היו כאלה שנכנסו ויצאו מאוכזבים, היו כאלה שיצאו עם חיוך גדול על הפנים והיו כאלה שיצאו קצת אדישים. הויכוחים והדיונים על הסרט היו לגמרי בעלי להט ודעות עפו מכל כיוון, כך, שעם כניסתו של סוף השבוע השני בו מוקרן "הנוקמים: עידן אולטרון" התכנסו חברי מערכת "מולטיוורס" וחלקו את דעותיהם, אותם חילקנו לביקורות קצרות תחת הכותרת, "הטוב, הרע והלא נורא".

הביקורות כוללות ספויילרים משמעותיים לסרט:

הרע

כאשר צפיתי לראשונה ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" הבנתי שמדובר בסרט ה-MCU האהוב עליי ביותר. זו הסיבה שהתאכזבתי מהצפייה ב"הנוקמים: עידן אולטרון", כי הוא בדיוק מה ש"חייל החורף" לא היה. ב"חייל החורף" היה איזון מושלם בין אקשן, הומור ועלילה טובה ומעניינת. אבל האקשן וההומור היו התוספות הנחמדות שהנעימו את הצפייה בסרט. הם היו הקינוח הטעים ולא המנה העיקרית. ב"עידן אולטרון" ההומור והאקשן הם המנה העיקרית, כאשר הפיתוח העלילתי ופיתוח הדמויות הוגשו כקינוח. תארו לכם שאתם מגיעים למסעדה ולמנה העיקרית אתם מקבלים תבנית שלמה של עוגת שוקולד מטריפה וטעימה ולקינוח המבורגר 80 גרם. כן, עוגת שוקולד זה דבר נורא טעים אבל כמנה עיקרית זה יכול לעשות כאב בטן. קטע אקשן ועוד קטע אקשן ועוד בדיחה ועוד הערה צינית ועוד קטע הומוריסטי, זה כבר המון פיסות של עוגת שוקולד והבחילה כבר מתחילה לקראת אמצע הסרט. במילים אחרות ב"עידן אולטרון" היה חוסר איזון נכון של בניית סרט.

אם הייתי רוצה לראות סרט שכל דיאלוג בו זה סה"כ העברת זמן בין סצינת אקשן אחת לאחרת הייתי צופה ב"רובוטריקים" או ב"מהיר ועצבני". לא שיש משהו רע בסרטים האלו, אבל לא לסרט כזה ציפיתי. כמעט כל משפט שיוצא לכל דמות מהפה הוא One Liner שנועד להצחיק. ואחרי שעה ורבע של משפטים כאלו זה כבר נהיה מאוס. "הנוקמים" כפרנצ'ייז הוא החשוב ביותר ביקום הסינמטי של מארוול, ובמקום סרט בעל חשיבות עלילתית שמשרת את העלילה (הן הספציפית של סרטי הנוקמים והן העלילה הרחבה יותר של כל היקום הסינמטי) קיבלנו סרט שמעביר את הזמן עד ל"סיביל וור" ו"מלחמת האינסוף".

שיהיה ברור, לא הגעתי לסרט עם כוונה לשנוא אותו. ההפך הגמור הוא הנכון, אני ציפיתי לסרט הזה בציפייה דרוכה במשך 3 שנים. אני מעריץ מושבע של כל מה שהוא MCU. ולכן התאכזבתי, כי אולפני מארוול הציבו רף כ"כ גבוה בעיניי שלקחתי באופן אישי את האכזבה מהסרט הזה. אציין שנקודת האור הבוהקת ביותר בסרט הזה היא דמותו של וויז'ן. כל שניה שהוא על המסך היא שניה בה הסרט הוא פשוט מושלם. מקווה שבצפייה שניה אמצא נקודות אור נוספות. ואם לא, תמיד יש את הסרט הבא של מארוול. זה מה שטוב ביקום הזה, תמיד יש תקווה כי יש עוד כל-כך הרבה למה לצפות קדימה.

(רועי ברדה)

לא זכור לי אירוע קולנועי עם הייפ בסדר גודל שחוויתי לקראת הבכורה של הנוקמים 2. אינספור שיחות עם חברים, ספקולציות, מתיחות והשיא התבטא בערב הבכורה בו נאלצנו לחכות בתור שנמשך בסביבות החצי שעה (כשתוך כדי רצנו והתחבאנו מאנשים שיצאו מההקרנה המוקדמת, כדי שבטעות לא נשמע שום ספויילר).

הייפ הוא הייפ. הוא מתקיים בפני עצמו והוא חלק נפרד לחלוטין מהסרט ומחווית הצפייה. להגיד שההייפ היה מוצדק? מבחינת הפוטנציאל של הסרט, התשובה היא "ללא ספק". אך בפועל במקום שההייפ יהיה מבוסס על הסרט, הסרט היה מבוסס על ההייפ. ורק על ההייפ.

במהלך החצי הראשון של הסרט קיוויתי שכל הדמויות ימותו ושהסרט יגמר לנצח נצחים. לא כי סבלנתי נורא, כעסתי על שדברים לא עבדו בסרט ושהכל היה מאולץ מידי בתחושה ועשוי מידי. גם ברמת האפקטים, גם ברמת המשחק וגם ברמת העלילה ושאר התפיסה הקולנועית. הרגע שבו הסרט החל מבחינתי היה הרגע שבו ויז'ן נכנס לתמונה. זו הייתה סצינה שלרגע נתנה אחיזה בסרט, שהעבירה את המתח שבין חברי הנוקמים וישר גרמה לי לרצות לראות עוד. זו גם הסצינה שהכי זכורה לי מהסרט- הרגע בו ויז'ן נוצר ויש שקט כשהוא מסתכל על העיר תחתיו לראשונה ומיד אחרי זה הדברים שהוא אומר לחברי הקבוצה.

לסיכומה של החוויה- היה הרבה ריגוש לפני, הרבה פחות ריגוש בזמן הצפייה וזה חבל. כמו תמיד- אני נהנה מסרטי קומיקס (נאמר לרוב) ונהניתי גם מהסרט הזה אבל הוא יכל להיות הרבה יותר טוב מאשר סתם בסדר. אחד הרגעים הנוספים שזכורים לי הוא הרגע בו ת'ור, איירון-מן וויז'ן יורים על אולטרון בסוף הסרט- ממש כמו האימג' הנצחי בדפי הקומיקס של גיבורי על אשר תוקפים נבל על, שמועבר לראשונה לקולנוע.

(שי גבסו)

אוי, כמה חיכינו לקריאה הזו – Avengers Assemble שתופיע שוב באולמות הקולנוע. ופה בדיוק הבעיה. הרשו לי להרחיב בעניין. "הנוקמים-עידן אולטרון" ממשיך מהנקודה בה הסתיים " קפטן אמריקה: חייל החורף" ומתחיל ישר בסצינת אקשן גדולה. דווקא בדקות ראשונות אלו יש כמה "שוטים" מביכים למדי בהם הכל נראה ממוחשב מדי. מרבה המזל, אנשי האפקטים של ILM כנראה התעשתו על עצמם וזה לא חוזר על עצמו בהמשך הסרט. הסרט הנוכחי הוא מה שקוראים בלעז יותר Character Driven – שם דגש גדול יותר על דמויות הנוקמים, מה מניע אותם ומערכות היחסים ביניהם. הסרט מתרכז יותר בדמויות שלא קיבלו סרטים משל עצמם כמו הוקאיי והאלמנה השחורה ומכיל הרבה יותר סצינות שנועדו להפוך אותם לדמויות שלמות יותר על ידי סיפורי רקע ומערכות יחסים, כמו המשך הרומן הלא מושג בין נטשה לד"ר באנר. גישה כזו לסרט גורמת לריבוי של רגעים איטיים, דבר שעומד בניגוד גמור לקצב האינטנסיבי מאוד של הסרט הראשון של "הנוקמים".

הנבל הראשי. כל השימוש באולטרון כנבל הוא בעייתי מלכתחילה: מדובר ברובוט ממוחשב וככל שההנפשה תהיה מוצלחת, היא לא מצליחה להעביר כריזמה של שחקן, בטח לא שחקן בקליבר של ג'יימס ספיידר שמדבב את אולטרון. ב"הנוקמים" הראשון היה לנו את טום הידלסטון בתור לוקי, ואיזה נבל נפלא הוא היה!לעזאזל, חלק מהאנשים (נשים…) באו לראות את הסרט רק בגללו! לגבי האחים מקסימוף, שניהם דוברים אנגלית במבטא סלבי, או מה שהוליווד תופסים כמבטא סלבי, והתוצאה מביכה למדי. היה אפשר לוותר. גם וונדה וגם פייטרו מקבלים זמן מסך גדול, אך חייבים לציין (וההשוואה היא בלתי נמנעת) שהסצינה של קוויקסילבר ב"אקס מן העתיד שהיה" הייתה מוצלחת פי מאה מכל הסצינות של בן דמותו בסרט הזה מחוברות יחדיו. וחבל, כי אני בטוח שלווידון יש הרבה יותר חוש הומור מאשר לברייאן סינגר ובטוח היה מסוגל ליצור סצינה משעשעת לא פחות, אבל משום מה בחרו לשבץ את פייטרו בסצינות רציניות להחריד בלבד. היכולות של וונדה מנוצלות בצורה טובה יותר ואני מחכה לראות כיצד תמשיך להתפתח ביקום הסרטים.

לעומת זאת, בחבורת הגיקים שצפתה איתי, אין מי שלא התרגש מהצגת דמותו של Vision (פול בת'אני בצבע חציל מרענן) שנשארת נאמנה כמעט לחלוטין לאופן הצגתה בקומיקס ונראית פשוט מעולה. בלי לגלות, למי שלא מכיר את הדמות, נאמר רק שהוא ה-Deux Ex Machina באופן הכי מילולי שיש.

אם מסתכלים על הסרט כיחידה שלמה, בעיה גדולה שעולה ממנו היא שהוא פשוט לא מצליח לרענן ולהביא משהו חדש לז'אנר של סרטי גיבורי העל. רוב הבעיה נובעת מכך שהסרט הראשון בנה את ההייפ סביבו מכך שסוף סוף נזכה ל"מגה-סרט" בו כל גיבורי העל נלחמים יחד. יופי. אז כמו שאומרים – בסרט הזה כבר היינו. ומה עכשיו?

לסיכום, כמו שאומרת הפרסומת ההיא לחלונות – דמויות בסדר, נבל בסדר, תסריט בסדר, אקשן בסדר. סרט בסדר… פה טמונה האכזבה הגדולה מהסרט.

(גל פלודה)

הלא נורא

לאחר שהביא לנו את "הנוקמים" האגדי ב-2012, ג'וס ווידון, שהיה שותף מלא ליצירת היקום הקולנועי של מארוול (הmcu), חזר לביים ולכתוב (לבדו, וכנראה זה החטא הקדמון של הסרט) את ההמשך המצופה, "הנוקמים: עידן אולטרון".

הסרט מתחיל בשלב בו הנוקמים כבר נקמו יחד רבות מאז שהכרנו אותם, והם מיומנים בלחימה משותפת. סיקוונס הפתיחה הזה הוא כיף גדול ומסחרר. הנוקמים מסתערים מחוץ לפריים קדימה, בשוט שרובנו ציפינו לו מהטריילר (עוד חטא, שחשף הרבה יותר מדי מבעוד מועד), הקהל מוחא כפיים בהתלהבות, ולשניה אני מרגישה צמרמורת קולנועית, כזו שעד היום רק כריסטופר נולאן יצר אצלי. אבל פה זה נעצר.

אחרי הטירוף הראשוני, מתחיל להסתמן שהסרט לא מתגבש. שלא כמו הבניה העלילתית המחושבת של "הנוקמים" הראשון, "הנוקמים 2" דחוק ולא מסודר. ג'וס מעיף אותנו מקו עלילה אחד למשנהו, מבדיחה לבדיחה, ומאקשן לעוד אקשן, בקצב סוחף, אך לא קוהרנטי.

ברגעים הדרמטים, כמו השיחות בהן נטשה מחזרת נואשות אחרי ברוס (ריגרסיה חמורה בבניית הדמות שלה), או בדיאלוגים של הוקאיי עם אישתו (ג'רמי רנר הוא היחיד מהקאסט שהצליח להעביר רגש אמיתי), יש אווירה שנעה בין סרטי אימה טראשיים לסרטי הולמרק קיטשיים. כמובן שגם אין זמן להרחיב את הדיאלוגים לכדי משמעות אמיתית, כי צריך שוב ושוב להתבדח על כמה שקפטן אמריקה מיושן (כריס אוונס, הפנטסטי כקפטן, נראה הפעם מנותק). אפילו ברגע שהיה אמור להיות קתרזיס רגשי, בו קוויקסילבר נהרג (האיש המהיר בעולם מת מכדורים שנורו לעברו?), הוא מסיים את תפקידו, וחייו, בבדיחה. מעבר לזאת – במקום להשתמש במוות שלו כדי להציג את החשיבות התהומית שלו עבור תאומתו, מכשפת השני, ואת פוטנציאל הכוחות האדיר שלה, היא סתם הגיבה בחיסול כמה רובוטים קטנים ובשיחה הזויה עם אולטרון.

ג'וס הוכיח שוב, שכבמאי, הוא יודע ליצור אפיות מרגשת. עם זאת, בחירת בימוי מרכזית אחת הוסיפה לפגום בדרמה: הגיבורים מצולמים כמעט כל הזמן בשוטים מאוד סגורים (כאילו כל שחקן בקאסט דרש מספר קלוז-אפים גבוה, שמארוול התחייבו לספק). כמעט ולא ניתן להבין את יחסי הדמויות במרחב, ואין מספיק שימוש קולנועי ליצירת הדינמיקה בינהן.

מעל כל זה, שני הפספוסים המהותיים של הסרט הם, קודם כל, אולטרון עצמו. חזותו אמנם מרהיבה וג'יימס ספיידר (שדובב אותו) נפלא, ובכל זאת, אולטרון הוא נבל בעל רובד אחד בלבד: "היו לי חוטים, אבל כעת אשמיד את האנושות". מארוול פספסו את העיבוד הקולנועי של עצמם – איירון מן יצר את אולטרון בסרט, במקום אנט מן שיצר אותו בקומיקס, ואולטרון הוא התגלמות החסרונות שלו. נבל כמראה לגיבור – קלאסי. אבל ההתייחסות לסיטואציה היא מינורית, ומוצפת בבדיחות שמונעות התעמקות. הפספוס השני החמור, הוא ההתעלמות של ג'וס מהיקום אותו יצר. אם במשך שבע שנים עקרון ההמשכיות הוא זה שנותן את הדין ב-mcu, "הנוקמים 2" הוא פורע חוק רציני: הסרט שוכן בלימבו קולנועי – הוא לא מספיק קשור לmcu עבור הקהל שעוקב באדיקות, ולא מספיק עומד בפני עצמו עבור הקהל שלא.

"הנוקמים 2", למרות כל ההחמצות, הוא לא סרט רע, והוא מהנה ברמה כזו שאמליץ לכולם לתפוס אותו בבתי הקולנוע. עדיין מדובר בחוויה קולנועית שמתרחשת רק פעמים ספורות בשנה. לסיום, אאחל לצמד התסריטאים והבמאים, האחים רוסו, הצלחה בשנים הבאות. הם יהיו עתה קובעי הטון של ה-mcu, במקומו של ג'וס, וכך מארוול שוב הוכיחו את יכולתם לקרוא את מפת הקהל, ולהתחדש בהתאם.

(שני פרומקין)

ל"הנוקמים: עידן אולטרון" יש נקודת התחלה מאוד מאיימת: סרט ההמשך לאחד הסרטים הרווחיים והפופולריים בהיסטוריה, ופרק מרכזי בסדרת סרטי יקום מארוול שעומדת כיום במרום גבעות הוליווד. זו גם שירת הפרידה של ג'וס ווידון – התסריטאי, הבמאי והכוח היצירתי מאחורי חלק לא קטן מה-MCU עד כה. למעט טוני סטארק\איירון מן שהגיע לשיאו לפני זמן רב, שאר הדמויות המובילות זכו ברובן להתפתחויות מעניינות בסרטי הסולו שהופקו מאז "הנוקמים", וכעת קפטן אמריקה, ת'ור והאלמנה השחורה מתאחדים בשנית עם חבריהם לקבוצה כדמויות מעט מעניינות יותר מבעבר. הוקאיי והאלק\ברוס באנר יצאו נפסדים ממחסור בהופעות, אך הסרט החדש מעניק לשניהם תיקון ראוי שמחזק את הציפיות להופעות נוספות, בתקווה לסרטי סולו.

זו, דרך אגב, אחת הבעיות המרכזיות של "עידן אולטרון", הסרט משמש בעיקר כשלב נוסף שצריך לעבור בדרך לסיפור גדול ומשמעותי בהרבה, ומבסס קווי עלילה לסרטים הבאים ב-MCU: החל מאיום קיומי על אסגרד של ת'ור, דרך ניצנים (לא מפותחים מספיק, אבל זה טיבם של ניצנים) ל-Captain America: Civil War וכלה ב-Avengers: Infinity War Part 1. כתחנת מעבר הסרט עושה עבודה טובה, אך כסרט בפני עצמו הוא בעיקר מספק בידור קיצי, אקשן הולם לשובר קופות וסיפור ג'אנק פוד נטול השלכות אמיתיות.

הסרט אף מציג שלוש תוספות משמעותיות ל-MCU ולנוקמים בפרט: התאומים וונדה ופייטרו מקסימוב, צעירים שבעקבות אובדן ויגון קודר מצטרפים בתחילה להיידרה ולאחר מכן לשורותיו של הנבל התורן, אולטרון; ו-ויז'ן, גלגולו החדש של ג'ארוויס, ישות האינטליגנציה המלאכותית החביבה על סטארק. סקארלט וויץ' וקוויקסילבר לוקים במעט בחסר (בייחוד לרעת האח), אולם וונדה היא דמות מבטיחה לעתיד. ויז'ן מעולה מרגע יצירתו, הופעתו המלאה הראשונה ועד סוף הסרט. מכאן רעיון האהבה בין בני אנוש לאנדרואידים לא נראה הזוי בכלל.

חרף הבעיות הלא מעטות של הסרט, אלו שצוינו ואלו שלא (אולטרון כנבל לא ממוצה, לדוגמא) "עידן אולטרון" הוא סרט פעולה\גיבורי על מהנה ומבדר שנאמן לז'אנר שלו. כן, יש מקום לעלילות מתוחכמות ואמירות אמנותיות\פילוסופיות\פוליטיות\וגו', אך גם משהם לא קיימים – הז'אנר הוא בסה"כ פלטפורמה בידורית בסיסית שצריכה לספק את ההבטחה הראשונית הזו לפחות, ו"עידן אולטרון" עושה זאת בהצלחה.

(תומר סויקר)

 הטוב

אחרי שנתיים ארוכות של ציפייה בלתי נסבלת מגיע הסרט הענקי שאמור לתת לכולנו הנאה חנונית ענקית של שעתיים וחצי. האם הסרט מצליח?! ברמה הבסיסית "כן"! הסרט אינו מושלם ולוקה בבעיות. לדוגמא, הוא היה כל כך מפוצץ באקשן שמצאתי את עצמי מסוגל להתמודד לגמרי בלי אחד הסצנות פעולה באמצע הסרט שהייתה בשלב הזה כבר חסרת טעם. גם הקרב הסופי נתן אשליה של אפיות. ללא ספק, הדברים הטובים בסרט עבדו כל כך טוב. היתרון של הסרט על פני הראשון הוא שבעוד בראשון כולם מתאחדים, כאן מההתחלה עד הסוף הם ביחד כצוות. נלחמים כצוות ומתנהגים כצוות וחשוב מכך כחברים עם בדיחות פנימיות ואישיות משלהם. זה גם הצד החזק של ווידון שנותן לכל אחד מהם קול ייחודי משלו. האקשן, שכן עובד, עובד מצוין, במיוחד הרגעים של כולם ביחד. זה עושה רושם שהם שומרים את כל הנבלים הטובים לסרטי הנוקמים. לאולטרון היה צד אנושי שהציל אותו מלהיות נבל קלישאתי וחסר עומק. ווידון מצליח לתת לנו סיפור אפל יותר ועמוק יותר מהראשון בעוד שהוא שומר על הדיאלוגים המצוינים שלו והבדיחות שלו שכרגיל שבו את הקהל בקלות. סרט חובה לכול חובבי הז׳אנר ואני ממליץ עליו בחום.

(בניה שגיב)

בזמן שאני (ועוד כמה מיליונים ברחבי העולם) נחזיר את האוויר לראות שלנו, אסכם בקצרה את האירוע הקולנועי של השנה- "הנוקמים- עידן אולטרון". נתחיל ב-"וואו", נמשיך ב-"מדהים!!" ונקנח עם מחיאות כפיים לג'וס ווידון וציוותו (אני חושב שמחיאות הכפיים שלי הנהיגו את הקהל בהקרנה בה הייתי) שביצעו עבודה שהתעלתה על הסרט הראשון.

הסרט פותח בסצנת אקשן סופר הירואית כמו שמצופה מסרט גיבורי על, כך שבאותו רגע פשוט אמרתי בקול רם "ואוווווו". שאר הסרט לא אכזב לשניה בכל המדובר באקשן. הדמויות המרכזיות כמו איירון-מן וקפטן אמריקה, זכו לקצת פחות תשומת לב, ופינו מקום לסיפורם האישי של דמויות השוליים בסרט הראשון, קלינט ונטאשה, כמו גם למרכיבים החדשים וונדה, פייטרו וויז'ן, וגם לגיבורי משנה כמו רודי וסאם (לראות את כל 15 או 14 הגיבורים על המסך בסרט אחד…ואווו). וכמובן גולת הכותרת: אולטרון בכבודו ובעצמו. למרות שהאקספוזיציה של הנבל הייתה מהירה ומעט לא מובנת, אפילו עבור מעריצים נלהבים (וזאת כנראה תוצאה של בחירה לא נכונה מכמות עצומה של חומר צילום, שחלקו נחשף בטריילרים אך נשכח בסרט), ג'יימס ספיידר מצליח לקחת את המטורף המכאני לרמות משחק משעשעות, מפחידות, מרגשות ומעוררות הערצה. מעולם לא נתקלתי בגלגול דמותו של אולטרון באופן בו הוא מוצג בסרט, ואהבתי מאוד! למען האמת, מעבר לכמה חורים בעלילה כמו סיפור הרקע של היידרה והברון סטרוקר, או המעבר של אולטרון מהמצב הראשוני שלו למפגש עם התאומים, לא ראיתי בסרט אפילו
לא פגם אחד חריג, וכן, אני מודע לעובדה שלוקי פוקי לא היה שם למרות דיווחים וקרדיטים.

הסרט גם מעניק לנו טעימה עדינה מהבאות לבוא בסרטי ההמשך לקפטן אמריקה ות'ור. אלמנט נוסף שאולי עומד לרעתו של הסרט הוא מידת הצפוי בו. נכון, הטריילרים חשפו מידע ויזואלי, האתרים השתוללו עם ספוילרים ותאוריות (ידעתי מראש את גורל אחת הדמויות הודות לתאוריית "מלחמת הכוכבים" שנחשפה השבוע) אך גם עם זאת, הסרט עדיין הכיל הפתעות וטוויסטים שהחסירו בי פעימה או שתיים. לסיכום: סרט חובה, סרט נהדר, סרט נאמן למקורותיו ומעריציו וסרט שאני לפחות אלך לראות יותר מפעם אחת בקולנוע (אם רק היושבים לידי באולם יוכלו להתלהב בפחות דציבלים).

(טל מיכלס)