מנוג’ נאליאטו שאמלאן (מ. נייט בפי חבריו) הוא אמן ייחודי בדורנו. בעולם של שוברי קופות “חסרי נשמה” או “דלי עומק”, כפי שמבקרים אחדים נוטים לומר, שאמלאן עדיין מנסה להראות את הפן האמנותי של עולם הקולנוע, תוך היצמדות אל הז’אנר האהוב עליו- המותחן הפסיכולוגי. אני הכרתי לראשונה את שtמלאן כשצפיתי ב”סיינס”, מותחן המד”ב של האיש שהפגיש אותי איתו לראשונה. אומנם מדובר באחד הסרטים המטומטמים ביותר שאי פעם נכתבו (חייזרים אלרגים למים שלא פותחים דלתות), אבל הסאונד, בשילוב עם הבימוי, העריכה ולפעמים המשחק, הביאו ילד בן 13 כמוני למצב שהוא לא יכול לישון בלילה.
מכאן והלאה שמו הטוב של שאמלאן רק הלך והפך לבדיחה. “הכפר”, “היום בו הכל קרה”, “הנערה במים” שלא זכה להפצה בישראל, “העולם אחרי” והעיבוד המזעזע ל”אווטאר- כשף האוויר האחרון”, כל אלו ועוד הפכו לרפרטואר של איש עם חזון, וחיבה בלתי מוסברת לדחוף תפנית עלילתית בכל יצירה. והנה קרה מקרה, שאחרי רצף של זבל קולנועי, האיש מביא לנו את “ספליט”. סרט על רוצח חייתי בעל 24 אישיויות שונות, עם משחק מהנה ביותר מצד ג’יימס מקאבוי, ויותר מזה, מדובר בסרט המשך לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר: “בלתי שביר”! שנתיים לאחר מכן, “מיסטר גלאס” מגיע כדי לחתום את טרילוגיית גיבורי העל שהוותה את אחת ההצלחות היחידות של שאמאלאן. ציפינו ציפינו, ראינו ראינו, חטפנו עצבים בסוף.
