השבוע יצא לאקרנים הסרט החדש ביקום הקולנועי המורחב של DC – “יחידת המתאבדים” שיש כאלה שיקראו לו “יחידת המתאבדים 2”, רק שהוא לא באמת חלק 2. כלומר, כן, אבל לא באמת. באנגלית פשוט קראו לסרט “The Suicide Squad” כדי להבדיל אותו מהסרט הקודם שיצא ב-2016, “Suicide Squad” רק שבעברית קצת יותר בעייתי לתרגם את הניואנס הקטן הזה. הסרט הזה הוא לא בדיוק סיקוול אבל קצת כן והוא גם לא בדיוק ריבוט אבל קצת כן. כדי לעשות קצת סדר צריך ללכת 5 שנים אחורה, לפיצוץ הגדול של סרטי DC ויצירת סרטי הצד שהיו אמורים להרחיב את היקום לפני שליגת הצדק של אחד, זאק סניידר, דפקה את כל העסק.
אולפני וורנר, האחראים על הפרנצ’ייז של DC, ראו כי הסרט “שומרי הגלקסיה” של ג’יימס גאן ואולפני מארוול הצליח למרות שאף אחד לא הכיר את הדמויות לפני כן ולא ממש היה קשר ליקום הקולנועי דאז. וורנר החליטו שגם הם רוצים מוצר כזה והפקידו את עיבוד הקומיקס של “יחידת המתאבדים” בידיו של דיוויד אייר, עד אז בעיקר תסריטאי של סרטים טובים יותר (למשל “זעם” בכיכובו של בראד פיט) ובעיקר טובים פחות (“חבלה” בכיכובו של שווארצנגר). “יחידת המתאבדים” של אייר היה כישלון חרוץ ביקורתית אם לא קופתית (אבל הוא זכה בפסלון האוסקר על איפור!). כל מה שיכל לא לעבוד בסרט הזה לא עבד: המשחק, הבימוי, הסיפור, הבנה של חומר המקור, האפלוליות של הסרט שנלקחה הישר מסרטי סניידר ושלא נדבר על הדרמה שהיא ג’ארד ליטו בתור הג’וקר. אישית לא הצלחתי לסיים את הצפייה בסרט.
עד היום דיוויד אייר רוכב על התירוצים של זאק סניידר וטוען שישנה איזו גרסת במאי קסומה ונסתרת שמספרת סיפור שונה לחלוטין מזה שהוא התכוון אליו. עכשיו, הגיוני לחלוטין שוורנר התערבו ביד גסה בהפקת הסרט מאחר וזו הבעיה העיקרית בכל ההקמה של היקום הקולנועי הצולע של DC. שאין יד מכוונת אחת שמבינה את החומר אתו עובדים אלא המון ידיים שמנסות להיכנס לקלחת הזו וכל יד מושכת לכיוונים שונים. בניגוד מוחלט, למשל, לידו הנטויה של קווין פייגי של מארוול שמנהל את העסק ביד רמה (אוקי, נראה לי שמיצינו את הקטע עם הידיים).
אחד הדברים הבודדים הטובים שיצאו מאותה “יחידת המתאבדים” היא הדמות של הארלי קווין בכיכובה של מרגו רובי האוסטרלית שהצליחה לבסס את הדמות כל כך טוב עד שהיא הייתה היחידה שהמשיכה הלאה לסרט סולו בכיכובה בשם “ציפורי הפרא” שגם הוא… לא היה מדהים בואו נאמר. ועדיין, הקהל אוהב את הארלי!
המסלול השני שהוביל אותנו לסרט ההמשך שהוא לא המשך היה הקריירה של ג’יימס גאן. בשנת 2018 ולאחר שני סרטים מצליחים בסדרת “שומרי הגלקסיה” ודיבורים על כך שהוא יוביל את הקו הגלקטי של סרטי מארוול, עלו ציוצי טוויטר ישנים של גאן שכללו בתוכם התבדחויות בנושאי פדופיליה, אונס וכו’. התקופה היא שיאה של תנועת #metooוהאולפנים הם אולפני דיסני בעלי הקו המאוד שמרני ומשפחתי ולכן הוצגה בפני גאן הדלת החוצה מהר מאוד. עם זאת, זה לא הסוף וגאן חצה מהר מאוד את הכביש לאולפני וורנר בברבנק קליפורניה שהציעו לו לביים עבורם את החידוש ליחידת המתאבדים בתקווה שהוא יצליח להציל את הפרנצ’ייז.
אני חייב לומר שכאן, לראשונה, נראתה מחשבה מאוד נבונה מכיוונם של וורנר מכיוון שעל פניו זהו בדיוק הסרט עבור ג’יימס גאן. סרט אנסמבל, בלי מחויבות גדולה מידי לאיזה סיפור מקור ברמה של סופרמן או באטמן ועם הגושפנקה לעשות מה שבא לו עם הדמויות (הדי מוזרות, הזויות ואקצנטריות ממילא) ולהתפרע לכל כיוון. ואכן, הצליח להם!
למעשה, חוץ מהמסגרת הכללית של יחידה סודית של ממשלת ארה”ב המורכבת מהפושעים המסוכנים ביותר בעולם, אין ממש קשר לסרט הקודם. יש אמנם כמה דמויות שחוזרות אבל הכל כאן שונה. אפילו לא צריך לראות את הסרט הקודם כדי להבין מה הולך כאן. יש אקספוזיציה של דקה וחצי שמסבירה הכל בצורה מעולה – ומיד אנחנו נכנסים לכל הבלגן.
אני לא אכנס לעובי הקורה בפרוט על העלילה של הסרט מכיוון שיש לא מעט הפתעות שג’יימס גאן הצליח לשמור מתחת לראדאר למרות לא מעט הדלפות מהסט ויהיה חבל לספיילר אותן אבל בגדול: יחידת המתאבדים – קבוצת אסירים מסוכנים במיוחד, חלקם עם כוחות-על, נשלחת על ידי ממשלת ארה”ב למשימת… התאבדות במדינת האי קורטו מלטיז. המדינה הזו, אגב, היא בדיונית לחלוטין והופיעה לראשונה בקומיקס באטמן חוזר של פרנק מילר מ-1986. מילר עצמו קרא למדינה כך כמחווה לדמות באותו שם של מלח העובר הרפתקאות שהופיעה בקומיקס איטלקי ב-1967. במדינה התרחשה הפיכה צבאית ואת השלטון תפסו הגנרלים. המשימה של הצוות היא לא לחסל את הגנרלים ולהחזיר את הדמוקרטיה אלא לפוצץ את מגדל הניסויים שנבנה שם על ידי הנאצים לפני שנים רבות וכעת מתקיים שם ניסוי תחת ניצוחו של The Thinker (פיטר קאפאלדי).
חשוב לציין שהסיפור במקרה הזה היא באמת החלק הפחות חשוב בסרט וסתם משמשת תירוץ לקטעי אקשן, אלימות גראפית והומור שחור. העלילה די בנאלית אבל הסרט זורם בצורה נפלאה כי ג’יימס גאן עושה כאן את מה שג’יימס גאן עושה הכי טוב. הוא לוקח קבוצה של דמויות אנדרדוגיות במלוא מובן המילה, שבקומיקס הן לא יותר מבדיחה בדרך כלל, ובונה לכל אחת מהן סיפור רקע שהופך אותן מדמויות נלעגות לדמויות עגולות ומלאות.
גאן מצליח לגרום לקהל לפתח אמפתיה לדמויות שאנו שוכחים שהן בבסיסן רוצחים ופושעים מהמסוכנים שיש. אפילו כלפי קינג שארק, שהיא מקבילת DC לגרוט – דמות CGI קומפלט שמדברת רק קצת יותר מהעץ (בהברקת דיבוב של סילבסטר סטאלון) – אנו מפתחים אמפתיה ודאגה (למרות שאנו גם רואים אותו מנשנש ראשי אדם). הדמות היחידה כלפיה אין אמפתיה היא דמותה של אמנדה וולר בכיכובה של ויולה דיוויס המופלאה שחוזרת מהסרט הקודם. מצד שני אמנדה וולר גם לא אמורה לעורר אמפתיה אלא אנטגוניזם ולמרות שהיא הדמות היחידה כאן שפועלת ממקום שעל פניו חיובי, של שמירה על העולם, היא מעוררת רגשות עזים של שנאה כלפיה.
אפילו לאנטגוניסט הראשי שמגיע במערכה השלישית ומאיים על העולם, אנו מפתחים אמפתיה, מה שבא להראות שגאן אוהב את הדמויות שהוא מביא למסך ואכפת לו מכל אחת ואחת. מרבית הדמויות בהן גאן משתמש בסרט הזה הן דמויות מאוד שוליות מהקומיקס שבעיקר יודעי ח”ן יכירו (לא חושב שאפילו היוצרים שלהן זכרו שהן קיימות) ולכן, למרות האמפתיה, רובן נשכחות. עובדה זו איפשרה לגאן לעשות ככל העולה על רוחו מבלי לחשוש לעימות עם קהל המעריצים.
אפשר לראות בכל שוט את האהבה של גאן למה שהוא עושה ואת העובדה שלשם שינוי האולפנים נתנו לו לעשות מה שבא לו וגאן… השתולל! אפשר לומר שהסרט הרוויח ביושר את דירוג ה-R שלו, אז צפו להרבה דם וחלקי גופות מתעופפים לכל עבר. כמובן שחלק גדול מהסרט הוא בחירת הפסקול. גם כאן האהבה של גאן ותשומת הלב לפרטים באה לידי ביטוי והשילוב של שירים המתאימים לכל שוט וסצינה ומשתלבים היטב במה שמופיע על המרקע רק מראה איזה במאי בחסד הוא. גאן ידוע בכך שהוא מכניס את השירים כבר בשלב התסריט והם למעשה חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה ולא משהו שמתווסף לאחר שהסרט כבר צולם והדבר ניכר בהחלט.
פלוס נוסף הוא העובדה שהארלי קווין לא תופסת את כל זמן המסך כאן. שלא יובן לא נכון, מרגו רובי ממשיכה לגלם את הדמות בצורה נפלאה ורגישה ורואים שככל שהיא ממשיכה לגלם אותה כך היא מבינה יותר ויותר את הדמות המאוד מורכבת הזו, וגם כאן הארלי אכן מהווה דוגמה להעצמה נשית. אך כשוורנר החליטו להעמיד אותה במרכז הכל, מכיוון שהקהל אהב אותה, הם פגעו בדמות. ברגע שהיא מקבלת את הנישה שלה מבלי לפגוע בזמן המסך של שאר הדמויות היא דווקא הרבה יותר בולטת ולא סתם נדחפת לפנים של הצופה.
“יחידת המתאבדים 2021” הוא סרט שכל כולו מראה מה קורה כשלוקחים את הבמאי הנכון לסרט הנכון ונותנים לו יד חופשית, ומה מקבלים כשהבמאי באמת אוהב את העבודה שלו. הפעם הסרט הרוויח לחלוטין את הכינוי שניתן לראשון – “מתאבדים ונהנים”.
אפילו אולפני מארוול הבינו שעשו טעות והחזירו את גאן להמשיך ולביים את שומרי הגלקסיה. מעניין יהיה לראות כיצד זה יעבוד כשגאן בעצם עובד עבור שני אולפנים על פרנצ’ייזים מתחרים והאם הוא יממש את הפנטזיה שלו ליצור סרט שמשלב בין שני היקומים. בינתיים גאן הכריז כי יש לו שאיפה ליצור סרט שישתף פעולה בין הארלי קווין לגרוט והוא אף דיבר על כך עם ראשי וורנר ומארוול. אישית אני מחכה כבר לסדרה של ה-Peacemaker (עוד דמות בולטת בסרט, בגילומו של ג’ון סנה) שהוכרזה עוד לפני יציאת הסרט. סדרה שתעקוב אחר דמותו של האיש שמוכן להרוג כל איש, אישה, ילד, ילדה, כלב וחתול בשם השלום, הדמוקרטיה והדרך האמריקאית. ג’ון סינה ממש הפתיע כאן לטובה והדמות הזו היא לא בדיחה כמו שנראה היה מהטריילר.
הסרט מקבל ציון 5 מתוך 5 למרות שאני מסייג טיפה בכך שהיה אפשר לקצץ אותו ב20 דקות או חצי שעה. בסופו של דבר מדובר באקסטרווגנזה של מוזיקה, רעש, פיצוצים, דם וצחוק המתפזרים לכל עבר.
