לכבוד חודש האישה הבינלאומי מולטיוורס מציג ביקורות על שלושה גיליונות חדשים, כולם של כותרים נשיים: הקו החדש של ספיידר-וומן, שובן של הראט קווינס והנסיכה ליאה בסדרת סולו חדשה.

Spider-Woman #5

כתיבה: דניס הופלס, ציור: חאווייר רודריגז, הוצאת מארוול

סדרת הסולו החדשה של ספיידר-וומן\ג'סיקה דרו נתקלה במספר מכשולים ראשוניים (מבלי לתת את הדעת על התוכן בגיליונות הראשונים, אותם לא קראתי): ציוות הצייר הידוע לשמצה גרג לאנד לכותב דניס הופלס, ושערוריית העטיפה החלופית של מילו מנארה לגיליון הבכורה. בגיליון החמישי הופלס מתחיל מחדש, לצד הצייר חאווייר רודריגז, שם את ג'סיקה במציאות חדשה, כויג'ילנטית עצמאית (אחרי שפרשה מהאוונג'רס, החזירה את התג לשילד והחליטה להימנע מאירועים קוסמיים) ועיצוב עדכני לתלבושת שלה, לראשונה מאז שנות ה-70.

דמות המשנה היחידה שנראה כי תשוב, לפחות בעתיד הנראה לעין, היא של עיתונאי ה"דיילי פלאנט" הותיק בן יוריך, בד"כ מסתובב בחוגים של ספיידר-מן ודרדוויל. יוריך משחרר את ג'סיקה מלילה בבית המעצר, אחרי שהסתבכה עם המשטרה המקומית בתרגיל (מסתבר ששוטרים לא מתים על גיבורי על, על-פי יוריך), ומבקש סיוע בשורת תקריות של היעלמות נשים וילדים, כולם קשורים איכשהו לנבלים מדרג ז', אף אחת מהן לא דווחה לרשויות. ג'סיקה פוטרת את העניין כצירוף מקרים, עד שהיא מונעת שוד שמבוצע ע"י הנבל הנשכח פורקיופיין.

בדומה לשני כותרים קלילים אחרים נדירים כיום בנוף המארוולי – All-New Ant-Man ו-The Unbeatable Squirrel Girl – הופלס לא רק מציג סיפור כיפי ומבדר, אלא גם מוסיף בדיחות מצוינות שגרמו לי לעצור מספר פעמים ולהרגיע את פרצי הצחוק, בין אם זה משחק ניחושים עם עצירות אחרות או ניסיון לנחש באיזו ממסיבות הכחשת זהותו הסודית של מאט מרדוק נפגשו ג'סיקה ובן. רודריגז מציג סגנון אמנותי נקי וכמעט קרטוני, בדומה לכריס סאמני ומרקוס מרטין המצוינים (ההשפעות ניכרות גם על הקומפוזיציה שלו). הקונטרסט לגרג לאנד בוטה מאוד, אך משכיח במהרה את התקופה הקצרה הזו בחייה של ג'סיקה דרו.

יש שמכנים את השינוי המקיף הזה כ"באטגירליזציה", תהליך שעובר על דמויות וכותרים נשיים לאחרונה ובעתיד הקרוב, בהשראת מה שקמרון סטיוארט, ברנדן פלטשר ובאבס טאר עשו לברברה גורדון בהצלחה מרובה בחודשים האחרונים (כולל תלבושת פרקטית ולא זנותית). אם זה התחיל טרנד כלשהו, מה טוב, כי בינתיים המהפך עובד.

ציון: 4.5

Rat Queens #9

כתיבה: קרטיס ג'. ווייבי, ציור: סטפן סג'יק, הוצאת Image

לאחר הפוגה כפויה בנסיבות טובות (לווייבי נולד ילד) ורעות (הצייר\יוצר-שותף רוק אפצ'רץ היכה את אשתו בנפרד ופוטר מהסדרה) מלכות העכברושים חוזרות, בתקווה, למסלול. בין פלישת מפלצת הענק לעיירה בסוף גיליון 7 להמשך הסיפור השבוע, קיבלנו סיפור פלאשבק לימי נעוריה של ויולט, לפני שבחרה לבגוד במסורת המשפחתית ולהפוך ללוחמת; ולגיליון ספיישל שעשה את אותו הדבר עם בראגה, האורקית המיודדת עם הרביעייה, בתיבול טראנסג'נדריות לא מוסברת.

הדמויות הראשיות והמשניות מתעוררות מפנטזיות הזויות בהשפעת המפלצת, על פניו בלתי ניתנת להבסה. הפנטזיה הכי מעניינת היא זו של אחד הדייבים (המרפא המזוקן ושותפה למיטה של ויולט), שבמקום הציפורים הכחולות והחמודות שמסתתרות בזקנו משתמש בציפורים אדומות כדי לטבוח בגובלינים מרושעים. ווייבי לא נמנע מההומור האופייני של הסדרה, למשל בטי שמתעוררת בתוך תרמיל וחושבת שהיא במבוך.

המלכות (בליווי בראגה, בעלה של די, לולה וארבעת הדייבים) מבינות שלא ניתן לעצור את המפלצת – המפלצות, למעשה – ומגיעות אל המקור, גריגס, שמחזיק בסוייר כשבוי ופיתיון עבור האנה, נקמה בשניהם על מות אשתו. הגיבורות (והגיבורים) מביסות את צבא שכירי החרב של גריגס כמעט בקלות, אך זה לא מעיד על הסכנה האמיתית, והקליף-האנגר המלחיץ איתו מסתיים הגיליון.

האמנות עוברת באופן כמעט טבעי לידיו של סג'יק, עם סגנון לא שונה בהרבה מזה של אפצ'רץ'. הדמויות שונות במעט מאוד מעיצוביו של הצייר המקורי, וסג'יק מצליח להביא משהו חדש מבלי להקריב את מה שאנחנו כבר מכירים.

אולי הזיכרון שלי מעומעם בגלל מרווחי הפירסום בין גיליונות הסדרה, אבל לא זכור לי עירום בעבר כפי שהיה בגיליון הזה ובגיליון הספיישל (למעט איבר מינו של סוייר שהוצג לראווה). העיסוק של Rat Queens במיניות מאז הגיליון הראשון השתלב היטב עם שבירת המוסכמות שלה בכלל ובז'אנר הפנטזיה בפרט; מיחסי האנה\סוייר, דרך בטי וחברתה, עד ויולט ודייב. עירום מלא (ולא נשים עם הירואין-שיק או במידות של בובת ברבי) זה רק שלב נוסף בשיחרור המיני של הסדרה, אף שזה עלול לעמוד בעוכריה בעיני מי שמתכחשים לחשיבות שלה בנושא.

ציון: 3.5

Princess Leia #1

כתיבה: מארק ווייד, ציור: טרי ורייצ'ל דודסון, הוצאת מארוול

הסדרה השלישית מבית מדרשם המאוחד של דיסני\לוקאספילם\מארוול הגיעה לחנויות השבוע, והגיליון הראשון מבדר ומספק הרבה יותר מפתיחת הסדרה הראשית. אולי כי הסדרה לא צריכה להוכיח שום דבר ונמצאת מעט בשולי אור הזרקורים, הסיפור עובר חלק ולא מתעקש להצטייר חשוב מכפי שהוא. לא רק מארק ווייד מרגיש משוחרר, גם האמנות של הדודסונים פחות "כבדה" מזו של ציירי Star Wars ו-Darth Vader, ג'ון קאסאדיי וסלבדור לארוקה, בהתאמה.

סיפורה של ליאה אורגאנה מתחיל בסצנת הסיום של "תקווה חדשה", טקס הענקת המדליות ללוק סקייווקר, האן סולו והאחרים, ובה בעת התאבלות על חורבן אלדראן ומות הוריה של הנסיכה. בקרב החיילים והנתינים תגובתה של ליאה נראית לא מספקת, ומאחורי גבה מתייחסים אליה כנסיכת הקרח. בינתיים, ליאה מתעקשת לקחת חלק פעיל בהמשך הלחימה באימפריה (בייחוד כעת שהוחלט לרדוף ולהרוג את שארי אלדראן, והיא בראשם) בניגוד לדעתו של גנרל דודונה שמנסה להגן על הנסיכה.

ליאה מוצאת שותפה למטרה בטייסת דלראנית, אוואן, בת אצולה שהתחנכה תחת המלכה המנוחה, ולכן שומרת אמונים לבני המלוכה. למרות דעתה השלילית המוקדמת על ליאה, הן מתאחדות לצאת למשימה מסוכנת, ומוכיחות עצמן כערמומיות ובעלות תושייה בדרך ליעדן – מציאת יוצאי אלדראן והצלתם מהאימפריה.

יחסית לקומיקס חדש שווייד כתב בתקופה האחרונה (S.H.I.E.L.D. זו הדוגמה הבולטת), גיליון הבכורה של Princess Leia מספק את הסחורה, גם כאמור ביחס לכותרי מלחמת הכוכבים החדשים שראו אור עד כה. הנקודות "השליליות" היחידות מבחינת הסיפור – כמו כל קומיקס של המותג, לדעתי – הן ההיסטוריה העשירה והעמוקה שמשויכת לסרטים ולסיפורים אחרים (מה שנחשב כיום לקאנון) והמחויבות להמשכיות, שעלולות להרתיע את מי שאינו מעריץ מושבע של הפרנצ'ייז. חבל יהיה אם הסדרה החדשה תשלם על כך את המחיר, כי מסתמן שמדובר יהיה במסע מהנה.

ציון: 3