ובכן ילדים וילדות, הגיע הזמן לבקר שוב את דוד ניקולס קייג' בעוד פרויקט פרינג'\אינדי\בי-מובי, בערך כמו רוב הסרטים שבהם הוא משתתף בשנים האחרונות (למשל טראשי האימה "מאנדי" או "אמא ואבא") לצד השאלת קולו לטובת סרטי אנימציה "שגרתיים" יותר כמו "הקרודים", "כוח הטיטאנים: חיים בסרט" או "ספיידרמן: מימד העכביש".

הפעם מדובר בסרט האימה\מד"ב "הצבע מחוץ לחלל" (The Colour Out of Space), שהוא חווית צפייה כל כך טריפית עד שמגיע לו להיות מצרך החודש בשלהי תקופת הקורונה:

הסרט מבוסס על סיפור קצר באותו שם שפורסם ב 1927 מאת סופר האימה ה"פ לאבקרפט. "הצבע מחוץ לחלל" הוא אחד מהיצירות הכי אהובות ומוכרות של הסופר וזכה ללא מעט עיבודים במשך השנים, כולל סרט עם בוריס קרלוף בשנות השישים ועוד אחד עם וויל ויטון הצעיר (ווסלי מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא") בשנות השמונים. מי שמעוניין בכך, יוכל לקרוא את הסיפור במלואו כאן (בשפת המקור).
לאלו שלא מכירים, לאבקרפט פעל בתחילת המאה ה-20, ולמרות שלא זכה להצלחה בתקופת חייו, היצירה שלו זכתה להכרה באמצע המאה שעברה וייסדה ז'אנר שלם בתחום הבידיון, כאשר לא מעט סופרים מציינים אותו כמקור השראה, ביניהם סטיבן קינג למשל, שהשפעתו של לאבקרפט ניכרת כמעט בכל מה שכתב.

העיבוד הנוכחי משנה לא מעט דברים מהסיפור המקורי, במיוחד בטווח הזמן בו הוא מתרחש, אך מנסה לשמר את רוח היצירה ואת מוטיבים העיקריים שלו, למשל חלק משמות הדמויות וגם שומר על שם העיירה מהסיפור, ארקהם, הנמצאת  באזור ניו אינגלנד שבחוף המזרחי של ארה"ב, מקום ההתרחשות של רוב יצירת לאבקרפט (כמו כן, עיירת החוף הבדיונית מספריו של לאבקראפט אינסמאות' מוזכרת במהלך קטע חדשות בסרט)

הסיפור מתחיל עם Voiceover שלמעשה מקריא את הפסקה הראשונה של הסיפור המקורי ומהר מאוד אנו מגלים כי מדובר ב"גיבור" הסרט, בחור צעיר בשם וורד פיליפס (אליוט נייט) המשמש כהידרולוג העורך סקר על איכות המים באזור מבודד של ניו אינגלנד.
פיליפס הוא למעשה דמות טיפוסית מספריו של לאבקרפט – המדען הסקרן המייצג את קול ההיגיון והרציונליזם, הנאלץ להתמודד עם חוויה על טבעית שמחוץ לטווח הידיעה שלו, שתמיד תערער על שפיות דעתו.
במהלך עבודתו הוא מגיע לחווה של משפחת גרדנר, אשר עברו מהעיר לאזור הכפרי בעקבות מחלת הסרטן של אם המשפחה תרזה (ג'ואלי ריצ'רדסון, נצר לשושלת שחקנים ידועה).
אב המשפחה ניית'ן (קייג') מתעקש לגדל עגבניות ועדר אלפקות בחווה, למרות שברור שאין לו שום כישרון באף אחד מהתחומים. למה דווקא אלפקות אתם שואלים? כי אלפקות זה מוזר והסרט טורח מאוד על הקטע של ה"מוזר".
הבת הבכורה לאויניה (מדליין ארתור, "עיניים גדולות") חושבת שהיא מכשפה שאמנית, הבן האמצעי בני (ברנדן מאייר) מעביר את יומו בעישון גראס בהחבא ואילו הילד הצעיר ג'ק (ג'וליאן הילארד) הוא כל סטריאוטיפ קולנועי של ילד חנון מוזר וממושקף שראיתם.

בשלב מאוד מוקדם של האקספוזיציה, מטאור סגול מסתורי מתרסק בחצר המשק של משפחת ווילארד ומכאן הדברים נעשים מאוד מוזרים ומאוד מאוד מג'נטה, עבור כל המשתתפים.
כמו שבטח ניחשתם כבר, המטאור הוא לא מטאור רגיל, אלא נושא בקרבו חלקיקים\שרידים של ישות חייזרית מזמן\מרחב אחר ונוראי, העוינת לקיום האנושי. החשיפה של משפחת ווילארד למטאור תהיה, איך לומר, "מאוד מזיקה לבריאותם".

הבעיה המובנית של הסרט נובעת מהאקספוזיציה המאוד קצרה, שגם לא בונה מספיק את האווירה וגם גורמת ל"קצר" של הצופה מול הדמויות – אנחנו לא מספיקים להכיר אותם מספיק לפני שהשיגעון מתחיל. מלבד זאת, אפיון הדמויות לא הופך אף אחת מהן לדמות שאפשר להזדהות איתה – כל אחד מהילדים פשוט מוזר מדי, האמא עסוקה בלרחם על עצמה, וניקולס קייג'?! טוב, הוא פשוט עושה דמות שמראש מתנהגת כמו שאתם מצפים מדמות של קייג' להתנהג: אדם שמחזיק את עצמו בקושי ונמצא ממש שנייה מלאבד את זה לגמרי.
אנחנו כצופים אמורים להזדהות איתו בשל העובדה שאשתו גוססת מסרטן, אבל כבר מההתחלה הוא מתנהג כמו דוש בורגני יהיר ונפוח שרודה בילדים שלו.
בקיצור, כל עניין הנגישות שלנו לדמויות קצת בעייתי, אפילו שמדובר בסרט אימה.
אבל, אני מניח שמי שמגיע לצפות בסרט הזה מגיע בעיקר כדי לצפות ב- Full on Cage rage, אז אל דאגה! לא כל כך רחוק לתוך 111 הדקות של הסרט תוכלו לקבל טירוף וטירלול לא מאופק וללא כל עכבות במיטב המסורת של ניקולס קייג'.
כמעט שכחתי לציין, אך כדי להוסיף כנראה שכבה נוספת של שגעת, מוזרות ופסיכדליה לסרט, אייקון סרטי הסטלנים מהסבנטיז טומי צ'ונג ("צ'יץ' וצ'ונג") מופיע בדיוק בתפקיד שחשבתם שטומי צ'ונג יכול בקלות לגלם.

המערכה הראשונה מנסה לשמור יחסית על איפוק (לעומת המשך הסרט) וכולל לא מעט סצנות שנראות כמו מחווה ישירה לסרטי ז'אנר משנות השמונים כמו "פולטרגייסט" או "מפגשים מהסוג השלישי". יותר מאוחר, שהטירוף כבר משתולל, תהיה סצנה שלחלוטין נראתה לי כאילו נלקחה מ"הדבר" של ג'ון קרפנטר ולרגע הייתי בטוח שאמן האפקטים  הפרקטיים המפורסם רוב בוטין חזר לעולם הקולנוע (למיטב ידיעתי הוא פרש ב-2014).
חברת פוסט-פרודקשן ספרדית בשם USER T38 עומדת מאחרי שלל האפקטים המוצגים בסרט, והאמת שהם עשו עבודה לא רעה בכלל, בייחוד בחצי השעה האחרונה בא הסרט הופך לטריפ פסיכדלי על טהרת גווני הסגול.

במאי הסרט ריצ'רד סטנלי (בתמונה למטה מצד ימין, לצד ריצ'רדסון וקייג) ביים רק 3 סרטים באורך מלא ומהרביעי ("האי של ד"ר מורו" משנת 1996) הוא נבעט בתחילת הצילומים עקב סכסוך מול האולפנים. רוצה לומר,  סטנלי לא ביים סרט כבר למעלה מ- 2 עשורים, אבל קהילת האימה לא שכחה אותו, בעיקר עקב סרט הביכורים שלו מ-1990 "חומרה" (Hardware") אשר מלבד לגלות לעולם את דילן מקדרמוט, מותחן האימה הפוסט-אפוקליפטי-סייבר-פאנקי דל התקציב הזה הפך לסרט פולחן שלא מעט חוזרים לבקר אותו במהלך השנים. למיטב זכרוני, צפיתי בו בפעם הראשונה בקלטת וידאו או אז בתקופת התיכון שלי והסגנון הוויזואלי שלו וחלק מהדימויים שבו הצליחו להישאר איתי לאורך זמן.

האמת היא שסטנלי לא הפסיק לגמרי לביים מאז 1996, הוא פשוט היה עסוק בכל מיני פרויקטים מוזרים שאיכשהו תמיד קשורים לתורת הנסתר: תסריטים, סרטי דוקו וגם מחקרים אקדמיים (בימי נעוריו היה סטודנט לאנתרופלוגיה בדרום אפריקה).
סטנלי טען בראיונות כי אמו הייתה מעריצה של לאבקרפט וכי היא הקריאה לו את הסיפורים בילדותו. כאשר היא גססה מסרטן (הנה הקשר לסרט), סטנלי הקריא לה מהסיפורים חזרה על ערש דווי. "הצבע מחוץ לחלל" היה פרויקט אישי של סטנלי והוא ניסה להפיק אותו לאורך כמה שנים, כחלק מ"טרילוגית לאבקרפט" שהוא מתכנן לביים, כאשר הסרט המתוכנן הבא יהיה "האימה מדאנוויץ'".
למרות  הזמן הרב שחלף מאז שסטנלי ביים סרט באורך מלא, לפחות בחלק הויזואלי מצולם ביד בוטחת לגמרי וכסרט ז'אנר הוא בהחלט יספק את חובבי הטראש.
כפי שכתבתי, האפקטים ברובם מאוד מוצלחים, בעיקר בהתחשב בתקציב הצנוע של הסרט (כ-12 מיליון דולר).
עדיין, התסריט היה קצת צפוי מדי והלך על בטוח בסימון V כמעט על כל קלישאת אימה (הבאר, עליית הגג, האסם). אני גם חשבתי שהוא ילך יותר רחוק בצלילה אל תהומות הטרוף הלאבקרפטיאנית, אבל הסרט רק כמעט הגיע לשם.

כאשר אני חושב על סרטים שמצליחים להיות "לאבקרפטיאניים" בהוויתם, אני אחשוב קודם כל על "From Beyond" של סטיוארט גורדון המנוח, שלדעתי חשף אותי לקונספט לראשונה (1986) , או על "הלרייזר" (1987), או על החלקים שבהם מעורבים האלים "העתיקים" ב"הלבוי" (2004) של גיירמו דל-טורו, אולי התיאור הוויזואלי הלאבקרפטיאני הכי מדויק שנוצר.

אבל בתקופה זו של סגר כפוי, אנחנו לא יכולים להיות יותר מדי בררנים ובסופו של דבר "הצבע מחוץ לחלל" יספק כמעט שעתיים של אסקפיזם גורי, פסיכדלי ועם מנה הגונה של קייג' עבור מי שמחפש אותו, אז למה שלא אתן לו ציון סופי  של 3 כוכבים? הנה, נתתי.
שיהיה גם לכם ערב סגול ומקסים. מואהההההההה!