בניגוד לרוב הסקירות שלי שהן יותר קלילות, הסקירה הבאה עלולה להכיל קונספטים די מדכאים. אם אתם חווים דיכאון (ולא רק בעקבות קריאת הסקירה שלי, אני מאוד מקווה שלא בזמן ובגלל הסקירה שלי), תדעו שאתם לא לבד, ותמיד יש למי לפנות. וכמובן…

המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרק:

לפני כשבועיים, כשהכריזו על פגרה קצרה, רוילנד והרמון (יוצרי הסדרה) הודיעו בחוצות הרשת שהפרק שיגיע לאחר הפגרה יהיה פרק קטן וחביב עם עלילה עצמאית שמתרחש באטלנטיס. בואו נהיה כנים לרגע. כאילו, זה רק אני ואתם פה – באמת האמנתם להם? באמת חשבתם ולו לרגע שריק ומורטי ייצאו לפגרה רק בשביל לחזור לפרק שחוץ מחצי טיזר של 4 שניות ותקציר שאומר ״יש! נוסעים לאטלנטיס!״ לא קיבלנו עליו שום מידע? ברור לכולנו שלא.

התוצאה: קיבלנו את הפרק הכי גדול בתולדות הסדרה. אוקיי, אולי בעצם להוציא פרק 11 בעונה הראשונה, שנקרא ״מפגשים מהסוג הריק-י״ (צירוף מקרים? לא, בריק ומורטי אין צירופי מקרים, אני כבר לא מאמין בזה.)

הפרק ״סיפורים ממצודת ריק״ או בשם הכיסוי שבו הוא שוחרר ״התבלבלות הריקטלנטיס״ אנו עדים לאזור שנשאר בודד, ללא השליטה של מועצת הריק (מלא ריקים שמוקים, נרצחו בתחילת העונה, זוכרים?) ופועל כמיקרוקוסמוס שבא כמובן לשקף את החיים עצמם.

כל הסיפורים הקטנים האלו שסופרו במהלך הפרק, באים להראות לנו מקרים קטנים שאנחנו מכירים כמקרי קיצון מאירועי חדשות (לאו דווקא בישראל) – כל מיני סיפורים מדרמות פשע וסדרות פנטזיה. לי, אישית, הסיפור של השוטר מורטי והשוטריק (הייתי חייב) הזכיר את הסרט ״יום אימונים מסוכן״. הסיפור הקטן על תלמידי המורטי שרוצים לחיות חיים טובים יותר, מאוד מתקשר לטרנד של חבורת ילדים לוזרים שרוצים להיות משהו (הסדרה ״דברים מוזרים, המקור והחידוש ל״זה״ וכמובן, ״אני והחבר׳ה״ שלנצח יהיה סרט הילדים הלוזרים האהוב עליי). באופן כללי, הפרק הזה היה אפל כל כך, שאני חושב שהדרך היחידה לתאר אותו היא: ריק ומורטי עושים מראה שחורה.

כל הקונספט של הפרק היה להראות לנו מה קורה כשדוחקים אוכלוסייה לפינה, מה קורה לכל צד (בשני צידי המתרס). וזה לא משנה אם מדובר בשחורים מול לבנים, בין ימנים לשמאלנים, חרדים וחילוניים. ברגע שאתה דוחק את האוכלוסייה שלך לפינה, ולא נותן להם שלטון ברור – המצב יתפוצץ.

נראה כאילו רוילנד והרמון אומרים לנו כצופים ״תראו, החיים מאוד עגומים, כולנו בני אנוש שצריכים שישלטו עליהם, כי בני אנוש לא יכולים לחיות בצורה שבה אין מישהו מעליהם שיגיד להם מה לעשות״, ובעצם סוג של מכניסים לנו לראש שאולי משטר דיקטטורי הוא כן מה שישליט בעולם הזה סדר, זה עבד למועצת הריק. אבל במחשבה שנייה, הם כולם מתים עכשיו, אז מה זה בכלל משנה?

הם גם מראים לנו את הקונספט של זכות הבחירה, של האפשרות של האדם הקטן והמוחלש, המורטי – להגיע לפסגה ובעיקר מראים לנו ש…הדמוקרטיה היא שקר. כי הכוח משחית, וכל אדם שיקבל כוח, יחשוב בראש ובראשונה איך לנצל את הכוח לטובתו, ובמקרה של איוול מורטי, שחזר אלינו בפרק טעון שכזה, זה המון, המון כוח.

זה לא משנה באיזה צד של המתרס אתה. בסופו של דבר, גם אם בחרת במישהו שטוב לך איתו עכשיו – כנראה שלא יהיה טוב לך בעתיד. הפוליטיקה היא משהו מאוד דינאמי שמשתנה מתקופה לתקופה, וגם אם מיעוט יקבל את הכוח לידיים, הוא לא יצליח למצוא איזון, כי עכשיו כשהכוח בידיו, למה לו לחזור אחורה לתקופה בה הוא היה מיעוט?

בסופו של דבר, רוילנד והרמון רוצים להראות לנו כמה העולם שלנו די דפוק, אבל במסווה של תוכנית טלוויזיה שנראית כאילו היא לא באמת תעניין אף אחד והיא פארודיה על סדרת סרטים מצליחה. אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים ואני אחזור על זה, כי זה הוכח בפרק הזה באופן חד משמעי – ריק ומורטי היא סדרה שהעומק הרגשי בה הוא מה שמשנה. לא כל המסביב, לא ההרפתקה באטלנטיס או סקס עם בתולות ים. אלא העובדה שבזמן שאתם יושבים וקוראים פה, יש לפחות כמה מאות אנשים שנהרגים מהחלטות שגויות של אנשים, יש מיעוטים שחיים בפחד כי אנשים בשלטון מחזיקים בדעות קדומות, יש אוכלוסיות שלמות שחיות בצורה מחרידה, ויש אנשים שיושבים בראש, והם מרושעים.

בינתיים, אשים לי את For the Damaged Coda, אולי אחרי זה אראה טלוויזיה, כי Nobody exists on purpose. Nobody belongs anywhere. Everybody’s gonna die.
איך זה בשביל משבר קיומי?

נ.ב. לפי סצנת האפטר קרדיטס, ברור לכולנו שהסדרה הולכת להתקיל את איוול מורטי עם ריק C-137, גם אם לא בהמשך העונה, אז בעונה אחריה.