כשטירוף הפוקימונים הגיע לישראל הייתי בסך הכל ילד בן 9. הקונספט פשוט למדי: עולם סטנדרטי, בו במקום בעלי חיים, ישנם פוקימונים (קיצור של "מפלצות כיס" – Pocket Monsters). יצורים חיים בעלי יכולות אלמנטיות וכוחות מיוחדים שמשמשים רוב הזמן בתחרויות בין בני נוער וילדים. ניצול בע"ח אתם אומרים? אולי, אבל הסיפור גם שידר לצד זה טקסטים של חברות, עבודת צוות והשקעה בחלומות, אז סלחנו.

בחלוף השנים לצד משחקי הגיימבוי, הקלפים, סדרת האנימציה וסרטי האנימציה, הלך וגדל עולמם של הפוקימונים וכיום ישנם יותר מ-800 יצורים שונים. הגלגול האחרון של המותג, היה המשחק pokemon go למובייל, שהכניס את השחקן לנעליו של מאמן פוקימונים אמיתי ונתן לו את הזכות לצאת לטייל ולראות פוקמונים "בעולם האמיתי" בעזרת מציאות רבודה. הדבר גם הכניס את דור הילדים הנוכחי אל העניינים, וביטן בעצם את המותג לפחות לעוד עשור. ואיך ממשיכים לחלוב את הפרה הזו? בסרט קולנועי כמובן.

המשך הקריאה כוללת ספויילרים לסרט:

הפעם הגישה הייתה שונה, הפעם הקרקע הייתה בשלה לעיבוד לייב אקשן. "פיקאצ'ו הבלש" מבוסס ברובו על משחק הקונסולה בעל אותו שם, אך שואב מעט אלמנטים מסרטי האנימציה של תחילת האלף. טים גודמן (ג'סטיס סמית – בלי קשר לוויל או ג'יידן) הוא סוכן ביטוח צעיר שתמיד חלם להפוך למאמן פוקימונים, אך זנח את חלומו בעקבות דרמה משפחתית.

טים מגלה יום אחד שאביו, הבלש הנרי גודמן, היה מעורב בתאונה ונעדר בזמן חקירה סודית. רק כאשר פוגש טים בפוקימון השותף של אביו, פיקאצ'ו, הוא מחליט לצאת לגלות מה עלה בגורלו. אך דבר מאוד מוזר קורה בדרך, שכן, נראה שטים מצליח להבין את פיקאצ'ו (בדיבובו של ראיין ריינולדס), דבר שלא אופייני לפוקימונים כלל (לפחות לא לכולם). השניים יוצאים יחד וחוברים לעיתונאית לוסי סטיבנס (קתרין ניוטון – "מאבדים את זה", "בן חזר הביתה") ולפוקימון שלה, סיידאק, במטרה לפענח את התעלומה.

אז כן, הסיפור הוא לא מה שציפינו מסרט בשר ודם ראשון של פוקימון, אבל אפשר להסתכל על כך כדבר מרענן מאוד. במשך יותר מ-20 שנה ויותר מ-30! סרטים עקבנו אחרי אש, פיקאצ'ו וחבריהם במשימתם לסרוק את העולם אחר פוקימונים חדשים וחזקים. כאן אנחנו מקבלים הזדמנות להתנתק לחלוטין מקו העלילה הכל כך מוכר, וזוכים למשהו חדש, בעולם מוכר, שמרגיש כל כך חי ואמיתי, למרות שמדובר בפנטזיה.

הפוקימונים מעוצבים ומאונמצים בדיוק מושלם כפי שהצופה או האוהד הממוצע יכול לצפות או לדמיין. במשך שנים מעריצים ביימו, ציירו, מידלו והנפישו פוקימונים בצורה ראליסטית, והסרט עושה זאת לראשונה ברמה הוליוודית, מדויקת ויפה. כל פוקימון מרגיש חי, אמיתי ומתלבש בדיוק מושלם לאווירה של המקום בו הוא נמצא.

למרבה הצער, זו אחת מנקודות החוזקה היחידות של הסרט. כן, ריינולדס זורק כמה בדיחות משעשעות פה ושם וקיים מעט סלפסטיק מבדר שמצליח להחזיק אותנו בעניין. אבל הסיפור בנאלי, המשחק של שאר הדמויות ממוצע עד משעמם, ומגוון הפוקימונים על המסך לא מצליח לספק את מעריצי המותג הוותיקים (אני ספרתי אולי 40 זנים… מתוך 800!).

נראה שמה שהבמאי רוב לטרמן, שהחל את הקריירה שלו דווקא כבמאי אנימציה ("תפוס ת'כריש", "מפלצות נגד חייזרים") והפך לבמאי סרטים לכל המשפחה ("צמרמורת") ניסה להעניק לדמויות האנושיות בסרט את אותו הגוון מהסדרה המצויירת. הרעים הם רעים, הטובים הם טובים, ילדים יתנהגו וידברו בצורה ילדותית, אנשים עם מקצוע ידברו כמו סטראוטיפ מקצועי, לא היה כאן דינאמיות במשחק בכלל, כולל בדמותו של הבלש פיקאצ'ו (אנחנו יודעים שאתה בלש. שבור את הדמות קצת).

יכול להיות שהציפיות שלי היו גבוהות מדי. יכול להיות שהתרגלתי לסטנדרט מסוים. או שאולי אני דעת מיעוט בכל הקשור לעולם הילדים היום (וחבל! אני אוהב את העולם הזה).

שלא תבינו לא נכון, "הבלש פיקאצ'ו" הוא סרט חמוד מאוד עם ויזואליות כמעט מושלמת אילולא הגיוון החלש. הוא מתאים מאוד לילדים וגם ללא מעט מבוגרים. אם רק היו לוקחים את הסיפור והמשחק טיפה יותר ברצינות, היה לנו סרט מושלם.

ציון: 3.5