פעם בתקופה, מגיע סרט שמגדיר מחדש חויה קולנועית מהי. בשנת 1999, שנייה לפני סוף האלף הקודם והיסטריית באג 2000, נחת בבתי הקולנוע בעולם “המטריקס” שעשה את זה באופן סוחף – יצירה פוסט מודרניסטית במהותה. סרט האקשן מד”ב של האחים (אז) וואשאבסקי ניכס חלקים שלמים מערב רב של מקורות – יצירות פילוסופיות (“סימולציה וסימולקרה” של בודריאר), יצירות ספרותיות (“אליס בארץ הפלאות / המראה”), סרטי אנימה (“אקירה” ו”הרוח במעטפת”, אלא מה),סרטי קונג פו (“היו זמנים בסין”, “המאסטר השתוי”) , הצהרה אופנתית שמבוססת על פטיש מיני ועוד.
הסרט (והאחים, אז) לקח את כל זה, חתך דק דק, ערבב הכל ויצר מחדש משהו מיוחד וסוחף שענה על ההגדרה, סרט שלא ראו כמוהו לפניו, בייחוד לאור האפקטים המיוחדים, שאז היו פורצי דרך. מי שיצא מהקולנוע אז, בסוף ה”מטריקס” המקורי, הרגיש שהוא חלק מהיסטוריה קולנועית, הרגיש שהוא רואה משהו כל כך טהור וראשוני, כזה שבוודאי ידברו עליו עוד שנים רבות. הצילום הפנטסטי של ביל פופ וכוריאגרפיית הקרבות המדהימה של יואן וו-פינג (“נמר דרקון”) השאירו חותם שיצר אינספור חיקויים בקולנוע בשנים שבאו אחר כך.
המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסדרת סרטי המטריקס:
להמשיך לקרוא ביקורת, “מטריקס: התחייה” – יותר כמו “מטריקס: האשכבה”
