32 שנים לאחר שעלתה “סטאר טרק- הדור הבא” , יש שיגידו הסדרה האהובה והטובה ביותר ביקום “סטאר טרק”, ו-18 שנים לאחר שהסרט הרביעי והאחרון בכיכוב הצוות ההוא התרסק לאבדון בקופות (“סטאר טרק: נמסיס”), חוזר פטריק סטיוארט לגלם את הקפטן (עתה אדמירל בדימוס) האהוב ז’אן לוק פיקארד, ומבצע Engage לסדרה חדשה דנדשה בערוץ הסטרימינג CBS All Access, אותו ערוץ שמשדר גם את סדרת הפריקוול “Star Trek: Discovery“ שהצליחה למשוך לא מעט מנויים אחרי עלייתה. אך אל חשש, אנחנו בישראל יכולים לצפות בפרקים באיחור של יום, כאשר הם עולים לשירות Amazon Prime Video (ואפילו יש תרגום לעברית) :
לא היו לי יותר מדי ציפיות מסדרה שאחראים עליה אלכס קורצמן ועקיבא גולדסמן, שניהם בעיני כותבים איומים ומפיקים איומים לא פחות – אחד מהם היה אחראי על “יקום המפלצות” של “יוניברסל” והשני אחראי על התסריטים של לא מעט מסרטי “רובוטריקים”. יותר מכך, שיתוף הפעולה שלהם ב “Star Trek: Discovery” הוליד סדרה גרועה שנוצרה כולה כספקטקל מנצנץ בלי שום תוכן, וחלקים נרחבים ממנה לא נתפסו אצלי כמשהו שג’ין רודנברי המנוח היה עומד מאחוריו.
עם החששות הללו ניגשתי לסדרה ואם לשפוט על פי פרק הפתיחה בלבד – הם לא היו מוצדקים. קודם כל, הכתוביות מגלות שעל ההפקה והסיפור חתום לצד קורצמן וגולדמן, יהודי יקר נוסף – לא אחר מהסופר מייקל שייבון. כבוד! לאחר מכן, ובניגוד ל Discovery שפתחה מבערים על ההתחלה בשלל פירוטכניקות, “פיקארד” מתחילה בצורה מאופקת ודי מינימליסטית ומזכירה לנו את הדבר שאיתו רבים הזדהו ב”דור הבא” – דמותו של ז’אן לוק האנושי ואוהב האדם (ולא רק “אדם” בהגדרתו הצרה).
יש משהו שחשוב לדעת לגבי הסדרה: בעוד שצופים חדשים יכלו לצפות ב “Star Trek: Discovery“ גם עם מעט ידע מוקדם על העולם (משום שהיא גם פריקוול וגם מתרחשת בחלקה ביקום מקביל), הרי ש“פיקארד” מאתגרת הרבה יותר את הצופה “הירוק” – רובה נשען על מאורעות מכל שנות “סטאר טרק- הדור הבא” ודורשת היכרות קצת יותר עמוקה עם החומר.
אנו נחשפים לדמותו של האדמירל שפרש ליקב המשפחתי בצרפת (שאטו פיקארד שהוזכרה ב”היסטוריה” של הדמות לאורך השנים) וזהו ז’אן לוק זקן ואכול רגשות אשם בעקבות מאורעות “נמסיס”, בו קומנדר דאטה (ברנט ספינר) הקריב את חייו כדי להציל את פיקארד, בנוסף לכעס שלו נגד צי פדרציית הכוכבים, שכשלו בהצלת חלק מאזרחי האימפריה הרומולאנית שהשמש שלהם הפכה לסופרנובה (למתחילים אל דאגה – הכל מסוכם עבורכם בהתחלת הפרק).
בחיים בחווה מלווים אותו כלב פיטבול בשם המתאים “מספר אחד” ושני עוזרי בית מהגזע הרומולאני שפיקארד הציל ונשארים נאמנים לו. טוב, פיקארד לא נראה כאן זקן – הוא נראה כאן ממש… פריך. ההפקה לא מנסה לייפות את גילו המתקדם של סטיוארט (אוטוטו 80 לעזאזל) אלא משתמשת בו כחלק בלתי נפרד מהעלילה. באחד מרגעי האקשן (הלא רבים בפרק הראשון, כבר מפתיע) הוא מתלונן בפני הדמות שלצידו שהוא אינו עומד בקצב הריצה שלה.
בלי יותר מדי ספויילרים, אל חייו של פיקארד מתפרצת נערה צעירה בשם דאג’ (איסה בריונס) שנראה כי אחריה רודפים חבורה של מתנקשים רומולאנים. איסה תהווה כמובן את הטריגר שיוציא את פיקארד מהפנסיה ותוביל אותו למסע בעקבות עברו והפאנבויז הנלהבים יקבלו כאן שלל אזכורים שונים ומשונים מההיסטוריה של “סטאר טרק”, בייחוד בסצנה קצרה בה פיקארד נכנס למעין ארכיון פרטי שלו. כמו כן, מי שישים לב לכותרות הפתיחה, יוכל לגלות רמזים לעלילת הפרק וגם איך הוא מסתיים.
גם מבחינת הבימוי יש הבדל משמעותי בין “דיסקאברי” ל”פיקארד”- כאן הוא הרבה פחות תזזיתי מהבימוי הפעלתני של הסדרה השנייה ולכן יש הרבה יותר מקום לדמויות להציג את עצמן כפי שצריך. זה לא אומר שהסדרה פחות מושקעת – יש פה לא מעט קטעי כבדים ב -CGI, לאו דווקא קטעי אקשן, ותזכו לראות פה הרבה יותר חלקים מכדור הארץ של שנת 2399 מאשר בכל הסדרות לדעתי עד כה.
אין ספק שהפרק הראשון של “פיקארד” הזכיר לי מדוע אהבתי, אי שם בפרהיסטוריה האישית שלי, את “הדור הבא” ודווקא ההתעקשות לשמור את הקצב “אש נמוכה” במהלכו, סקרן אותי לגבי המשך העונה. אין ספק שאחכה בקוצר רוח לפרק השני (ב-30 לינואר ב CBS All Access וב-31 לחודש באמזון פריים).
ציון סופי: 3.5
