים, הדמיון והדינמיקה בין מקובלי ודחויי החברה, ושמו הכל באותו המיקס, אליו זרקו גם אקסטרה תוספת של קאמפיות. התוצאה, על אף שלא תתאים לכל צופה, שוברת גבולות חדשים של אירוניה עצמית ואת החוקים הבסיסיים ביותר של נרטיב טלוויזיוני. דמיינו סדרת פארודיה על פרק מחווה ב”קומיוניטי” לסרטי “צעקה”, ופחות או יותר תקבלו את “מלכות הצעקה”. אבל, מיד אחרי ההסתגלות לחוקי-האין-חוקים של הסדרה, הכיף מתחיל.

(הטריילר הרשמי)

שם הסדרה, “מלכות הצעקה”, הוא מחווה לכינוי שקיבלו אותן נשות הוליווד שכיכבו שוב ושוב בסרטי אימה פופולאריים, בראשן עומדת ג’יימי לי קרטיס, שלשמחתנו מככבת גם פה. הסדרה, שפתחה עם שידור שני פרקים ברצף, עוקבת אחר שאנל “שאנל #1” אוברלין (אמה רוברטס), הנשיאה הקשוחה וקרת הלב של אחוות הבנות היוקרתית של אוניברסיטת וואלאס, קאפה קאפה טאו (KKT). כאקט נקמה בשאנל #1, המייצגת את כל מה שהיא מתעבת בקרב הצעירים הפוסט-מודרניים, הדיקנית קאתי מאנץ’ (לי קרטיס) מכריחה את האחווה בעלת הסלקציה הקפדנית, לקבל לביתה את כל אלו שיחפצו להצטרף, בלי יוצא מן הכלל.

השינוי הזה כמובן מביא למפולת המוניטין של KKT, ובעיקר של שאנל #1, ומוביל להצטרפותה של גרייס גארדנר (סקיילר סמואלס) לאחווה. גרייס היא תלמידה חדשה בוואלאס, וכל שאנחנו יודעים עליה הוא שבילדותה אמה מתה, ושהיא הייתה בעצמה חברה בKKT . במקביל, בין הבלגאן האאוטסיידרי המתגבש בין כותלי הבית השחצני, עולה מחדש מיסתורין סביב רצח שארע בו לפני 20 שנה, בזמן שהולכות ומצטברות רציחות (משעשעות יותר מאכזריות) חדשות, כולן קשורות לרוצח במסכת שטן אדומה.

אם כך, מעבר להתכתבות עם מסורת המודעות העצמית הקומית שהטמיע הפרנצ’ייז “צעקה” של מאסטר האימה המנוח ווס קרייבן והתסריטאי קווין וויליאמסון – “מלכות הצעקה” משתמשת גם בנרטיב המיסתורין “Whodunit”, לפי מיטב מסורת הסלאשרים. כך שמלבד ליהנות מהציניות של הדמויות והסרקזם המשעשע המוטמע בכתיבתן, נזכה להיות קהל פעיל הנדרש להפעיל לוגיקה, בניסיון לפענח מי נמצא מאחורי מסכת השטן האדומה.

בלי חוקים

עם זאת, צריך לזכור, “מלכות הצעקה” עושה הכל גדול יותר ומופרך יותר: אם סידני פרסקוט (נב קמפבל), הפרוטגוניסטית האהובה של “צעקה”, סובלת, מודאגת ומיוסרת במהלך כל ארבעת הסרטים, מסתמן כי אצל מרפי-פאלצ’וק-ברנן, מרבית האימה חולפת על פניהם של הקורבנות הפוטנציאלים קלי הדעת.

במובן הזה, “מלכות הצעקה” מתפקדת יותר כמו סדרת אנימציה מאשר סדרת לייב-אקשן, כשהדמויות לא מגיבות למאורעות המטורפים כמו שבני אדם היו מגיבים להם במציאות, אך כן נאלצות להתמודד איתם ועם השלכותיהם. גם הארט העשיר בצבעוניות והתייחסות לפרטים, כשבמרכזו מככבת מחלקת התלבושות, נראה כמו עולם מצויר מדומיין, כשבית KKT נראה כמו טייק אמריקאי ופוסט-מודרני על “אחוזת דאונטון”.

“מלכות הצעקה” לא נכתב בסמוך לאף חוק, ולכן גם דמויותיו לא, ובשלב זה קשה אפילו לקבוע מי היא למעשה הגיבורה: שאנל #1 או שמא זו גרייס. רוברטס מצוינת כבחורה הפופולארית העשירה (על אף שהמוטיב הזה כבר נשחק מעט ומיצה את עצמו), כך שאנחנו נהנים בכל רגע לשנוא אותה, בעוד סמואלס עוד תצטרך להוכיח את עצמה כבחורה מקסימה, שנאהב לאהוב. יהיה מעניין לגלות לאן שתי דמויות אלו יתקדמו, ואם גרייס אכן תפותח כדמות ששואפת לעשות את הדבר הנכון, או שמצפה לה נתיב אחר לחלוטין. הדיקנית לי קרטיס בינתיים, כצפוי, התגלתה כפנינה של התכנית, כשדמותה לא מפסיקה להפתיע לרגע. קרטיס היא בגדר מלכת צעקה מהדור הישן, שהגיעה לבחון את הממשיכות הצעירות שלה, כשהיא עצמה הייתה במקומן פעם (שכן אמה, ג’נט לי, הייתה מלכת צעקה מדור אחד לפניה, כשכיכבה ב”פסיכו” של היצ’קוק).

הסדרה מוצפת בדמויות משנה, שרובן כמובן התחילו את דרכן כבר כ-DOA, ונועדו לבוא אל מותן כשהגאג על דמותן ימצא את מותו. בין הדמויות נמצאות חברות ה-KKT, שאנל #2 (אריאנה גרנדה בכבודה), #3 (בילי לורד, בתה של קארי פישר בכבודה) ו-#5 (אביגיל ברסלין) – שלושת המיניונים של שאנל #1 (שמכירות מעט יותר מילים מ”בננה”). אליהן מצטרפות דרך הדלת האחורית האאוטסיידריות, ביניהן שותפתה לחדר של גרייס, זיידיי וויליאמס הגאונית (קיקי פאלמר) ואסתר “קולר” אולריץ’ המורבידית (ליאה מישל, שמבריקה במיוחד).

בקדמת הצד הגברי נמצאים פיט מרטינז, החבר-שאולי-יהיה-אולי-לא של גרייס ועיתונאי האונ’, שיעמוד בראש ניסיון פענוח הרציחות. הכרנו גם את צ’אד רדוול (גלן פאוול), החבר-לשעבר-לא-לשעבר-לשעבר של שאנל #1, וחבר באחוות הבנים שאסור להתעלם משמה, דיקי דולר שולרס, ואת חברו הטוב בון (ניק גו’נאס בכבודו ובעצמו).

ברגע מסוים בון מצהיר ש“מייקל ביי הוא הבמאי הגדול ביותר” ובאותה מידה אפשר לכתוב לו על המצח “דמות שכולם צריכים לשנוא מיד”, אולם מהר מאוד הוא, כמו כל הדמויות, מתאפיין בניואנסים ייחודיים שלא משאירים מקום לקטגוריות השטחיות שאמורות להכיל דמויות טלוויזיוניות. במציאות של “מלכות הצעקה” אין שחור או לבן, אלא 50 גווני פסטל בוהקים.

אם הסדרה תמשיך להיות מגובשת בשפה ששני פרקיה הראשונים הציגו, “מלכות הצעקה” הולכת לקחת את העוגה המנצנצת, ועשויה להפוך לסדרת קאלט. אם תצטרפו עכשיו, תוכלו לחוות את כל הכיף בזמן אמת קאמפי.

ציון לשני הפרקים: 4