למרות שאני משוגע על סרטי מפלצות, משוגע על זוחלי ענק, ומשוגע על גודזילה והמפלצות של טוהו! אני מקווה שהביקורת הזו תהיה אובייקטיבית. ב-2014, עם חזרתו של המלך למסך הגדול, מאוד התרגשתי ואחרי הצפייה, מאוד התאכזבתי כשזמן המסך של המלך היה 20 דקות מקסימום, וחלקן היו חושך מוחלט. ההבטחה של אולפני “לג’נדרי” להקים “יקום מפלצות” נראתה לי כמו בלאגן עתידי, כדוגמת סדרת הרובוטריקים של מייקל ביי- שימוש במותג, ללא המותג. אך אחרי “קונג- אי הגולגלת” שהווה את יריית הפתיחה ליקום המשותף, הפכתי מעט אופטימי.

ספויילר קטנטן ל”קונג: אי הגולגלת”: בסצינה שאחרי הכותרות רואים ציורי מערות של מספר מפלצות קלאסיות של טוהו, בינהם גודזילה, רודאן, מות’רה וקינג גידורה. התרגשתי, התפלצתי, לא הצלחתי לישון 4 ימים. מאז שהכרתי את את גודזילה כמותג (ולא הניסיון המוזר ההוא בשנות ה90) הערצתי כל פירור של סרטי האקשן המגוחכים של שחקנים בתלבושות ספוג. כל אחת מהמפלצות הפכה עבורי ועבור דורות שלמים (משנות החמישים ועד היום) לאייקונים תרבותיים משמעותיים.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

“גודזילה: מלך המפלצות” לא רק שממשיך את ארועי הסרט משנת 2014, אלא גם חוזר אל המסורת של סרטי גודזילה הקלאסיים. לא רק מפלצת אחת אל מול מפלצת שנייה, אלא כמה יחד, עובדים כצוות, בצורה כל כך מגוחכת, שזה עובד! זה כיף!

את גארת אדוארדס מחליף בכיסא הבמאי מייקל דוהרטי (“קראמפוס”) שאומנם לא ביים הרבה בחייו, אבל מהמעט אימה שביים, אני לפחות נהניתי. האיש מתמחה בסרטים מפחידים וטיפשיים, וגודזילה הוא הקליינט המושלם בשבילו.

העלילה מאוד פשוטה: אחרי הקרב של גודזילה בשתי מפלצות המוטו, ב2014 בשיקאגו, העולם ער לקיומם של הטיטאנים, גזע יצורים חיים ענקיים, ששמרו על האיזון הטבעי של העולם. גודזילה, קונג ואחרים מסתובבים בעולם בזמן שטיטאנים נוספים מתעוררים בכל רחבי העולם. “מונארך”, אותו אירגון שהוצג לנו באי הגולגלת, פועל לטובת איתור והכלת הטיטאנים, טרם יהפכו לאיום על האנושות כולה.

ואז מציגים בפנינו את הדרמה המרכזית של הסרט, שהיא גם הבעיה המרכזית שלו, ושל כלל הז’אנר בתקופתנו- הדרמה האנושית. משפחת ראסל: אמה (וירה פרמיגה), מארק (קייל צ’נדלר) ובתם מאדי (מילי בובי בראון) ממשיכים את חייהם לאחר שאיבדו את בן המשפחה באסון בשיקגו לפני חמש שנים. זוג ההורים כמובן התפצל, אך עדיין נשארו לעבוד יחדיו עבור מונארך, אמה באופן אקטיבי כחוקרת טיטאנים, ומארק באופן פאסיבי, כאיש שיודע מה נכון לעשות, אבל כולם מתעלמים ממנו.

מאדי, בתם המתבגרת מצד שני, מנסה לאזן בין שני הוריה שנמצאים בשני צידי המטבע, האחת רוצה לשמר את הטיטאנים, השני רוצה לחסל אותם. כאשר מאדי ואמה נחטפות ע”י טרוריסט אקולוגי (צ’ארלס דאנס), מארק חובר חזרה ל”מונארך” ולדוקטור סיראזאווה (קן וואטנאבה) במטרה לעצור את הרעים מלפתוח את תיבת פנדורה ולשחרר את האויב הגדול ביותר של גודזילה- מפלצת אפס, או בשמו האגדי, קינג גידורה.

גם אחרי צפייה מעמיקה בסרט (שלא דורש המון עומק), אפשר לראות שהאלמנט האנושי כאן כל כך מיותר שאפילו הקאסט לא מתייחס אליו ברצינות. למעט וואטנאבה ודאנס שמשחקים מצוין (לא משנה מה תכתבו עבורם) שאר הקאסט פשוט… עושה דברים. וזה יכול להחשב דבר טוב, אם רוצים להעביר את הפוקוס אל קרבות המפלצות הגרנדיוזיים והכל כך מהנים שיש בסרט הזה!!!

בכל פעם שאחד הקייג’ו (מפלצות הענק) הופיע על המסך, גם אם המצלמה רעדה, היה לי פשוט כיף לא נורמלי. ונראה שדוהרטי הבין את הבעיה של הסרט הקודם, ונתן הרבה יותר זמן מסך למפלצות. הבעיה העיקרית היא שבמקביל, זמן המסך של בני האדם התארך ונמרח בצורה מעצבנת להחריד! אורכו של הסרט הוא 130 דק’, והוא הרגיש כמו שלוש שעות. מרבית הדרמה האנושית, במיוחד זו של משפחת ראסל, ארוכה, קלישאתית, משעממת ופשוט לא תורמת לעלילה. באנו לראות מפלצות קורעות אחת את השנייה! לא אכפת לנו שאתם מתאבלים על הבן שלכם למען השם!

חוץ מזה הסרט מושלם! האפקטים מושלמים, המחווה למקור בכך שהשתמשו בשחקנים בשר ודם לדגום את התנועה עבור המפלצות היא פרט כל כך נחמד ומרגש, ופס הקול של בר מקרארי האגדי, שהולחן כמחווה למוזיקה המקורית של סדרת הסרטים, פשוט מעצים את החוויה פי מאות מונים! לאורך כל סצנות האקשן פשוט ישבתי בכיסא ודובבתי בראש את המפלצות שהתנהגו בצורה כל כך ביזארית ותואמת למקור המגושם והשטותי! כך עושים סרט מהנה ולא רציני מדי! רק תפסיקו לדחוף פנימה דרמה אנושית ורצינות! לא צריך רצינות! תנו להנות!

אני נותן לסרט הזה ציון כמעט מושלם, למרות שמבקרים רבים כנראה ישמיצו אותו, צופים רבים כנראה ישמיצו אותו, והעולם ישכח ממנו. למה? כי בעיניי מדובר בכיף טיפשי וטהור, וזו המטרה של גודזילה, הנאה ללא היגיון.

ציון: 4.5