אחרי שעסקנו לא מעט בדמותו (או אפילו בכמה גרסאותיו) של רובין, השבוע הסדרה חוזרת לעסוק בשאר חברי הצוות, בדגש על רייבן. אם בפרק 5, ראינו את החוזקות של חברי הצוות, בפרק הנוכחי, שבאופן קצת ציני נקרא "בית מחסה", אנו מגלים את חולשותיהם של הטיטאנים.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרק:
ד"ר אדמסון חושף בפני רייצ'ל את העובדה שהיא עשוייה להציל, יחד עם אביה, את המין האנושי. הוא גם גורם לה להבין את מהות כוחותיה והשפעתם על חיים ומוות. עכשיו, אני לא בטוח כמה שליטה בחיים ומוות נחשבת כוח העל של רייבן בקומיקס, אבל הכנסת האלמנט הספיציפי הזה לסדרה מעלה את רמת האופי האפל והקריפטי שלה לרמות שיא. לאחר שאדמסון מספר לצוות כי אימא של רייצ'ל, אנג'לה אזארות', עדיין בחיים, יוצאים רייצ'ל וגאר לחלץ אותה, כאשר דיק וקורי יוצאים לחלץ את המחלצים.
חיש מהר כל ארבעת הגיבורים נכלאים במוסד, ואנחנו מתחילים במסע של פירוק הפחדים האישיים של כל אחד מהם: דיק, בהמשך לעלילת הפרק הקודם, נאלץ להתמודד עם החלטותיו בנוגע לפרסונת הרובין שלו, גאר נכלא כחיה בכלוב ומתמודד לראשונה עם יצרים חייתיים, קורי נזרקת על שולחן הניתוחים ורייצ'ל נמצאת בצומת דרכים בסופה היא מקבלת את האפלה הפנימית שלה, ורוצחת את אדמסון.
עם נשים את המשך הקשת הסיפורית של רובין בצד, יחד עם המסתורין סביב קורי (היא מקבלת יחס של חייזר, רק אומר), הסצנות החזקות ביותר הן של רייצ'ל מול אדמסון ומימוש הפוטנציאל שלה, וסצנת הבריחה של גאר אחרי שטרף את אחד הרופאים במוסד.
אמרתי בעבר שראיין פוטר וצוות התסריטאים לא צלחו כל כך עם דמותו של ביסט-בוי, ובכן אני חוזר בי. בשתי דקות יפיפיות בהן גאר מתפרע כנמר בכלוב והורג בברוטליות את אחד הרופאים, מועבר כל כך הרבה רגש שאין שום סיכוי שלא נוצרה איזו שהיא הזדהות עם הדמות.
לאחר שהחבורה בורחת עם אמא של רייצ'ל, קורי זוכה למעט נקמה ומפוצצת את המוסד על כל יושביו. כאן מגיע חלק מעט מבלבל. בסיום הפרק נראית החליפה של רובין בוערת בין ההריסות, אבל הצופים יודעים שהוא לא בא לבוש כרובין למוסד, אלא רק הזה את החליפה.
הסצנה הזו יוצרת בלבול לא קטן ומרגישה מאוד מיותרת. האם דיק זונח סופית את פרסונת רובין? לאן ימשיך מכאן? כל אלו יכלו להיזרק בשלב מאוחר יותר של הסדרה, אך כמו השוט המבלבל הנ"ל, כל קשת הסיפור שלו נדחפת בצפיפות מעט מרגיזה.
נראה שגדולתה של הסדרה הזו, היא לא רק בהגדרה מחדש של צוות הדמויות, אלא גם בעובדה שסיפור ציוותי יכול לתת דגש רגשי מצויין על דמות אחת, ועל הדרך לרדת ברמה אצל דמות אחרת, ולהפך. העניין עדיין ער, הדרמה עדיין מתרחשת, הרצון לצפות חי ובועט.
ציון: 3.5
