לא אשקר. כששמעתי לראשונה על הסרט "קוקו", תחילה חשבתי שמדובר באחד הקצרים החדשים של דיסני המספר על כלב (כי הכלב היה בפוסטר). אחר כך כשראיתי שהסרט מדבר על דיאה דה-מורטה (יום המתים), חג הזיכרון המקסיקני, הנחתי שדיסני\פיקסאר פשוט גונבים רעיונות מיצירה מופתית אחרת- "ספר החיים" של פוקס.

לא הרבה חושבים כמוני, ש"ספר החיים" הוא אחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר של השנים האחרונות, ביננו, סביר להניח שרוב קוראי הביקורת הזו לא שמעו או ראו את הסרט הנפלא הזה  מ-2014 בהפקתו של גיירמו דל טורו. לכן כעסתי מאוד על דיסני, אפילו רציתי להחרים את "קוקו". נמנעתי מטריילרים, התעלמתי מהשיווק, אפילו לא שמתי לב מתי הוא מגיע לארץ. ובכל זאת, הלכתי.

לעזאזל אתכם פיקסאר, לעזאזל אתכם! גרמתם לי להודות שטעיתי לחלוטין:

הסרט, בבימויו של לי אונקריץ' (שביים גם את "צעצוע של סיפור 3") מספר את הרפתקאותיו של מיגל (אנטוני גונזלס) וכלב הרחוב דנטה, כאשר השניים נשאבים אל ארץ המתים לאחר שמיגל ברח ממשפחתו. כדי לחזור אל עולם החיים, מיגל חייב למצוא את סב-סביו, הזמר המפורסם ארנסטו דה-לה קרוז (בנג'מין בראט) שכן רק הוא עשוי להאמין בחלומו של מיגל להפוך למוזיקאי, בעוד שאר משפחתו, המורחבת להחריד, מחרימה מוזיקה מכל סוג שהוא. בדרך, פוגשים מיגל ודנטה את הקטור (גאל גרסיה ברנל), נשמה תמהונית שרק רוצה לבקר בעולם החיים לפני שיישכח לתמיד.

מה שנשמע כמו הרפתקה קלאסית מבית דיסני מתגלה כלא פחות מטלנובלה דרמתית לכל הגילאים. סיפור החיים האישי של משפחתו של מיגל מתערבב בהרפתקה סוחפת ומהנה. בעוד חלקים מסוימים בסיפור נתפסים בהתחלה כמאוד צפויים (כמו הגילוי הראשוני על סבו המסתורי של מיגל), בהמשך כל הקלפים נטרפים מחדש, וכצופה באמת שמצאתי את עצמי מגיב כמו אחרי צפייה בפרק של "רמת אביב ג'" (הטלנובלה המפורסמת בכל הזמנים).

מה שמשדרג את הסיפור עוד יותר, היא העובדה שהפעם העיסוק ברגש (כמו בכל סרט של פיקסאר) הוא כל כך אנושי וכל כך מציאותי וקרוב- התמודדות עם מוות ואובדן ובעיקר, זיכרון של אהובינו ובני משפחתנו. לא מעט מחברי שישבו איתי בקהל חוו אובדן של קרוב משפחה. עבור ילד כמובן שרגש כזה הוא עוצמתי ומסעיר, אך כשזה מגיע אל הצופה הבוגר, הילד הפנימי מתעורר בעוצמות ובצורה לא שגרתית או יום יומית.

הקאסט- למעט כמה בודדים שזיהיתי כמו בראט, גבריאל אינגלסיאס, צ'יץ' מרין ואדוארד ג'יימס אולמוס (כן, גם אני הייתי בהלם) רוב הצוות הוא, ניחשתם, מאסכולת המשחק המקסיקני. הסרט הוא אתני לכל דבר: סיפור פולקלור מקסיקני, שחקנים מקסיקניים, פסקול לטיני מקסיקני מדהים ומהנה, והכל מחובר (באופן מחריד) בצורה מושלמת.

האנימציה, אוי האנימציה. אצל אנימטורים קיים עיקרון מסוים: לא חוצים את "עמק הדמיון" (uncanny valley) רחוק מדי. הכוונה היא, לא ליצור משהו שהוא אמיתי מדי, כשאנחנו יודעים שמדובר באנימציה (ראו נספח "ביוולף" לצורך השוואה). הדמויות ב"קוקו" הן עדיין דמויות אנימציה. עדיין קריקטורות. אבל רמת הפרטים בכל אחת מהדמויות האנושיות פשוט מדהימה.

קוקו, סבתא-רבא של מיגל, ממודלת בצורה מושלמת! כל קמט וקמט. (אביו של מיגל לעומת זאת הוא "בן דודו המקסיקני" של אביה של ריילי מ"הקול בראש"). ארץ המתים מרהיבה מאוד יחסית למקום שאמור להיות אפרורי וקודר (כי אתם יודעים…מוות). ומה שגונב את ההצגה הוויזואלית הן כמובן האלבריחות- החיות המיתולוגיות הצבעוניות והמדהימות שבסרט.

אז כן, טעיתי. טעיתי בענק כשחשבתי ש"קוקו" הוא ניסיון לחקות סרט אחר. טעיתי כשמיהרתי לצעוק על השליטים הבלתי מעורערים של האנימציה והרגש. טעיתי. וכעונש התמלאתי במהלך הסרט בכל כל הרבה אמוציות שהזכירו לי את מי שכבר לא חלק בחיי.

יצאתי עם חיוך מהסרט. חיוך של שביעות רצון. כי יצירות כאלו גורמות לך לחשוב, להבין, יותר מלהרגיש. הדרך שבא דיסני\פיקסאר מציבים לנו התמודדות עם מרכיב כל כך חשוב בחיים, ועוד מנגישים את זה לילדים, היא כנראה טריק שרק הגדולים מכולם יכולים לבצע. Well played דיסני\פיקסאר, Well Played.

הערה: שימו לב כי שם הסרט "קוקו", עשוי לרמז כי מדובר בשמו של גיבור הסרט, עם זאת, מדובר בשמה של סבתא רבה שלו, שמופיעה בסרט לרגעים מועטים, אבל היא, היא זו שבסופו של דבר מניעה את כל העלילה, היא זו שהפיחה חיים במשפחה של מיגל והיא זו, שחברת פיקסאר רוצים שתזכרו.

הערה (2): הסרט הקצר, "ההרפתקה של אולף", מבית היוצר של "לשבור את הקרח" יוקרן אך ורק בגרסאות המדובבות לעברית.

ציון: 4