לפעמים יש בי רצון עז להיות הפלאש, או לפחות להיות מישהו שלא בתקופת מבחנים כרגע. במהלך תקופת המבחנים שלי (הולך בסדר ותכף נגמר, תודה ששאלתם) שודרו שני פרקים ב"הפלאש" אך לפני שתוכלו להמשיך לקרוא מה חשבתי עליהם, אזהרת ספויילרים קצרה, וטריילר.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרקים 12 ו-13:

הפרק הראשון הוא ״מותק, צוות הפלאש התכווץ״ (טייק על הסרט ״מותק הילדים התכווצו״, 1989) ובו אנחנו נחשפים לסילברט ראנדין (איזה שם, מזל שהכינוי שלו הוא דוורף-סטאר) שיכול לכווץ ולהגדיל עצמים ואנשים כרצונו, ובמקרה הוא גם פושע.

אותו ראנדין, במקרה, גם דומה מאוד לביג סר (המתאבק ביל גולדברג). עכשיו, תקנו אותי אם אני טועה אבל להיות בחור שרירי עם קרחת (גולדברג) לא באמת עושה אותך דומה לבחור שרירי אחר עם קרחת (שלו יש גם זקן וגבות רחמנא לצלן) אבל בסדר, אני מוכן להחליק את זה בגרון אם זה מתאים לעלילה.

אותו ראנדין מכווץ את סיסקו וראלף לאחר שהשניים מנסים לעצור אותו יחד עם ג׳ו, שצריך להתמודד עם בעיות אחרות מהבית, ססיל התחילה לפתח כוחות-על מההיריון (כמו סכרת הריון רק…מוזר) והיא קוראת מחשבות.

אני חושב שיש משהו קצת ״יותר מידי" בכמה שהפלאש מנסים לסבך הכל, זה באמת מרגיש כאילו אנחנו מתחילים לחזור לימי העונה השלישית והטלנובלה שהסדרה הייתה בתקופה הזאת, כל הסיבוכים האלו, גם אם הם תורמים לעלילה – דיי מעצבנים למען האמת. מאידך כל העניין הזה של איך צוות הפלאש מתמודד כשבארי בכלא ואיך שדברים מתפתחים לאט רק כדי להגיע לנקודת סיום מפוצצת במקום להמשיך עם עלילה קוהרנטית של ״זה הרע השבועי, זה הרע הגדול, הנה הם מתמודדים דווקא מוצא חן בעיניי, כי באופן עקרוני סדרה שעובדת לפי הנוסחה הזאת מתחילה להיות רפטטיבית אחרי זמן מסוים, וזה נהיה משעמם. (סליחה פאוור רינג׳רס, סליחה!)

אם לשים את האצבע על מה שבאמת הופך את הפלאש לסדרה יותר טובה זה הדמויות משנה שלה (לא את, אייריס.) – ואם להיות ספציפיים – אז סיסקו, הארי וראלף, הכימיה בניהם נראית כמו סדרה שונה לחלוטין על שלושה בחורים עם דעות שונות, נשמע כמו מתכון לקומדיה לא רעה (שני גברים וחצי מישהו?), רק שזאת במקרה מתחברת לפלאש.

נעבור לפרק השני – "צבעים אמיתיים״, או בשמו האמיתי – "נמלטים" גרסת הפלאש. אני ממש לא מבין למה לא לקחו את הצמד מילר את פרסל (שגם ככה קשורים לCWTV) לפחות לחצי שורה בפרק שכל המטרה שלו היה לעשות ״נמלטים בפלאש״. הפרק שלעצמו היה בסדר, הוא היה יחסית צפוי וקל לעיכול, פרק כזה שאתה יכול לצפות בו ולדעת את הסוף…או שמא?

החלק האחרון של הפרק, שבעיניי הוא החלק הכי טוב של העונה, היה פשוט הפתעה, מהעברת התודעה של דה וו לכל המטא (אנשים) שהיו עם בארי בזמן הבריחה, דרך העובדה שהם הרגו את מפקד הכלא – שהוא דמות מפתח בכמה סיפורי פלאש, להרוג אותו ואת כל המטאים בשלב כזה מוקדם היה צעד נועז מצד ההפקה. יש שם דמויות שאפשר לשחק עם הכוחות שלהם בהמשך הדרך, אבל נו שויין, לא בוכים על מטא שמוחו נשפך.

מה שבאמת תפס אותי לא מוכן היה הטריק הכל-כך פשוט שעזר להוציא את בארי מהכלא, זה היה רגע שישבתי בכיסא שלי לרגע ולקח לי שנייה להבין מה אני רואה – דה וו חי וקיים. ואז הבנתי שזה ראלף וקצת כעסתי על עצמי שלא עליתי על זה קודם, אבל זו הייתה סצנה נהדרת למרות שהייתה צפויה מעט בדיעבד.

all and all אני יכול להגיד בפה מלא שלפחות בעיניי העונה הרביעית של הפלאש מתקדמת יפה, בעיקר ביחס לעונה השלישית שנחשבת בעיניי כמעט כל צופי הסדרה כנקודת שפל. טוב לראות שהכותבים לקחו את הפידבק השלילי מהעונה ההיא והפכו את הסדרה לטובה יותר.

אבל עזבו שטויות, נגמרה תקופת המבחנים, חוזרים לשגרה

ציון: 3.5 לשני הפרקים