מסיפורי מעשיות ועד סרטי אימה – היער הוא האנלוגיה האידאלית לסטייה מהדרך והשלכותיה. היער חשוך, סבוך ולא צפוי ולכן עלול להשליך אור על תכונות ורצונות חבויים בכל אדם. "אל תוך היער", שעולה היום (19.2), זורק את דמויותיהן של שלל אגדות מוכרות, בהן סינדרלה, כיפה אדומה ורפונזל…אל תוך היער. שם הן משתלבות ומתנגשות והתוצאות נבחנות מול עיננו. אך לפני שנגיע בעצמנו אל היער, נבחן את שבילי ושלבי ההפקה.

"אל תוך היער" הוא מחזמר משנת 1986 (פתח בברודווי כשנה אחרי) מאת סטפן סונדהיים, שאחראי למחזות זמר פופולאריים וזוכי טוני רבים כמו "סוויני טוד" ו"קומפני", ובין היתר גם לליריקה ללחניו של לאונרד ברנשטיין ב"סיפור הפרברים". במהלך שנות התשעים מספר גורמים הוליווידים, בהם סרטי קולומביה, שאפו לעבד את המחזמר לקולנוע ואף נעשתה קריאה של אחד מהתסריטים האופציונליים עם כוכבי הענק רובין ווליאמס, שר, סטיב מרטין, גולדי הון ועוד. השאיפות האלו דעכו, וכמעט עשרים שנים אחרי, המחזמר מצא את עצמו סוף סוף בקולנוע כשמאחורי ההפקה עומדים אולפני דיסני בניצוחו של הבמאי והכוראוגרף, רוב מארשל.

מארשל זכה באור הזרקורים בשנת 2002, כשעיבד לקולנוע מחזמר פופולארי יותר, "שיקאגו" המופלא, שהפך במהרה להיות קונצנזוס בקרב הקהל והמבקרים, שכן היה רענון מוסיקלי קולנועי שלא נראה מזה שנים רבות. יותר מ- 300 מיליון דולר הכנסות ברחבי העולם וחמישה פרסי אוסקר, בהם פרס הסרט הטוב של השנה ופרס שחקנית המשנה (קתרין זיטה ג'ונס), הבהירו שיש כוכב חדש בהוליווד.

אולם, לאחר מכן, מארשל פנה למספר פרוייקטים שלא השתוו ל"שיקאגו", לא באהבת הקהל ולא בהערכת המבקרים, ואף זכו לעקיצות וכעסים (בראשם העיבוד הקולנועי למחזמר Nine מ-2009). אחרי כל זאת, הציפיות ממחזמר קולנועי נוסף ממארשל היו מאוד דואליות, ובראשן נעמדה לה תקווה לקבל ממי שיצר יצירה קולנועית כל כך מבדרת ומורכבת כמו "שיקאגו", סרט שלפחות יזכיר לנו שמדובר באותו הבמאי המוכשר.

Into the sound stage!

מארשל עמד בראש ההפקה הזו עם תקציב דל יחסית במונחים הוליוודים, של כ-50 מליון דולרים בלבד. בכדי לא לבזבז מחצית מתקציב ההפקה על הופעה אחת, ניתן לומר, לשמחתנו, ג'וני דפ נמשך החוצה מלככב בסרט, ומופיע רק למספר דקות כזאב הרע מסיפור כיפה אדומה. ללא ספק, אחת מהחוזקות הגדולות של הסרט הינו הקאסט שלו – מריל סטריפ כמכשפה ה"רעה", ג'יימס קורדון ואמילי בלאנט מחממת הלב כאופה ואישתו, כריס פיין, בהברקת ליהוק, כנסיך המקסים (מדי) של סינדרלה, שבעצמה מגולמת על ידי אנה קנדריק ועוד.

איך מריל סטריפ מעוררת דמעות התרגשות בקרב הקהל כשהיא שרה על יחסיה עם בתה, בזמן שלא ראינו את היחסים האלו אפילו לשניה אחת?! היא מריל סטריפ, אין תשובה מדויקת יותר. הברקת ליהוק נוספת היא זו של ג'ק (ההוא עם האפונים), שמגולם בחן, תמימות והרבה רגש על ידי דניאל הטלסטון (15), הבריטי הצעיר, שבנלהבותו יצר מעין גרסא קלילה של כריסטיאן בייל, הילד, בסרטו של סטיבן שפילברג, "אמפריית השמש" (1987).

מספר חודשים לפני הצילומים, שנערכו ברובם באולפנים בלונדון והושלמו במספר פארקים וטירות ברחבי הממלכה, מארשל זימן את הקאסט כולו לבמת אולפן גדולה כדי לעשות חזרות על העמדות וכוראוגרפיה (המועטה מדי), כדי שכשיקליטו את השירים – כל חבר קאסט ידע ויבין בדיוק את תנועות הדמות שלו, וזה תורם להרגשה והשלמות.

Nice is different than Good

עבודת הבמאי הקולנועי לא מסתפקת בהכנה אידיאלית של צוות הקאסט שלו; “אל תוך היער" שאמור לעבור מעולם התאטרון לוויזואליזציה האינסופית הקולנועית – אמנם מספק לנו וויזואליה נאה מאוד, אך לא אינסופית ולא מספיק קולנועית. מארשל לא ניסה אפילו להשתמש במרחב הקולנועי שלו, השוטים הקרובים, שאמורים ליצור סימפתיה לדמויות, היו כמעט נעדרים; לא נבנתה כוראוגרפיה/מיזנסצנה חיה עבור קטעי השירים; ומאכזב מכל הוא החזון הוויזואלי הכללי שלא הורחב משמעותית מהמקבילה התיאטרלית (הענייה) שלו.

למשל, רוח אימה של סינדרלה, שדיברה אל בתה בעודה בתוך גזע עץ מוקף הילה, היה מחזה יפה מאוד, שהועתק לחלוטין מהמחזמר עצמו. החסך הזה גם יצר פער גדול מדי, לדוגמא: כשכיפה אדומה שרה על כל הדברים היפים שראתה ביער בזכותו של הזאב הפתייני דפ, בזמן שהוא בסה"כ הראה לה איזו ערוגת אירוסים נחמדה (משהו שמובן ונסלח על במת תאטרון והופך להיות לא ברור כבחירה קולנועית). לעומת זאת, חזינו בקולנועיות-לשמה כשכיפה אדומה שרה על כניסתה לבטן הזאב ואנו רואים אותה נופלת במחווה מסוחררת לאליס בארץ הפלאות. רוב מארשל – למה לא קיבלנו יותר מהרוב-מארשליות הזו?

You are not Alone

הסיפור כאמור, כמו קרוס-אובר מעשייתי, מציב את שלל הדמויות האגדתיות ביער, בו מסתמן כי הכל קורה. לא מתעכבים על סינדרלה רוקדת בנשף או על ג'ק גונב מענקים בשמים, כולנו מכירים את האירועים האלו בעל פה, ולא מתבזבז זמן על להציגם מחדש. לעומת זאת, הסיפור עוקב אחרי ההתרחשויות והמפגשים שמתנהלים בין הדמויות ביער, כאילו היו fan fiction.

בגלל ובזכות אופיו של היער, הדמויות כולן חוות רגעי משבר ובחירה משמעותיים, וצריכות ללמוד לחיות עם ההשלכות של ללכת בדרך-הלא-ישרה. העיסוק הזה בהתבגרות במרחבי היער מגיע, במקרה או שלא, לא הרבה אחרי שסיפורו של סטיבן קינג "הגופה" יצא ב-1982, ועובד במדויק לקולנוע ב"אני והחבר'ה" ב-1986 אותה שנה ש"אל תוך היער" עלה על הבמות. בסיפורו הפשוט ונצחי של קינג, ארבעה ילדים יוצאים ליער בעקבות גופה של ילד מעיירה סמוכה, והחוויה גדושת ההרפתקאות משפיעה על כל אחד מהם אחרת. קינג לא מתאר כיצד הארבעה חיו באושר ועושר עד עצם יום כלשהו, ולמרות עוצמת החוויה הם פשוט ממשיכים בחייהם, שיהיו טובים יותר ופחות ובעלי סופים מגוונים ובחלקם טרגיים. כך ב"אל תוך היער" העצמה האמיתית של היער מתגלמת בחציו השני של הסרט, בו הדמויות חוזרות אליו אחרי שהגיעו לשלב ה"אושר עד עצם היום הזה", אך ליום הזה יש גם מחר. המחר והיער מזכירים שהחיים הם לא מעשייה, אלא אוסף מורכב ובלתי פוסק של מעשיות הגדושות בשבילים, בחירות, צער, ובין כל אלו – תמיד הזדמנויות לחברויות חדשות.

בסופו של עניין, למרות רגעים מנותקים ומשעממים ובימוי שלא ממש מתהלך בשבילים אמיצים כמו דמויותיו – "אל תוך היער" מאוד מהנה, ואפילו מרגש. המוסיקה משעשעת או סוחפת בהתאם לנדרש ומבוצעת בהידוק, המסרים לא בנאליים אבל כן מורכבים ואופטימיים, ובכלליות, מעל הכל, הסרט פשוט מבדר.

ציון: 4 מתוך 5