"פרנהייט 451", הרומן המופתי והמצוטט של ריי ברדבורי משנת 1953 כבר זכה לגרסה קולנועית ידועה בשנת 1966 מידיו של פרנסואה טריפו. העיבוד ההוא, למרות שינויים מינוריים, נשאר נאמן למדי לעיקרי העלילה המקורית. מסיבות ברורות לא אעסוק כאן בהשוואה של העיבוד החדש אליו.

עלילת הספר עוסקת ב"לוחמי אש" (המינוח העדכני "לוחמי אש" במקום "כבאים" מתאים כאן כתרגום טוב הרבה יותר עבור "Firemen" – מלוחמים באש ללוחמים בעזרת אש) אשר בארצות הברית הטוטליטרית של העתיד עוברים להיות הזרוע השופטת והמבצעת של הממשל. תפקידם לאתר ולשרוף ספרים וכתבים מכל סוג, מאחר ומחשבה חופשית מאיימת על המשטר הנתון בלחימה מול מדינת אויב (שאינה מוזכרת בשמה). "לוחם אש" בשם גאי מונטאג מתחיל לפקפק באמיתות עליהן גדל וחונך לאורך השנים והסיפור מלווה אותו במסע שלו לאמת.

המשך הקריאה כולל ספוילרים קלים לסרט:

את הגרסה החדשה ל"פרנהייט 451" ביים ראמין בחרני, במאי ותסריטאי עצמאי אשר סרטיו הקודמים הוצגו בפסטיבלים שונים וזכו לשבחי מבקרים. בתפקיד גאי מונטאג מופיע מייקל בי. ג'ורדן  ("הפנתר השחור") שהוא גם אחד המפיקים, מייקל שאנון (אשר זכה לשבחים כשהופיע בסרטו הקודם של בחרני – "99 בתים") וסופיה בוטלה ("המומיה") בתפקיד קלאריס. הסרט הוקרן לראשונה החודש בפסטיבל קאן – מן הסתם כהצהרת כוונות של אולפני HBO על כניסתם ל"ליגה של הגדולים", ואולי גם כאצבע משולשת לעבר היריבה הגדולה "נטפליקס", שבחרה להוציא השנה את סרטיה מהתחרויות עקב דרישות מנהלתיות של המארגנים הנוגעות לאיסור על הפצה מידית בשירותי הסטרימינג.

הסרט החדש מתאמץ להיות "אקטואלי" ו"רלוונטי" לרוח התקופה ולכן בנוסף לספרים נאסרים לשימוש גם סרטים, הקלטות, תמונות וכל צורה אחרת של העברת מידע, אשר מכונים כאן "גרפיטי" משום מה. חלק מהמוטיבים ה"אורוויליים" בחזון הדיסטופי של ברדבורי מקבלים "חיזוק" נוסף בגרסה זו כאשר השידורים של ההנהגה להמונים נעשים בעזרת מסכי ענק ברחובות המשדרים סיסמאות כמו "הישארו ערניים" והאזרחים הם לא רק משתתפים פסיביים אלא מגיבים בזמן אמת באמצעות רשתות חברתיות.

מבחינה זו, הספר המקורי היה ממש מהפכני – הוא אכן התייחס לשידורי הטלוויזיה שיוצר השלטון כדרך לטשטוש וגיוס ההמונים – אם זה בסדרות סבון אותם צורכים בצורה המזכירה מציאות מדומה או בשידורי "מרדפים" אחר אלה שמפירים את החוק, מעין "שוטרים" פוגש ב"האח הגדול". הטלוויזיה הנותנת סיפוק מיידי היוותה את האויב הגדול ביותר של הספרות. עבור ספר שנכתב לפני יותר מ-60 שנים זה ממש נבואי. כמה אירוני שעתה הספר עובר לפורמט הזה.

לא רק זאת, אלא ש"לוחמי האש" גם מעבירים "הדרכות" עבור תלמידי בית ספר – זה ויז'ואל פשיסטי מצוין.  מה שעוד מצטלם נהדר היא האש עצמה – בחרני לא מקמץ בשוטים מעוצבים של האש המתפשטת מהלהביורים של "לוחמי האש". אמנם קשה לפקשש בצילום כזה ולמרות זאת נותרתי די אדיש למאמץ. ניכר כי בחרני, שגם כתב את התסריט, ניסה לתת לסרט הזה אופי יותר אלים ומצ'ואיסטי, דבר שמסביר את הבחירה שלו בשחקנים ראשיים דומיננטיים כמו שאנון וג'ורדן – לא חשוב באיזה תפקיד הם משחקים, הם תמיד מקרינים אלימות עצורה בקושי. לא מפתיע כי ברגע הראשון שהם מוצגים על המסך הם נתונים בקרב פנים מול פנים.

בגרסה זו, יש ל"לוחמי האש" אויבים של ממש, המכונים כאן "צלופחים" –  זוהי מחתרת הפועלת נגד השלטון כדי להפיץ מידע, גם דרך העלאה שלו לרשת האינטרנט, המכונה פה משום מה "התשע". הכינוי שלהם כ"צלופחים", יצורים חלקלקים החיים במים, מגיע כניגוד לכינוי "סלמנדרות", השם בו נקראת יחידת "לוחמי האש", אותם דו חיים שהמיתולוגיה קושרת בחיים מתוך אש. לא רק זאת, אלא שחברי היחידה דואגים לפנות אחד לשני בתואר Master Trooper – אלמנט צבאי לחלוטין, במקום מוטציה של "לוחמי אש" שאיבדו את דרכם ההיסטורית. זהו כמובן עוד תרגיל תסריטאי שקוף שנועד להעצים את ה"אקשן" שלא ממש קיים בספר – באופן מלאכותי קיים עימות של "ההנהגה", המיוצגת על ידי המפקח ניארי (מרטין דונובן, "העשב של השכן", דמות שלא קיימת במקור הספרותי) לבין סטריאוטיפ הוליוודי של מחתרת מתנגדי משטר (זוכרים את המחתרת ב"סודי ביותר"? בדיוק ככה, רק מינוס ההומור). כמובן שבספר, ה"מחתרת" לא קיימת – אלו שמחביאים ומגנים על הספרים הם אוסף אקראי של אנשים, בעיקר מבוגרים שנאחזים בזיכרונות שלהם מהחיים לפני שינוי המשטר. ההתנגדות שלהם היא בעיקר פסיבית ולא אקטיבית.

הספר המקורי רווי בתחושת מחנק של מלחמה מתקרבת עם מדינת אויב ללא שם, בה רוב האזרחים מעדיפים להדחיק את המציאות וממש נתקפים בפניקה מכל ציטוט של שורת ספרות אקראית. תחושת הפרנויה הזו נעלמת מהסרט לגמרי והופכת אותו לחסר מיקוד, במיוחד כאשר חלק גדול מתחושת חוסר האונים של מונטאג בספר כרוך בנישואין לא מאושרים לאישה דיכאונית שרק מבקשת לשקוע ב"מציאות המדומה". בסרט הוא מוצג בתור כבאי קשוח ובטוח בעצמו שרק מחכה לקידום. כדי לערער את יציבותו אנו מקבלים בנאליה תסריטאית במיטבה – מונטאג מתחיל לקבל פלאשאבקים מילדותו בה אביו, שמת כ"לוחם אש", קרא ספרים אסורים. במקביל, אנו מבינים כי קפטן ביטי, המפקד של מונטאג, מפתח כלפיו רגשות של אב מאמץ. קשקוש הוליוודי על תסביכי אב-בן נכנס לפעולה. זה לא מספיק משכנע לתהליכים שהדמות עוברת.

דבר נוסף שמערער את שיווי משקלו של מונטאג בספר המקורי הוא ההיכרות עם הנערה השכנה קלאריס והתנהגותה הנאיבית וחסרת הדאגות, כאשר היעלמותה בידי המשטר היא נקודת שבר עבורו. כאן לא רק שקלאריס אינה ממש נערה תמימה, היא "צלופחית" שנתפסה ועתה חיה בשולי החברה. כדי להעצים יותר את מוטיב "המחתרת", הספר שמונטאג מחביא וקורא בו בסתר אינו התנ"ך אלא "כתבים מן המחתרת" של פיוטר דוסטוייבסקי. מבחינתי מדובר בשתילה גסה של מטפורות, כמו גם העובדה כי קפטן ביטי ממש דוחף לידיו של מונטאג את "הגלגול" של קפקא, בסצנה בה ביטי מנסה להוכיח למונטאג כמה המסרים הכתובים מסכנים את היציבות.

בשלב מאוחר יותר בסצנה ביטי אף מרים עותק של "מיין קמפף" כדי להדגיש את הפואנטה ובכך משבש לחלוטין את הכוונה המקורית ואולי אף מסכן אותה – האם התוכן של ספר כמו "מיין קמפף" הוא אכן שווה ערך למסרים בספרים של סטיינבק או טוני מוריסון שמוזכרים בהמשך? אותו "מיין קמפף" שהיה ההשראה לחברה טוטאליטרית אמיתית ששרפה את הספרים שלא מצאו חן בעיניה?

לקראת סיום הסרט, העלילה הופכת למבולבלת עוד יותר כאשר מתברר כי למחתרת יש "נשק סודי" המכונה "אומניס", קשקוש פסאודו-מדעי שבעזרתו אפשר לקודד את כל הידע על DNA, אשר המחתרת מתכננת משום מה להבריח לקנדה כדי שישכפלו ויפיצו אותו משם. אבל, אם יש להם את הטכנולוגיה לעשות את חלק A, מדוע הם לא יכולים לעשות גם את חלק B?

זה הופך למטופש עוד יותר כאשר סיום הסרט הופך גם את העובדה הזו למיותרת. הכל משולב בצורה מסורבלת ברעיון המקורי המופיע בספר, בו אוהבי הספרים פשוט משננים את הכרכים במוחם כדי שיוכלו אולי לכתוב אותם מחדש כאשר החברה הטוטליטרית תתמוטט. זה מרגיש כאילו התסריטאי בחרני החליט שהרעיון המקורי ערטילאי מדי ולא יצטלם מספיק טוב בסרט, לכן הוא צריך לתת למונטאג אובייקט פיזי להחזיק בידיו, הלכה למעשה.

כל זה מביא לכך שהעלילה מקבלת סיום אחר לחלוטין מהספר, סיום שלא רק שהוא מבוצע בצורה גרועה, אלא שהוא שולל לחלוטין את מוטיב הגאולה שקיים בספר עבור מונטאג וביטי והתוצאה הסופית היא ש"פרנהייט 451" הוא סרט שנכשל גם כמסה פילוסופית על החברה המודרנית ובטח כסרט אקשן עתידני.

לגבי המשחק, הרי שראינו תפקידים טובים יותר של גם של ג'ורדן וגם של שאנון – כל אחד מהם עושה את המיטב מהדמויות הלא מספיק מפותחות שהם קיבלו והתוצאה סבירה בלבד. אי אפשר להגיד את זה על סופיה בוטלה שאיני יודע מדוע נבחרה בכלל לתפקיד שלה.

מבין שלל הדברים שכתב ריי ברדבורי בספר המקורי, יש ציטוט אחד שמיטיב לסכם את הסרט הנוכחי: "הסופרים הטובים נוגעים בחיים לעתים קרובות. הבינוניים מרפרפים עליהם ביד מהירה. הגרועים אונסים אותם ומותירים אותם לזבובים" ("פרנהייט 451". תרגמה: נועה מנהיים).

ציון – 1.5.