שלום קוראים יקרים.
לפני שתמשיכו הלאה, אני מפציר בכם לא לקרוא את הביקורת הזו…
סלחו לי על הפראפרזה הקלה, אך כך בערך מתחיל כל סיפור ב- "סדרה של צרות", סדרת ספרים שהחלה להתפרסם בסוף שנות התשעים, כאשר הסופר המתוסכל דניאל הנדלר החל לכתוב אותם תחת שם העט "לימוני סניקט", לאחר שרומן שלו נדחה ע"י הוצאת הספרים.

מתוך התסכול שלו נוצרה הצלחה אדירה אצל קהל הקוראים, כאשר נכתבו 13 ספרים בסדרה עצמה, כמה ספרים נלווים, משחק מחשב,  משחק קופסה, משחק קלפים וסרט אחד משנת 2004 עם ג'ים קארי. הסדרה, אגב, לא זכתה להצלחה גדולה מאוד בישראל, חמשת הספרים הראשונים תורגמו לעברית, אולם תרגום הספרים האחרים נזנח לאור המכירות הנמוכות של הספרים.

הבמאי בארי זוננפלד ("גברים בשחור", "משפחת אדמס"), שהוא מעריץ של הספרים, החליט לביים את הסרט ושכר את הנדלר עצמו לכתוב את התסריט. הזכויות נרכשו ע"י חברת ההפקה של "ניקולידאון", אך זוננפלד חשב שהתקציב שהוקצה לסרט נמוך מדי, פרש מתפקיד הבימוי ונשאר רק על תקן מפיק. מחליפו, בראד סילברלינג ("בטהובן"), נטש את התסריט המקורי של הנדלר ובחר בתסריט חדש לחלוטין שערבב את העלילה של 3 הספרים הראשונים בסדרה ויצר את "סדרה של צרות".

התוצאה הסופית ספגה ביקורת על נטישת ההומור הקודר והאפל של הספרים לטובת טון קומי יותר, אך הרוב שיבחו את הצד הוויזואלי והעיצובי. הסרט לא היה הצלחה כלכלית אדירה כמו ש"ניקולודיאון" ציפו שהוא יהיה. אי לכך, התכנונים העתידיים לסדרת המשכים נגנזו. בישראל, אגב, הסרט, מסיבה לא ברורה, לא הופץ מסחרית בארץ אפילו שכוכבים בדרגת ג'ים קארי ומריל סטריפ קישטו את הפוסטר.

זוננפלד לא וויתר על החזון שלו להעניק למעריצים עיבוד נאמן יותר של חומר המקור וכאשר ענקית הסטרימינג "נטפליקס" התגייסה להפקה הם פנו שוב להנדלר שיכתוב חלק גדול מהתסריט לסדרה בת 26 פרקים, כאשר כל ספר מקבל למעשה פרק כפול בסדרה והפרקים יפרשו על 3 עונות סה"כ. העונה הראשונה של "סדרה של צרות", המונה שמונה פרקים, עלתה כמנהג עדות "נטפליקס" כולה לצפייה החודש והיא מספקת תענוג אמיתי לחובבי הסדרות שנעות על קו התפר הלא מוחשי בין תוכן לעולם הילדים לבין תוכן למבוגרים.

למי שזוכר, בארי זוננפלד עצמו החל את קריירת הבימוי שלו (לאחר תקופה ארוכה כצלם של סרטיהם המוקדמים של האחים כהן) בעיבוד הקולנועי לסדרת הקאלט "משפחת אדאמס", דוגמה מצוינת לסרט קומי בעל הומור שחור שמזגזג גם הוא בין הילדותי לבוגר.

בעונה הראשונה של "סדרה של צרות" זוננפלד מביים 4 מתוך 8 פרקי העונה, כאשר אפשר לזהות מיד חלק מתווי ההיכר הסגנוניים שלו, ומלבד הנטייה לעיסוק בקומדיה אפלה, אפשר לזהות בצילום את השימוש שלו בשוטים מגובה הבטן, שימוש בעדשה רחבה תוך כדי תנועה מהירה של המצלמה קדימה, כאשר סוג הצילום יוצר בד"כ תחושה סוריאליסטית ולא מציאותית.

זוננפלד גם אוהב להציג בסרטיו כל מיני גאדג'טים ומתקנים לואו-טק\סטימפאנק והסיפורים של "סדרה של צרות" בהחלט מספקים לו הזדמנות לכך, כאשר עלילת הספרים המקוריים מתרחשת במעין יקום מקביל שהוא ניאו-גותי או ניאו-ויקטוריאני (היי! מולטיוורס!!!) שהעיצוב והטכנולוגיה שלו הם עירוב של התקופה הוויקטוריאנית\שנות ה-30 וימינו אנו.

בשיא הקיצור, עלילת הסדרה עוקבת אחרי 3 הילדים לבית בודלייר (ע"ש המשורר הצרפתי שארל בודלייר) – וויולט, קלאוס וסאני התינוקת, אשר מאבדים את הוריהם בשריפה מסתורית שפורצת בביתם. היתומים לבית בודלייר יורשים הון עצום, אך אינם יכולים להשתמש בו עד שוויולט תהיה בגירה.

נציג הבנק מעביר אותם להשגחתו של דודם הרוזן אולאף, שחקן כושל, המתגלה כנבל שזומם לחסל אותם ולהשתלט על ירושתם בעזרת כנופיית הרשעים שמלווה אותו. במהלך הספרים הילדים משתמשים בתבונתם ותושייתם כדי לחלץ את עצמם משלל הצרות שנופלות על ראשם.

כאמור, העיבוד הנוכחי נצמד לספרים כמעט באופן פנאטי ומעניק לו חלק מסימני ההיכר שהפכו אותו לאהובים כל כך על קהל הקוראים –  שלל אזכורים לתרבות פופולרית (בעיקר מתחום הספרות), הסבר של מונחים מתחום השפה וככל שהעלילה מתקדמת כך גם ערכי המוסר הופכים לאמביוולנטיים יותר, במקום החלוקה הדיכוטומית של טוב\רע המקובלת בספרי ילדים.

עוד מוטיב חוזר ביצירה הוא יצוג המבוגרים – מדובר בד"כ בטיפוסים שעסוקים בעצמם, החוששים מדעת החברה עליהם ומנסים להיות קונפורמיסטים ככל האפשר, לכן הם אטומים למצוקתם של הילדים, דבר המאלץ את יתומי בודלייר להיות אינדיבידואליים ובעלי מחשבה חופשית. כאמור, ככל שהעלילה מקדמת, כך גם הבחירות שהם נאלצים לקבל יהפכו לעמומות מבחינה מוסרית ויגרמו להם לפקפק בעצמם. לגבי הילדים, פרט מעניין- הסופר הנדלר, יהודי טוב, טען שהיתומים הם ממוצא יהודי ולכן הם מאזכרים יותר מפעם מושגים כמו "בר מצווה" או "בית כנסת".

ההצמדות לעלילת המקור, בניגוד לסרט, מאפשרת גם לפרוש את סיפור הרקע הכולל אגודה מסתורית בה היו חברים ההורים שלהם וכן שאר "קרובי המשפחה" ואף המספר עצמו, למוני סניקט.

הליהוק של הסדרה הוא נהדר והבחירות טובות יותר מאלו שנעשו לסרט הקולנוע:

נפתח במספר, למוני סניקט, שתפקידו בסרט מ-2004 צומצם לכדי קול בלבד למשך רוב הסרט (שיחק אותו ג'וד לאו). בסדרה מגלם אותו פטריק וורבורטון (כן. החבר של איליין מ"סיינפלד")- מדובר בליהוק אדיר, מאחר והפרצוף הרציני שלו יחד עם שורות הטקסט העגומות אותן הוא מקריין, נותן לסדרה גוון של הומור שחור שאיני מאמין שמישהו אחר מלבד וורבורטון היה יכול לעשות בצורה כה מוצלחת.

מעבר לכך, ההתערבות שלו במהלך העלילה ע"י שבירת "הקיר הרביעי" באופן תדיר היא מרעננת ונותנת לסדרה ייחוד שלא קיים בסדרות אחרות.

הסיבה העיקרית לראות את הסדרה כמובן היא ניל פטריק האריס בתפקיד נבל הנבלים, הרוזן אולאף, תפקיד אותו האריס מאמץ בחדווה והנאה כה גדולים שהדבר פשוט פורץ מהמסך. אם למישהו היה ספק שהאריס הוא שחקן קומי אדיר, התפקיד הזה פשוט תפור עליו, במיוחד מהפרק השלישי, בו אולאף נדרש להתחפש לערב רב של דמויות הזויות אחרות, והאריס פשוט משתולל על כל שלל התחפושות והמבטאים המופרכים, ובאופן כללי נראה מאושר כמו ילד שנתנו לו להשתולל בחנות ממתקים.

אותי אישית הוא גמר מצחוק בתפקיד סטפנו, העוזר המטורלל בפרק "חדר הזוחלים". רק חיכיתי שהוא יקרא "awesome!"  במבטא איטלקי מוגזם. כמו כן (ספוילרונצ'יק זעיר) דבר נוסף שהצחיק אותי בפרק הזה הוא כאשר הדמות שלו מציינת כי היא לא אוהבת ללכת לקולנוע אלא "מעדיפה את הפורמט הטלוויזיוני הארוך שאפשר לצרוך אותו בנוחיות הבית".

שאפו לכותבים ול"נטפליקס". זוהי כמובן לא המטה-התייחסות המודעת לעצמה היחידה שנעשית במהלך הסדרה. הדמות של אולאף בעיקר מרבה להשמיע אותן כלפי דמויות אחרות ומי שמצליח לתפוס את כולן ייהנה עוד יותר (רמז – שימו לב להערות הקנטרניות שמשמיע אולאף כלפי הדמות של ג'ואן קיוזאק במהלך החלק הראשון).

אם כבר בפרק הזה עסקינן, הרי ששם קיים אזכור בולט למדי לתרבות פופולרית – הדוד אליו נשלחים היתומים נקרא "מונטי" והוא מחזיק באוסף הזוחלים שלו "פייתון". זאת ועוד – בפרק שנקרא "החלון הרחב" מופיע כמה פעמים נהג מונית שאוסף את היתומים ומתעקש לשוחח איתם על המשמעויות האלגוריות בספריו של הרמן מלוויל, בייחוד "מובי דיק" כמובן. למה כשאני לוקח מונית, הנהג שלי יתעקש להתווכח איתי על פוליטיקה?

לגבי הילדים: מלינה ווייסמן המגלמת את וויולט, היא  כנראה שכפול גנטי של השחקנית אמילי בראונינג מהסרט המקורי, אחרת אי אפשר להסביר את הדמיון החזותי ביניהן. למרות גילה הצעיר, ווייסמן כבר הספיקה להשתתף בשני סרטי קולנוע לכל המשפחה, "צבי הנינג'ה" מ-2014 (שם גילמה את אפריל אוניל הצעירה) ולאחרונה "מר תשע נשמות", הסרט ההוא שאף אחד לא ראה עם קווין ספייסי שהופך לחתול, סרט, שביים לא אחר מאשר בארי זוננפלד. כמו כן, חובבי הטלוויזיה וסדרות הקומיקס בוודאי יזהו אותה כקארה זור אל (סופרגירל) הצעירה בעונה הראשונה של "סופרגירל". לואיס היינס שמגלם את אחיה קלאוס קיבל לידיו את התפקיד הראשון הגדול המשמעותי שלו ואת התינוקת בעלת השיניים היעילות סאני מגלמת תינוקת אמיתי בשם פרסלי סמית' (תודו שזה היה פרט מרתק).

את תפקיד הבנקאי ארתור פו (על שם הסופר הגותי אדגר אלן פו) שאחראי (לא בהצלחה גדולה) על הילדים מגלם ק. טוד פרימן, ועושה בצורה משעשעת דמות נוירוטית וחסרת כל מודעות לסביבה. לא מעט הפתעות יש בשלל דמויות המשנה בסדרה, כאשר מגלמות אותן דמויות מוכרות להפליא: ג'ואן קיוזאק, אסיף מנדאווי (הכתב הסטירי לענייני ערבים של "הדיילי שואו"), דון ג'ונסון, אלפרה וודארד (מריה דילארד מהסדרה "לוק קייג'") והקומיקאית האדירה קת'רין אוהרה ("ביטלג'וס") -אני בד"כ צוחק רק מלראות אותה על המסך.

את ההורים "המנוחים" מגלמים לא אחרים מאשר וויל ארנט (קולו של באטמן ב"סרט לגו") וקובי סמולדרס (הסוכנת מריה היל וכמובן רובין ב"איך פגשתי את…").

לסיכום: "סדרה של צרות" היא תענוג וויזואלי המשולב בתעלולים תסריטאיים שובבים, המשופעת בהומור שחור וערימות של מודעות עצמית, והכל כמובן תחת ערכי ההפקה הגבוהים במיוחד המאפיינים את "נטפליקס", שהפכה להיות הבית החדש למי שמחפש סדרות איכות. עם כל זאת, אני בטוח שבקהל המבוגרים יש את אלה שימצאו אותה לא מעניינת לחלוטין ובקהל הילדים אני בטוח שיש ילדים שירתעו מהכיוונים האפלים אליה היא פונה לפרקים.

ציון: 4.5

ולסיום, ניתן לכם טעימה קטנה מההפקה המושקעת של הסדרה, בפיצ'רט שמספר לנו על התפאורות המדהימות שיצרו לקראת הצילומים: