רוב הסיכויים הם שכולם אוהבים את קיאנו ריבס. הוא כנראה לא השחקן הגדול של דורנו, אבל משהו בשקט שהוא מקרין, ההתנהגות המאוד לא הוליוודית שלו והידיעות הכמעט סדירות על הנדיבות שלו גורמים לחיבה לא מבוטלת כלפי האיש. למרות כל זה, קיאנו אף פעם לא הצליח לשכנע אותי שהוא שחקן עם מנעד הבעות רחב. הוא תמיד היה נראה לי קצת…"עצי". אך פעם בכמה שנים קיאנו מצליח ליפול על תפקיד שתפור בדיוק על מידותיו כשחקן, הסרט הופך ללהיט היסטרי שהופך לסדרת סרטים.

בסוף שנות השמונים למשל זה היה התפקיד של טד "תיאודור" לוגן ב"הרפתקה המצוינת של ביל וטד (שהחלק השלישי שלו מצטלם בימים אלה), בתחילת שנות האלפיים זה היה כמובן ניאו ב"מטריקס" (שאולי ימשיך בלעדיו בעתיד) ולפני 5 שנים סרט האקשן הצנוע "ג'ון וויק" שריסק קופות והפך ללהיט מטורף, בבימויו של הפעלולן לשעבר צ'אד סטלסקי (יחד עם דייויד לייץ'). עכשיו מגיע החלק השלישי בסדרת הסרטים האולטרה אלימה ומנסה לעלות את הרף באקשן חסר מעצורים שהציגו שני החלקים הקודמים.

האם זה מצליח? ובכן, התשובה מורכבת (וכוללת מספר ספויילרים לסרט):

הסרט, שנכתב כמו קודמיו בידי דרק קולסטאד, מתחיל בדיוק בנקודה בה הסתיים הסרט הקודם, כאשר מתנקש העל וויק (ריבס) בורח ממלון "הקונטיננטל" לאחר שמנהל המלון (איאן מקשיין) נאלץ להסיר את חסינותו של וויק מכיוון שעבר על כללי עולם המתנקשים, אותו עולם תחתון עם חוקים וקודים מיוחדים שנבנה במהלך הסרטים הקודמים.

המערכה הראשונה של הסרט היא פשוט מצוינת – היתה לה הרגשה "קומיקסית" לחלוטין בהומור העצמי, באלימות חסרת הרסן ומעל הכל אני חייב לציין שהופתעתי לחלוטין מהצילום המסוגנן המעולה, שיצר שם אפילו כמה פריימים מדהימים שהייתי שמח למסגר לתוך תמונה בסלון. הצלם הדני דן לאוטסן (שצילם גם את החלק השני בסדרה וגם את "צורת המים") עושה לכל אורך הסרט בית ספר ל"איך צריך לצלם סרטי אקשן".

מבלי לבזבז יותר מדי זמן מיותר על אקספוזיציה, הסרט מטיל את וויק לשלל מצבים בלוקיישנים מופרכים בהם הוא נאלץ להילחם על חייו מול מתנקשים מכל הגדלים, הצבעים והמינים. מהר מאוד אפשר לוותר על ספירת הגופות בסרט כי היא מגיעה למספרים משוגעים לחלוטין – החלק הראשון לוקח את האלימות המוגזמת בעליצות יתרה וחוגג את מרחץ הדמים עם קריצה מכוונת לקהל, שמוצא את עצמו צוחק בהיסטריה גם כאשר מישהו מקבל גרזן בראש.

החלק השני של הסרט מנסה להרחיב את עולם המתנקשים, כאשר וויק מנסה לחלץ את עצמו מהמצב בו כל עולם הפשע ואחותו מנסים לגרום לו להפסיק לנשום אוויר בצורה עצמאית. וויק נאלץ לפדות טובות מהעבר ועל הדרך מציג בפנינו דמויות חדשות כמו השחקנית הוותיקה אנג'ליקה יוסטון בתפקיד מטריארכית ארגון פשע בלארוסית, האלי בארי כעמיתה מתנקשת בעלת חוב של כבוד לג'ון, מארק דקאסקוס (מי פה זוכר את "פרימן"?) כמתנקש יפני\פאנבוי של וויק והשחקנית אסיה קייט דילון מוצגת כ"מתווכת" ועושה היסטוריה קולנועית קטנה כדמות ה"לא בינארית" הראשונה בקולנוע המיינסטרימי. לאנס רדיק (המפקד אירוינג בסדרה "בוש") ולורנס פישברן חוזרים על תפקידם כשוער מלון "הקונטיננל" ושליט העולם התחתון של רובע הבאורי בהתאמה.

כאשר הסרט עובר לוקיישן למרוקו האקזוטית, העלילה הופכת לסוריאליסטית ומטופשת עוד יותר כאשר וויק יוצא למסע חיפושים אחר "המאליכ של סדום"… סתם, לא באמת. הוא נודד במדבר כדי למצוא את "הזקן", האדם שעומד בראש "השולחן"- כלומר המנהל האוניברסלי של כל העולם התחתון, וזה (סעיד תכמואי, "וונדר וומן") מתגלה כקריקטורה של שייח' ערבי היישר מ"לורנס איש ערב", כולל הגמלים והאוהל באמצע שום מקום. כן, זה מטופש כמו שזה נשמע. ההתפתלות העלילתית הנדרשת כדי להוציא את וויק מהתסבוכת אליה הכניס את עצמו היא צפויה בדיוק כפי שהיא חסרת הגיון.

המערכה השלישית מנסה להחזיר את וויק חזרה למקומו הטבעי ואת העלילה למסלול טוב יותר, אך למרבה הצער, גם הסרט הזה סובל מ"המחלה" שהינה בלתי נסבלת בעיני בשנים האחרונות – הצורך להפוך כל סרט לארוך יתר על המידה, כפי הנראה כדי לפצות על מחירי הכרטיסים. בעוד שהסרט הראשון היה קצת יותר משעה וחצי (שנוצלו בצורה מיטבית), הסרט השני כבר הגיע לשעתיים והסרט הנוכחי כבר גולש מעבר לשעתיים ועשרה.

למרות כל הקפיצות במיקום, אין ב"ג'ון וויק 3" עלילה מספיק מורכבת כדי להצדיק את האורך ולקראת הסיום, חלק מסצנות האקשן, משובחות ככל שיהיו, מרגישות כאילו הן נמתחו יותר מדי, משל היו "קרבות בוס" במשחק מחשב. אחת מאותן סצנות כוללת את מומחי הפנאק סילאט (אמנות הלחימה האינדונזית) יאיאן רוחיאן וסספ אריף רחמן, הזכורים בעיקר כנבלים מסרטי "הפשיטה" (שהשפעתם ניכרת לאורך סדרת "ג'ון וויק") והם מופיעים לקראת הסיום כדי לעשות לג'ון שלנו חיים קשים, לפחות בחלק של ה"חיים".

אף אחד מהם כנראה לא יזכה לשבחים על משחקו, אבל את העבודה שלהם הם יודעים לעשות. הקרב מול זירו (דקאסקוס) מתמתח אפילו עוד יותר מהקרב עם האינדונזים ובשלב זה הסרט מרגיש כאילו הוא כבר סוחט את שארית הלימונדה מהלימון המדמם. העובדה שלאחר מכן מגיע שלב של אפילוג לא קצר בכלל לא מקלה על תחושת עייפות החומר ולמרות הרמזים העבים, אני חושב שהגיע הזמן שוויק יפרוש לגמלאות.

לאחר שהוצאתי קצת קיטור מתבקש,, אני לא יכול להגיד שלא נהניתי מ"ג'ון וויק 3-פאראבלום". עבור מי שמוכן להשאיר את המוח על מצב שקט, מדובר בבידור ממדרגה ראשונה, עשוי ביד מקצוענית לחלוטין, עם כמה מקטעי האקשן המלוטשים ביותר בהם יצא לכם לצפות, כולל סצינת קרב פסיכית לחלוטין על גבי אופנועים נוסעים, שאני יכול מוכן להישבע שאופן עיצוב התאורה בה הוא מחווה ישירה לסצנה האופנועים הפותחת את "אקירה".

לאור כל זאת אני מעניק בחפץ לב לסרט ציון של 3.5 כוכבים, גם אם הם מדממים ומרוטשים לבלי הכרה.

ציון: 3.5