סרטם החדש של אולפני דיסני, בבימויו של בראד בירד המוכשר, מכיל כל מה שצריך מסרט הרפתקאות פנטסטי: גיבורה צעירה מלאת חלומות, מורה דרך זקן וחכם, נבל מרושע וממלכה קסומה. למרבה הצער, מרכיבים אלו מספקים לנו סרט ילדים, שלא מצליח לעבור את רף "הנאה לכל המשפחה" שסביבו בנתה דיסני את המוניטין שלה.

אזהרה: הביקורת מכילה ספוילרים לסרט!

כל מי שבתור ילד ביקר באחד ממתקני השעשועים של דיסני (אצלי זה היה ב-1999) לא יכול שלא להיזכר בנשימתו שנעתקה כשנכנס למתחם "עולם המחר". הפאר והפלא של מתקנים ואתרים כמו "המסע אל הירח", "20 אלף מיל מתחת לים", "מחסן הרובוטים" ועוד. כאדם בוגר, עם זיכרון נוסטלגי, הידיעה כי דיסני מפיקים סרט נוסף המבוסס על מתקני דיסנילנד (כמו שעשו עם סדרת "שודדי הקריביים") העלתה חיוך. הציפיות לא היו בשמיים, שכן מדובר בפרויקט מקורי שנשען ברובו על פארק שעשועים ואכן, בשורה התחתונה מדובר בסרט שהוא רכבת הרים מצ'וקמקת שמרגשת לרוב ילדים עד גיל 12.

הסרט החל בסדר גמור, וחייבים לציין שמבחינה ויזאולית הוא מדהים. בסצנת הפתיחה הקסומה של הסרט אנו פוגשים את פרנק ווקר, ילד מלא דמיון, שמגיע לדיסנילנד כדי להציג את המצאתו האחרונה ביריד המדע של 1964, בעקבות מפגש עם ילדה מוזרה קצת הוא יוצא ומגלה עולם סודי קסום מלא דמיון. נשמע דיסני קלאסי נכון?

ובכן, הסצינה הקסומה מתגלית כפלאשבק לדמותו הבוגרת של ווקר (ג'ורג' קלוני) ואנו מוצאים את עצמנו נוחתים בעולם האמתי, היישר אל סיפורה של קייסי ניוטון (בריט רוברטסון), בתו של מהנדס בכיר בנאס"א, שמנסה להציל את פרנסתו של אביה. מאותו רגע שנפרדנו מ"ארץ המחר" ועד שהיא הופיעה שוב עוברות 20 דקות של, "צפוי": מניעים צפויים, עלילה עתידית צפויה ואפילו פעולות צפויות מצד הגיבורים.

אחרי שקייסי מגיעה לתחנת המשטרה בעקבות…פעילות פלילית רנדומלית, היא מגלה בין חפציה האישיים סיכה, שבמגע אישי שלה בלבד, משגרת אותה אל מימד מקביל בו העתיד הוא ההווה והוא נראה עוצר נשימה (סילונים! מכוניות מעופפות! שחיינים שקופצים מבריכה ענקית אחת לשנייה!!!) אבל…הפתעה! הסיכה היא סתם טיזינג עבור המקום האמיתי, אליו קייסי מרגישה שהיא פשוט חייבת להגיע. לוקח דיי הרבה זמן (בערך חצי שעה) עד שהיא נפגשת עם דמותו הבוגרת וה…לא נחמדה של ווקר שאמור לקחת אותה אל המקום הקסום שראתה.

בלי לחשוף הרבה מן העלילה והטוויסטים הבינוניים של הסרט (אף אחד לא התגלה כאבא של אף אחד בסרט הזה) אפשר לומר שהסיפור מאוד לא מרשים ואפילו ניתן לגחך מעט מחוסר העקביות וחוסר ההגיון שבסרט. למשל: קייסי נוגעת בסיכה ורואה את המימד החלופי, אך בעצם היא עדיין בעולם שלה, כך שאם היא תתחיל ללכת ותיתקע בקיר בעולם האמיתי…היא תיתקע בקיר (לעיתים בלתי נראה) במימד האחר. אבל, במימד האחר קייסי יורדת במדרגות ועולה במעלית ועוברת מישורים שבעולם האמיתי…אי אפשר לחצות אותם בלי להיות עשוי מאוויר. ה"קסם" המדעי של הסיכה הוא לא היחיד שאינו מוסבר.

דוגמא נוספת: כדי להגיע לארץ המחר, הגיבורים צריכים להשתגר לפריז רק כדי לעלות על טיל שישוגר לחלל רק בשביל שיוכל ליפול חזרה לכדה"א ולהעביר אותם למימד אחר….מה?! עם הסרט מיועד לכל המשפחה, רצוי שהסיפור יהיה פשוט שכל בני המשפחה, בלי קשר לגילם, יוכלו להבין ולא רק ילדים שעדיין מאמינים בפיית השיניים ושאם תשחה בפסולת גרעינית תהפוך לסופרמן. ההיגיון נעלם מן הסרט והופך אותו לחוויה פנטסטית ופסיכודלית כאילו ז'ול וורן וסלבדור דאלי עצמם הגו את הרעיון. מה שמביא אותי לנקודה נוספת שאכזבה אותי בסרט: הבמאי.

הסרט נגמר ופתאום עולה הכתובית, בימוי: "בראד בירד"?! הבמאי של "ענק הברזל", "משפחת סופר על" ו"רטטוי"?! האנימטור הסופר מוכשר מאחורי "השועל והכלבלב"?! אחד היוצרים המוכשרים ביותר של 20 השנים האחרונות… וזה הפרויקט החדש שלו?! שלא לדבר על סצנה שלמה בסרט שמלאה במחוות "קטנות" לסרטיו הקודמים. אני בעד רפרנסים אישיים בסרט, אבל מדפים שלמים של דמויות מסרטים אחרים שיצר?! חתיכת ליטוף לאגו. לא מתאים לבראד בירד בכלל.

בסופו של דבר הסרט הוא סרט דיסני סטנדרטי, לא משהו שייזכר בעוד שנים ולא משהו שהורים ייצאו ממנו מתוסכלים. מעבר לשם המותג שמודבק (או מולבן בכוח) עליו, "בחזרה למחר" הוא קנקן ריק. נכון, יש לו מוסר השכל חשוב, אבל אפילו הנבל הראשי בסרט מצליח לשבור את המסר ולומר לנו "אז מה! הינה נצנצים!". חוויה לילדים ואולי משהו שיוכלו ללמוד ממנו, אבל לא מעבר לגיל 12. גורם לי להתגעגע לאותם ימים של 1999, כשדיסני היו קסם, לא רק מילת קסם.