בחייו של כל הורה מגיע השלב שבו אתה רוצה להעביר לילדיך את החוויות שחווית כילד ועתה מעוררים את נימי הנוסטלגיה והגעגועים לתקופה יפה, נעימה ופשוטה יותר. זה יכול להיות משחק שנהגת לשחק כשהיית צעיר, שירים ששמעת ונצרבו בזיכרון או סרט שהשפיע עליך בתור ילד ועל הטעם שלך בז’אנרים שונים. לרוב, ההורה צריך לחכות אי אלו שנים בחוסר סבלנות עד שהילד לפחות מתחיל להיות עצמאי מספיק כדי להבין מה לעזאזל אתה רוצה ממנו אבל אם הוא יאהב את הדברים הללו גם כן, לא יהיה מאושר ממך.
בגלל שבנותיי כבר גדולות מספיק, ניסיתי השבוע להראות להן את “גרמלינס” (את החלק השני! את החלק השני! היותר קומי ופחות מפחיד בניגוד לראשון שהוא די אימה לכל דבר). אפעס, אחרי בערך 15 דקות שבהן התמוגגו מגיזמו התחילו גם הצרחות והבכי כשהגרמלינס הופיעו.
ביני לבין עצמי עלו בי שתי תהיות:
- האם אנו מגדלים דור רגיש מידי? כשאני ראיתי את הסרט הזה, הייתי בגילן והתלהבתי.
- מה לעזאזל חשבו ההורים שלנו כשנתנו לנו לראות את הסרטים האלו? מאוד יכול להיות שהבעיה בנו ואנחנו חיים בפוסט-טראומה מכל סרטי הסמי-אימה האלו שנתנו לנו לראות…
אחד הסרטים שעולים מיד בהקשר של שנות השמונים ופריחת סרטי הפנטזיה/מדע בדיוני בתקופה זו הוא כמובן “מכסחי השדים” מ-1984 וסרט ההמשך שיצא ב- 1989. שניהם בויימו על ידי איוון רייטמן ומככבים בהם ביל מוריי, דן אקרויד, הארולד ראמיס וארני האדסון בתור צוות המכסחים יחד עם סיגורני וויבר, ריק מוראניס ואנני פוטס.
המשך הקריאה כולל קצת (ממש קצת) ספוילרים לסרטים:
להמשיך לקרוא ביקורת, “מכסחי השדים: החיים שאחרי” – מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה