נתחיל בשורה התחתונה – טום הולנד הוא פיטר פרקר שהוא ספיידרמן וההנאה מהסרט החדש, "ספיידרמן השיבה הביתה", תלויה בראש וראשונה אם תצליחו להתחבר לשחקן ולדמות או לא. מבחינתי הולנד Nailed it בצורה מושלמת והביא את הספיידרמן המקורי, זה שקפץ ממוחו של סטן לי לדפי הקומיקס אי שם בשנת 1962.

בעוד מעל דפי הקומיקס בימים אלו, פיטר פרקר הוא בעליה של חברה ענקית ששווה מליארדי דולרים והוא עצמו הפך למעין טוני סטארק, מרוול וסוני החליטו לחזור לשנות השישים ולהביא את פיטר פרקר בן ה-15, תלמיד תיכון לא מאוד מקובל שנעקץ על ידי עכביש רדיואקטיבי. החלטה מבורכת שעובדת מצוין, וכן, מדובר בסרט הספיידרמן הטוב ביותר… מאז "ספיידרמן 2" של סם ראימי (שעדיין נשאר מבחינתי סרט הספיידרמן הטוב בכל הזמנים).

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

ההחלטה להחזיר את פיטר פרקר לתיכון (כיתה י') הובילה את היוצרים והתסריטאים להחלטה נוספת, לתת לסרט איפיון של סרט נעורים, סטייל סרטי ג'ון יוז ששלטו בשנות השמונים. אולם, אם אתם מכירים את סרטי ג'ון יוז, מרבית סצינות התיכון ירגישו לכם לעוסות ולא חדשות, מה שמשבש את הקצב של הסרט ועשוי, לעיתים, להפוך אותו למשעמם. אחת הבעיות המרכזיות של הסרט היא שהוא נטול דרמה לחלוטין מצד אחד, ומצד שני קטעי האקשן שבו… לא מלהיבים, מרהיבים, או משהו שלא ראינו קודם, הם… כמו כל הסרט, בסדר, לא יותר מזה.

כמו בחלק גדול מסרטי האקשן היום, שלא מקדישים זמן לפיתוח דמויות, הכל בסרט הנוכחי מסומן. נותנים לנו מידע, אבל לא מראים לנו את המידע הזה, אומרים לנו, אבל לא מראים לנו וכתוצאה מכך גורמים לנו לא להיות מעורבים רגשית, אומרים לנו איך אנחנו צריכים להרגיש, אבל לא מראים לנו ונותנים לנו להרגיש.

כשמייקל קיטון מנסה לשמר את מקום העבודה שלו בתחילת הסרט, אנחנו מבינים שהוא עשוי להיכנס לצרות כלכליות מה שעשוי לפגוע במשפחתו ואפילו להפוך אותו למחוסר דיור, אבל אנחנו לא רואים. כל הבסיס וכל הסיבה שבגללה הוא הפך ל"וולצ'ר", נשארת מחוץ למסך. גם סיפור האוריג'ין המוכר לנו, עם הדוד בן, נדחק הצידה בביטול, "אתה צריך לדאוג לדודה מיי אחרי הארועים שהיא עברה" – סוף התייחסות לאוריג'ין. אפילו ההתעללות שפיטר עובר או אמור לעבור בבית הספר על ידי פלאש תומפסון, קוראת מחוץ למסך ואנחנו לא רואים אותה, אלא מבינים שהוא הבריון ושהוא מציק לפרקר. בפעם היחידה שזה קורה בפועל בסרט, במסיבה, פיטר פרקר לא נמצא שם.

כמו כן, אחד הדברים הבולטים בסרטי גיבורי על, שבא לביטוי גדול יותר בסרטי גיבורי על שהם לא אנסמבל (הנוקמים, יחידת המתאבדים), אלא עצמאיים (קפטן אמריקה, איירון מן), היא ההשפעה שיש למעשים של הגיבור על הסובבים אותו. ההחלטות של הגיבור ועצם חשיפת זהותו משפיעים על הסובבים אותו ובעצם, הדרמה האמיתית נמצאת שם, בתפר שבין גיבור העל לבין דמותו האנושית.

ואין גיבור על שההחלטות שלו השפיעו על הסובבים אותו יותר מאשר פיטר פרקר, שהפך לספיידרמן בגלל ההחלטות שקיבל ושגרמו למות דודו. בסרט אין שום התייחסות לעניין הזה, ההחלטות של פיטר פרקר והמעשים שהוא עושה חסרי השפעה, ולו המינימלית ביותר, על הסובבים אותו. אפילו כשפיטר פרקר מצטרף לתחרות בין ספרית אך מבריז כדי להיות ספיידרמן לרגע, בית הספר שלו מנצח. כאמור, התסריטאים ברחו מכל הזדמנות ליצר דרמה (כי אם בית הספר היה מפסיד בגלל שפיטר פרקר לא היה על הבמה, הייתה לנו דרמה והוא היה צריך "לתת חשבון" והיינו רואים שההחלטות שלו משפיעות).

בואו נדבר רגע על הסובבים את פיטר פרקר. כמעט כל הדמויות שסובבות אותו, הן קרטוניות (גם מלשון קרטון וגם מלשון Cartoon), היא היפה, הוא הבריון, היא האאוטסיידרית וכו', כיאה לספר ההדרכה של ג'ון יוז, בלי העומק והמגוון הפסיכולוגי שיוז הצליח להעניק לגיבוריו, אבל עם הגיוון העדתי שהפוליטיקלי קורקט של שנות האלפיים מחייב. כמו בכל סרטי ספיידרמן (וביננו – גם בקומיקס) דמותה של הדודה מיי, היא סתמית, ממש לא מעניינת, וברור שלתסריטאים לא היה שום מושג מה לעשות איתה. היא שם לכמה סצינות משמימות שלא אומרות לנו כלום, סתם.

הנבלים שעובדים לצידו של הוולצ'ר, סתמיים, באים, הולכים, נעלמים, חוזרים, Who Gives a fuck? מושא אהבתו של פיטר… אה…. שנייה, מושא אהבתו של פיטר? לא קיימת. כן, יש איזו בחורה שהוא ממש מחבב, אבל פה זה מתחיל ופה זה נגמר. רוברט דאוני ג'וניור הוא טוני סטארק (וזה בערך מה שצריך לדעת כי כולנו מכירים את טוני סטארק) וג'ון פברו הוא הפי (אותו דבר).

הדבר המתסכל ביותר היא העובדה שאפשר היה לוותר על לפחות שש דמויות (פלאש תומפסון, אהרון דיוויס הדמות שמגלם דני גלובר, זנדיה, השוקר א', השוקר ב', הדודה מיי) ואף אחד לא היה מרגיש בחסרונם, כי הם פשוט לא תרמו כלום לעלילה.

יש שתי דמויות עגולות יותר, הראשונה, והטובה ביותר לדעתי בסרט, היא דמותו של חברו הטוב ביותר של פיטר פרקר, נד (ג'ייקוב בטלון) שהוא עצמו עגלגל ועושה עבודה נהדרת של ילד רגיל שפתאום מגלה שהחבר הכי טוב שלו הוא "אוונג'ר". נד הוא פיטר פרקר במערכת היחסים של השניים, ופיטר פרקר נאלץ להיות טוני סטארק שמנסה לעצור את ההתלהבות הנערית של נד. בעוד שטוני סטארק צריך לנסות לעצור את ההתלהבות הנערית של פיטר פרקר. שזו הקבלה יפה, שגם לא מאוד מנוצלת כמעט. הכימיה בין הולנד ובטלון נהדרת והם מצליחים לייצר כמה רגעים יפים, משעשעים ולעיתים מרגשים.

הדמות השנייה הטובה בסרט היא, כמובן, דמותו של הוולצ'ר שמבוצעת בצורה מושלמת על ידי מייקל קיטון, שמצליח, כמו תמיד, להעניק לא מעט רבדים להופעה שלו ולגרום לנו לפחד ממנו הרבה יותר, דווקא כאשר הוא לא לובש את שריון הפלדה המעופף, אלא כשהוא אדריאן טומס.

היוצרים רצו ליצור סרט גיבורי על שהוא ברמת הרחוב, כמו שעושים בסדרות המרוול של נטפליקס, אבל היוצרים לא שמרו על הקו הזה לאורך כל הסרט. מצד אחד, מדובר על הספיידרמן הכי מקורקע שהיה, וזה נפלא, מצד שני, כאשר ליוצרים נוח, הוולצ'ר יכול להרים אותו לגבהים, למשוך אותו ולזרוק אותו לכל עבר לכל פינה ועל כל רכב או רחוב, ואפילו טיפת דם לא תרד לו. הוא לא נפצע, הוא לא נפגע, הוא לא צולע או כואב לו, הוא תמיד יהיה בריא, חסון, ומוכן לפעם הבאה שיזרקו אותו מצד לצד. תחליטו, אם מציאות, אז עד הסוף, לא רק כשמתחשק לכם.

הדבר המעצבן ביותר בסרט, הוא העובדה שהתסריטאים מראים לנו כמה פוטנציאל היה גלום בהפיכת הסרט הזה לסרט הספיידרמן האולטימטיבי (ושלא תבינו לא נכון, הוא מאוד קרוב להיות סרט ספיידרמן אולטימטיבי) ולאחד מסרטי מרוול הטובים ביותר (והוא כרגע על דרגת טוב, אבל לא טוב מאוד). אחרי שעה וחצי של סרט, יש טוויסט שבו כל הפיסות שהסתובבו באוויר, נופלות ויוצרות תמונת פאזל שונה וחדשה. מאותו רגע, הסרט נוסק לגבהים חדשים. פתאום יש דרמה, פתאום יש סיכונים, פתאום יש מהלכים אישיים שצריך לקחת בחשבון.

באותה סצנה, כאשר מראים לנו, לא אומרים לנו, מראים לנו, את פיטר פרקר עומד חסר אונים ולא יכול להוציא מילה מפיו, היא אחת הסצנות הנפלאות שהיו בסרטי קומיקס אי פעם. לראשונה, פיטר פרקר בעצם מבין ששני העולמות שלו נפגשים, בצורה הכי לא טובה והכי לא צפויה מבחינתו. פתאום, אנחנו מרגישים את פיטר פרקר ואת המחשבות שעוברות לו בראש, פתאום, אנחנו מבינים ומרגישים מה זה אומר להיות או לנסות להיות גיבור על וכל זאת בלי שהוא מוציא מילה כמעט. לו סצנות כאלה היו מגיעות לא רק בחצי השעה האחרונה של הסרט, הוא היה מושלם.

מהלך מבריק נוסף שנעשה במחצית השעה האחרונה של הסרט היא החזרתו של פיטר פרקר לחליפת הספיידרמן המקורית שלו, החליפה המאולתרת שהוא יצר בעצמו כנראה משילוב של טרנינג וקפוצ'ון. בעוד רוב הסרט הוא מסתובב עם החליפה שטוני סטארק נתן לו ב"מלחמת האזרחים", ובעצם לומד להפעיל את חליפת האיירון ספיידר שלו, בחלק האחרון של הסרט, כשהוא רק הוא והחליפה המאולתרת, הוא נאלץ להבין את המשמעות האמיתית של להיות גיבור על. פיטר פרקר מבין שהחליפה לא עושה את הגיבור, אלא האדם שנמצא בתוכה. מחצית השעה האחרונה, מצליחה להעביר לנו בצורה נפלאה את כל הקונפליקטים של פיטר פרקר, את כל הרצונות שלו וגם, את כל המכשולים שעומדים בפניו, הפיסיים וגם הנפשיים. מחצי השעה האחרונה הזו, עושה את הסרט, ואם היא לא הייתה, הסרט לא היה יותר מסתמי.

לסיכום: "ספיידרמן השיבה הביתה" הוא בהחלט סרט ראוי לקולנוע, הוא סרט קיץ מאוד מהנה וסרט גיבורי על שמנסה להיות קצת שונה. טום הולנד ומייקל קיטון הם בחירות מושלמות לתפקידים וג'ון ווטס הבמאי, יודע לעבוד עם שחקנים צעירים. גדול, נפלא, מדהים, מושלם?! לא, ממש לא.

ציון סופי: 4 (רק בגלל הולנד, קיטון ומחצית השעה האחרונה של הסרט)