את הפרק החדש של הפלאש, “ערב בנות” ניגשתי לראות עם התחושה, שהפכה לידיעה בשבועות האחרונים, כי “הפלאש” השתפרה, שזו לא העונה השלישית שאני עוד מקבל לפעמים פלאשבקים אליה כהלום קרב, והאמת היא? שהסדרה באמת במגמת שיפור ממש משמעותית. בפרק של השבוע הסדרה החליטה לעצור ולעמוד במקום כדי לקדש ערך חשוב מאין כמוהו – הפמיניזם (חושב שזה הזמן לדיסקליימר קל – הכותב הוא גבר פמיניסט).
לא שאני חושב שזה רע, אם השיפור הוא מתמיד אז בשלב מסוים כבר לא יהיה לאן לשאוף, ולמרות זאת היו כמה רגעים שבהם הסדרה לקחה חצי צעד אחורה שאני מקווה שהוא כדי ללכת שני צעדים קדימה בהמשך.
המשך הקריאה כולל ספויילרים לפרק:
אז הפרק התמקדנו בשני סיפורים נושקים – מסיבת הרווקות של אייריס אל מול מסיבת הרווקים של בארי. באופן שאולי ייראה מוזר (אבל היי, אמרנו פמיניזם, לא?) מסיבת הרווקים של בארי היה למעשה הקו עלילה המשני, שפחות או יותר נוצר רק כדי להשבית את בארי לפרק הקרוב – וזה היה דווקא מצחיק, להראות כמה ראלף דיבני הוא שמוק בשביל שהוא יוכל לכפר על זה בהמשך הסדר.
המטרה הושגה – דיבני אכן נראה כרגע כמו אחד השמוקים הגדולים ביותר בטלוויזיה היום (לפחות הטלוויזיה שלי) והוא באופן כללי מזכיר לי לא מעט התכתבויות שאני רואה בפייסבוק בהם גברים בטוחים שמגיע להם הכל וכל בחורה בעולם תיפול לרגלם.
מה שמביא אותי לנקודה העלילתית השלישית, ההתפכחות של ג’ו שלא יודע איך לקבל את העובדה שהוא הולך להיות אבא בגיל 50, הוא מפחד פחד מוות מהעובדה שהוא עכשיו צריך לדאוג לבארי, אייריס, וולי, ג’והני (זה לא קיצור של ג’והן?) ועכשיו לעוד ילד? העובדה שג’והן (ני) – הבת של סיסיל מנישואין קודמים – מתגלה כעובדת במועדון החשפנות שדיבני גרר את בני הפלאש אליו לא בדיוק עוזרת.
ונעבור לבנות – הבנות חגגו להן את מסיבת הרווקות של אייריס בארוחה מפנקת עד שאיש חורי העיניים מהפרק הראשון בא להפריע להן (למה הוא איש חורי העיניים? כי אני החלטתי. וכי חורי העיניים הן נחלתו הבלעדית – המבין, שראה ריק ומורטי, יבין.)
מטרתו של איש חורי העיניים (התרגלתם לשם כבר?) היא לחטוף את קייטלין חזרה לידיה של אמנוט בלאק – המטא ששכרה את קייטלין/קילר פרוסט במהלך הפגרה על מנת שתגן עליה בתמורה לזה שהיא תלמד אותה לשלוט בכוחות שלה ועכשיו צריכה שוב את קילר פרוסט כי היא השיגה לעצמה את “הבכיין” (באסה שזה הכינוי שלך אחי. באמת.) – מטא מאוטובוס הקסמים שהכוח שלו הוא שהבכי שלו משמש כמו סוג של סם שבו היא רוצה לסחור – הבנות עוברות טלטלות ולומדות אחת על השנייה ועל קילר פרוסט תוך כדי שהן משחררות את “הבכיין” (לפני שהוא בורח להן כאילו הן משוגעות ואז נתפס ע”י ת’אנו… הטינקר.)
אז איפה פה הפמיניזם אתם שואלים? הפמיניזם של הפרק שוכן בעיקר בעובדה שהבנים היו מנוטרלים והבנות היו צריכות להתמודד עם איום מסוים בנפרד ובכוחות עצמן. בנוסף, העובדה שג’והני עבדה במועדון חשפנות בשביל מחקר לספר שלה – שמדבר על פמיניזם ובו היא גם רוצה לבחון את הצד שמחפיץ נשים היה נראה כמו צעד מבזה בהתחלה, אך במחשבה שנייה הוא היה הכרחי להעברת מסר – אני נגעלתי מהסצנות האלו כי חשבתי שזה ביזוי נשים, ואולי מישהו בצוות הכותבים של הסדרה חשב שצופים אחרים יקבלו את אותו האימפקט.
לפרק הייתה בעיה אחת מהותית – הוא נפל לתוך הקלישאות של עצמו ושורות כמו “אני ואת מעולם לא היינו חברות!” ואז “את החברה שלי! בואי ותהי השושבינה שלי!” הרגישו כלכך מצוצות ומנסות להיות שם בכוח מה שהפך את והרגע שבו ג’ו מגלה שג’והני חשפנית הרגיש כמו קטע לא טוב מקומדיית נעורים משנות ה-90.
למרות זאת לפרק יש סיכוי לא רע להיות אחד הפרקים החשובים בסדרה נטו בגלל המסרים שלו, ובעיקר בעידן הזה בו גל התעוררות פמיניסטית חדש עולה – התעוררות פמיינסטית שבה גם גברים תומכים (כן, היי, שלום!) – זה היה פרק יחסית נכון בזמן הכי נכון
חוץ מזה, הפרק קיבל עוד שני פלוסים – רפרנס לדוקטור הו (ולזה שהשנה נקבל את הדוקטור האישה הראשונה … כמו שאתם שמים לב, מרגש!) ורפרנס להאלק שהיה במקום (למרות שאני לא מבין איך זכויות יוצרים אפשרו אותו)
ציון: 4
