"מי מתגורר בבית היל" (The Haunting of Hill House), סדרה בת 10 הפרקים, עלתה ל"נטפליקס". העלייה בתאריך הנוכחי רוקדת על שתי חתונות, גם לכבוד חג האלווין שייערך בסוף החודש ובמסגרת מיתוג חדש של הרשת כמקום לז'אנר האימה תחת השם Netflix & chills אשר נחשף בקומיקון ניו-יורק שנערך החודש ומכניס את ענקית הסטרימינג לעידן של סרטי וסדרות אימה.

הסדרה מבוססת על ספר אימה גותי מפורסם משנת 1959 של הסופרת שירלי ג'קסון, אשר נפטרה 6 שנים לאחר שכתבה את הספר, בגיל 48 בלבד. לא מעט סופרי מתח ואימה ציינו את ג'קסון כמקור השראה, ביניהם ניל גיימן, ריצ'ארד מת'יסון וסטיבן קינג, שאף ציין את The Haunting of Hill House במיוחד כאחד מספרי האימה הטובים של המאה ה-20.

לספר נעשו 2 עיבודים קולנועיים –  הראשון הוא סרט בריטי משנת 1963 שביים רוברט וייז ("סיפור הפרברים" ו"צלילי המוזיקה") ששמר על נאמנות למקור והפך לסרט פולחן עם השנים, כאשר הוא זוכה לשבחים מצד סקורסזה ושפילברג. העיבוד השני, שנקרא "בית האימה", יצא ב-1999 ובויים על ידי יאן דה בונט ("ספיד") שלקח יד חופשית ולא נצמד לעלילה המקורית.

בסרט שיחקו ליאם ניסן, אוון וילסון, לילי טיילור, וקת'רין זטה ג'ונס והוא נקטל לחלוטין ע"י המבקרים. לעיבוד זה היה מקושר בתחילה סטיבן קינג כתסריטאי, אך הוא פרש עקב חילוקי דעות וכתב במקום את התסריט לסדרה Rose Red, אשר הושפעה מהספר המקורי של ג'קסון אך זכתה לביקורות צוננות גם היא.

על העיבוד הנוכחי אחראי במאי האימה מייק פלאנגן, שרק לפני שנה ביים עבור "נטפליקס" את העיבוד המצוין לספר אימה אחר – "המשחקים של ג'רלד", אותו כתב ידידנו סטיבן קינג. הדבר המעניין הוא  שנראה כי פלאנגן ייבא לעיבוד הנוכחי שלו השפעות לא מעטות מאופן הכתיבה והגישה של קינג. בתוצר הסופי לא נותר כמעט דבר מהספר המקורי מלבד פסקת הפתיחה (אשר מצוטטת בפתיחת הסדרה ובסיומה) וכן חלק משמות הדמויות.

פלאנגן, שביים את כל פרקי הסדרה וחתום כתסריטאי על רובם, יצר סיפור חדש לחלוטין המתרחש במקביל בשני צירי זמן מרכזיים (בדומה ל"זה" של קינג) ועוקב אחרי קורות משפחת קריין, אשר באים להתגורר בבית היל. כמו כן, האלמנט העל-טבעי שהיה אמביוולנטי מאוד בספר של ג'קסון, הופך כאן לדומיננטי וחד משמעי.

עלילת הסדרה, כאמור, מתרכזת במשפחת קריין – צמד ההורים יו ואוליביה וחמשת ילדיהם-  סטיבן, שירלי, תאודורה והתאומים לוק ואלנור (נלי). ההורים עוסקים בשיפוץ מבנים ישנים על מנת למכור אותם מחדש ולכן עוברים בשנת 1992 למבנה ישן בשם "בית היל", שם מתרחש אירוע מסתורי אשר משפיע על חייהם 26 שנים לאחר מכן.

פלאנגן בונה בחוכמה ובאיטיות לאורך 10 פרקי הסדרה גותיקה מודרנית, "סיפור רפאים" שאפשר להתענג עליו ע"י פירוק של מרכיבי הסיפור לגורמים. לא רק שהסיפור מדלג בין שני קווי הזמן, אלא שהוא נבנה בהדרגה ע"י נקודות מבט שונות של כל אחד מבני המשפחה. רק לקראת הסיום אנו יכולים לקבל את הסיפור במלואו. לטעמי, מדובר במלאכת מחשבת תסריטאית משובחת שיש לתת לה את כל הקרדיט האפשרי.

החוזק העיקרי של התסריט הוא בבנייה של דמויות עגולות ומפורטות, כאלה שאפשר להזדהות איתן למרות חסרונותיהן ומגרעותיהן, כאשר חלוקה לנקודות מבט שונות מאפשרת להתמקד בכל פרק בדמות אחרת וכך להבין לעומק את האינטראקציות והמסתורין שקיימים בין בני משפחת קריין. בניגוד למה שהיה אפשר אולי לצפות, הסדרה גם נסמכת פחות על אלמנטים של Jump Scares או Gore ויותר על אלמנט האווירה הגותית. האלמנטים הקודמים מקבלים דומיננטיות יותר לקראת סיום הסדרה, אך עדיין באופן מינימלי ככל האפשר.

לאורך כל הפרקים, המצלמה של פלאנגן משוטטת בבית היל העצום בשוטים ארוכים במיוחד ובמפתח עדשה רחב במיוחד, דבר אשר "מגמד" עוד יותר את הדמויות אל מול הבית העתיק ויוצר אווירה קריפית במיוחד. השליטה המצוינת של פלאנגן בטכניקת "השוט הארוך במיוחד" מודגמת לקראת סיום פרק 6 בסצנה מורכבת שעשויה בצורה מדויקת להפליא.

ממש לפני שסיימתי את הסדרה, הצלחתי להבין כי לשוטים הרחבים במיוחד הייתה סיבה נוספת, נסתרת, שהשפיעה עלי באופן תת הכרתי ותרמה לאותה תחושת קריפיות שהרגשתי לאורך הפרקים השונים. הנה היא: ⛔זהירות ספוילרים – הכניסה ללינק על אחריותכם! ⛔

כמו שכבר הוכיח בסרטים כמו Hush או "המשחקים של ג'רלד", פלאנגן הוא במאי שחקנים מצוין שיודע שסרט אימה טוב לא יכול להישען אך ורק על מחלקת האפקטים. בחלק הזה תומך בו קאסט מעניין במיוחד הכולל את קרלה גוג'ינו כאוליביה, שעושה פה עבודה נהדרת כאם אשר מאבדת את שפיות דעתה (וכבר הוכיחה את עצמה מעל ומעבר בפרויקט קודם שעשתה עם פלאנגן, "המשחקים של ג'רלד").

בסדרה שני אייקוני קולנוע מהאייטיז – טימות'י האטון ("אנשים פשוטים") והנרי תומאס (אליוט מ"אי.טי.", שגם עבד עם פלאנגן ב"ג'ראלד") חולקים ביניהם את התפקיד של אב המשפחה, יו קריין, אשר יעשה הכל כדי לגונן על משפחתו. מיקל הויזמן (דאאריו נהריס מ"משחקי הכס"), אליזבת ריזר ("בלש אמיתי"), קיית' סיגל (אשתו בחיים של פלאנגן והגיבורה ב "Hush"), אוליבר ג'קסון-כהן וויקטוריה פדרטי מגלמים את ילדי קריין הבוגרים. נראה כי הושקעה מחשבה בליהוק, מכיוון שלמרות שמדובר בשחקניות שונות, ניכר דמיון פיזי כלשהו בין האחיות עצמן לאם (גוג'ינו).

התמה המרכזית של הסדרה, בדומה לסרט האימה המדובר של השנה "תורשתי" (Hereditary) עוסקת בהתמודדות המשפחתית עם שכול ואובדן של בן משפחה, ועושה זאת בצורה נהדרת, גם אם השורה התחתונה שלו היא פחות קודרת ומורבידית מאשר "תורשתי". גם כן בדומה ל"תורשתי", התסריט משלב טשטוש מכוון בין מה שנתפס אצל דמות אחת כתופעות על-טבעיות בעוד השנייה רואה בכך אספקט של שגעון שעובר במשפחה.

אולי חובבי הז'אנר ימצאו כי "מי מתגורר בבית היל" לא מחדשת הרבה (בינינו, די קשה לחדש בז'אנר האימה) מבחינת הסיפור, אך שהסיפור כתוב ומבוצע ברמה כל כך גבוהה, אני יכול להגיד כי זהו אחד מ"סיפורי הרפאים" הטובים ביותר שראיתי.

הציון שלי לסדרה? בהחלט 4 כוכבים שלמים שמנצנצים בלילה קודר וחשוך במיוחד.

ציון: 4

לאחר שכתבתי את הביקורת לאתר, התברר לי שהמאסטרו קינג חשב בדיוק כמוני על הסדרה:

See more

THE HAUNTING OF HILL HOUSE, revised and remodeled by Mike Flanagan. I don't usually care for this kind of revisionism, but this is great. Close to a work of genius, really. I think Shirley Jackson would approve, but who knows for sure.

— Stephen King (@StephenKing) October 17, 2018