אחרי שהיקום הקולנועי של מארוול כבר התגבש והפך לאחד מעולמות הקולנוע המוכרים והאהובים ביותר, עם כמעט (אמרתי כמעט) להיט אחר להיט וגיבור אחר גיבור, הגיע תורו של המסך הקטן לגרום ל"אחיו הגדול" גאווה.

מיזם "הדיפנדרס" ("המגנים") של מארוול בשיתוף נטפליקס, החל ב-2015 עם העונה הראשונה של "דרדוויל". הסדרה הייתה הצלחה מסחררת והיוותה לא רק את חזרתו של "השד מהלס קיטצ'ן" אל המדיה המצולמת (אחרי הדבר הזה עם בן אפלק וג'ניפר גארנר) אלא גם הפכה לסדרת אקשן-פשע נהדרת והתשובה של מארוול ל"החץ" של DC ורשת ה-CW שהלכה ודעכה.

אך לפני שנתרכז בסדרה שלפנינו, בואו נעשה רגע RECAP למה שהיה לנו עד עכשיו, בואו נעשה קפיצה ל-2015, אז יצאה העונה הראשונה של "דרדרוויל":

צ'ארלי קוקס הוא מאט מורדוק מצוין, וינסנט דנאפריו היה קינגפין מצוין עוד יותר, הכתיבה הייתה נכונה והקצב היה פשוט מהנה. "ג'סיקה ג'ונס" הייתה הצעד הבא במיזם, וגם היא לא אכזבה ולא במעט. קריסטין רייטר קיבלה לגלם את אחת הגיבורות הפחות מוכרות של מארוול או בכלל בעולם הקומיקס, והפכה אותה ב-13 שעות (או פחות) לאחת מגיבורות העל האהובות ביותר על קהל הצופים. התוספת של דייוויד טאננט כנבל הפסיכופט קילגרייב, הייתה סיבה נוספת להצלחת הסדרה והגברת הפופולריות סביב הדמות.

העונה השנייה של דרדוויל ביססה עוד גיבור וותיק של מארוול, הפעם בעמדת "אנטי גיבור" רציני ביותר, בדמותו של המעניש (ג'ון ברת'נל). משהו בשילוב של הדמות בהמשך הסיפור סביב מורדוק והקינגפין, הצליח לבנות אותו מחדש ביקום מוכן שלא מחייב את קיומה של הדמות בשום צורה. מעניין יהיה לראות את סדרת הסולו שלו שתצא עוד מספר חודשים.

מכאן העניינים החלו להירדם מעט. "לוק קייג'", בכיכובו של מייק קולטר, הייתה בעיניי נהדרת מבחינת המסר שלה (ולא בגלל צבע עורו, למרות שיש לזה חשיבות עצומה היות והז'אנר הזה של גיבורי העל ממעיט, יחסית, בייצוגים שונים בתפקידים הראשיים). מדובר בגיבור "בגובה העיניים", איש מהשכונה שדואג לשכונה. מעט כמו "ספיידרמן" (אבל בלי בדיחות הקרש) ובמתכונת מאוד מצומצמת. בשכונה אחת, הארלם. שכונה מוכת עוני פשע ודעות קדומות. סיפור הגיבור סביב הזיקה ההיסטורית של המקום העניקה לסדרה את הטעם המאוד מהנה שלה (והיו מי שהשתעממו כי אין מספיק פיצוצים).

"איירון פיסט" היה כבר סיפור אחר לחלוטין. לפתע אנחנו כצופים, נחשפים לעולם המיסטי שעד כה נחשף רק ביקום הקולנועי (ותודה ל"דוקטור סטריינג'") ולא על המסך הקטן, למעט המעורבות של ארגון "היד" שהופיע לראשונה בעונה השנייה של דרדוויל והווה איום מרכזי עבור דני ראנד. החולשה הגדולה ביותר של הסדרה עומדת בשחקן הראשי שלה, פין ג'ונס שלא הצליח להעביר ולו לשנייה אחת שהוא גיבור רציני. לא רק דמויות המשנה צחקו עליו, הקהל צחק ממנו, מה שגלגל את הלעג אל הסיפור, אל הכתיבה והמשחק, ואל המוניטין של הסדרה.

כמה חודשים קדימה והקרקע מוכנה למפגש הפסגה בין 4 הסדרות. 8 פרקים בניגוד ל-13 הפרקים המקובלים בעונה, מעט זמן לכל כך הרבה דמויות? ייתכן. איזה מזל שלכל אחת היה רקע משלה בסדרה משלה נכון? נכון ואפילו מאוד.

תוך שלושה פרקי אקספוזיציה (עבור מי שלא טרח לראות את הסדרות הבודדות) הופכת "הדיפנדרס" ממרגיזה ומשעממת, לכיפית, מדויקת ומרגשת (אפילו בסצנות קטנטנות שלווא דווקא מקדמות את העלילה). "היד", ארגון הצללים שבעבר היווה נבל משנה עבור דרדוויל ונבל מרכזי עבור "איירון פיסט", מוציאים לפועל את תכניתם הסודית המערבת את הפלת העיר ניו יורק. כל אחד מארבעת הגיבורים מוצא את עצמו מעורב בדרך כזו או אחרת בפרשה, ובסופו של דבר הקבוצה מתאחדת למלחמה ב"היד" המונהגת ע"י אלכסנדרה (סיגורני וויבר), אשת עסקים מסתורית ורבת כוח, שנכתבה במיוחד לסדרה ללא מקורות מהקומיקס.

הדינמיקה של הצוות היא החלק המעניין ביותר בסדרה (נכון, זה מובן מאילו אבל שימו לב). בעוד דרדוויל מהווה מעיין מנהיג, הוא נמצא במאבק פנימי בין הזהויות שלו. הוא גם הגיבור היחיד בחבורה שהזהות הסודית שלו טרם נחשפה לציבור ולכן הוא שומר על "חגור מלא" מה ששם אותו לפעמים באור מאוד משעשע יחסית לאופי הדמות שלו (ג'סיקה: "אהבתי את האוזניים", מאט: "אלה קרניים").

לוק, שמביא את המוסר שלו מהשכונות, מהווה את הלב של הצוות. החיבור הראשוני שנעשה ע"י קלייר "הדבק" טמפל (רוסריו דוסון) בין חברי הצוות, הוא דווקא בין לוק לדני, שבקומיקס נחשבים לצמד חברים מאוד קרובים. בחיבור בין השניים רואים שלוק מהווה לחלוטין את החיבור של גיבורי העל למציאות והעולם האמיתי. לא רק שהוא מנסה לדאוג לאזרח הקטן, הוא גם האחרון שמאמין לכל האלמנט המיסטי.

הדמות של דני ראנד דווקא מוזנת לטובה בצוות. לרוב הוא מהווה את האתנחתא הקומית, וג'ונס עושה זאת מצוין. לצד היותו "אגרוף הברזל הכי מטומטם עד כה", ג'ונס מעניק כאן בניית דמות נכונה שהייתה מאוד חסרה בסדרת הסולו שלו. מי שמהווה דווקא את החוליה הפחות קשורה (וגם כדמות היא מרגישה זאת) היא ריטר בתור ג'סיקה ג'ונס. הדמות של רייטר כל כך מחוץ לאלמנט של הסיפור, שמה שמחזיר אותה פנימה הוא חוסר האכפתיות שלה. עד כדי כך שממש כיניתי אותה ג'סיקה "האנושות יכולה לקפוץ לי" ג'ונס.

על תפקידה של דוסון כ"פיל קולסון של המסך הקטן" כבר דיברנו. בכל אחת מהסדרות הדמות של קלייר טמפל מתחברת אל הגיבורים בשלל דרכים (עזרה לדרדוויל להחלים, למדה בדוג'ו של איירון פיסט, שכבה עם לוק קייג' וככה בעצם חלקה משהו משותף גם עם ג'סיקה), אך קלייר היא לא המרכיב היחיד בדבק של "הדיפנדרס".

קולין ווינג (ג'סיקה הנוויק), מיסטי נייט (סימון מיסק), טריש ווקר (רייצ'ל טיילר) ואפילו הדמות של סטיק (סקוט גלן) כולם מצליחים לשזור סיפורים אחד מול השני ונותנים לנו תחושה שזה עולם חי ונושם לא פחות מהעולם בו פועלים הנוקמים. אגב הנוקמים, למעט אזכור קל של "התקרית" (פלישת הצ'טארי), הסדרה מנתקת את עצמה לחלוטין מהסרטים וכך מתאפשר לה להתקיים במוחו של הצופה הלא מעודכן ללא הפרעה. אין כל הזמן חיפוש של קשר בין המסך הגדול לקטן, והאקשן נע ללא הפרעה (כן, סוף הסדרה, שיט דיי רציני כדאי שאיירון מן לא ישים לב. או ת'ור לצורך העניין).

האיום של "היד" יוצר את הגיבוש הסופי של הארבעה ובנוסף מעניק לנו נבחרת נבלים מהנה גם אם לא מורכבת במיוחד. הנוכחות של סיגורני וויבר לבדה (טוב נו, גם של מאדאם גאו) הופכת אותה לנבל מוצלח, ללא ייחוס לשטויות שיוצאות לה מהפה.

פרט מעניין הוא האסתטיקה של הסדרה. כל אחד מהארבעה כבר אופיין ע"י פוסטרים, תלבושות, אווירה ותאורה בצבע משלו: דרדוויל-אדום, ג'ונס –סגול, קייג'- כתום, איירון פיסט- ירוק. ארבעת הצבעים הללו חוגגים על המסך ומנחים את העין להתמקד כל פעם בדמות אחרת. לעיתים זה בולט מאוד ועשוי להרגיז עד כמה מנסים להאכיל את הצופה בכפית, אך לאחר המפגש הגורלי, הצבע הופך לאחד האלמנטים הכי מגניבים של הסדרה, בנוסף לפסקול נחמד. ואם חיפשתם את סטן לי… אתם צריכים כנראה משקפיים אם לא ראיתם את הופעת האורח שלו.

יש עוד המון לומר על "הדיפנדרס", וכמובן שאפשר למצוא בה פגמים. היא מורכבת בסופו של דבר מ-4 דמויות, 4 סיפורים שונים, 4 סופים פתוחים וחורי עלילה נלווים, ו-4 דעות שמתפצלות לעוד אין ספור דעות עוקבות.

כאשר מכניסים את כל אלו תחת מטרייה אחת, הרי זה בעצם מה ש"הנוקמים" עשו, ומה שהיקום הקולנועי ממשיך לעשות: לייצר עולם אחד גדול שבו כל אחד יכול לאהוב מרכיב אחד, ואולי בעקבותיו עוד אחד שאהב פחות קודם לכן. כבודדים, חלק מהסדרות עבדו, חלקן פחות וחלקן בכלל לא (אני מסתכל עלייך "איירון פיסט") אך כסך כל חלקיו "הדיפנדרס" עושה את העבודה. לחלוטין.

ציון: 4.5