אלון ותומר בביקורות על שתי סדרות חדשות, האחת בנויה על נוסטלגיה וז'אנר כמעט נשכח, השנייה היא עידכון מודרני למוסד קומיקס ותיק.

#1 1872

כתיבה: ג'רי דוגאן \ ציור: ניק וירלה \ הוצאת מארוול

יש הרבה מאוד דברים נוסטלגיים ב-1872, מיני-סדרה חדשה שיוצאת במסגרת המגה-אירוע של מארוול, Secret Wars. אם לשפוט על פי החוברת הראשונה, מי ייתן והעולם הזה, עולם המערב הפרוע, יישאר כחלק אינטגראלי ומתפתח ביקום החדש שמארוול מתכננים בהמשך.

הגיליון, אותו כתב ג'רי דוגאן (כותב הסדרה Deadpool) וציירה ניק וירלה (Return of the Living Deadpool), מצליחה לשלב כמה וכמה רבדים וככל שהידע בעולם של מארוול ובעולם הקולנוע (והמערבונים) גדול יותר, המחוות הרבות וההומאז'ים רק יעלו את רמת ההנאה. בין הדברים המסקרנים, כאשר לוקחים דמויות אייקוניות מעולם אחד ומעבירים אותן לעולם אחר, היא בחירת הדמויות והספין שנותנים להן בעולם החדש. ואכן, הבחירות שנעשו בחוברת הראשונה הן מעניינות ומלוות בלא מעט קריצה. כמות האיסטר אגס שיש בחוברת היא חגיגה למעריצים.

נתחיל בשם של הסדרה, 1872. מדוע דווקא נבחרה שנה זו? נבירה בהיסטוריה של מארוול (לא מעט בעזרתו של עורך המשנה של "מולטיוורס", תומר סויקר) מגלה כי באותו עשור פעלו כמה אקדוחנים בולטים בהיסטוריה של מארוול, Rowhide Kid, Two-Gun Kid ו-Kid Colt. השלושה כיכבו מעל גבי חוברות קומיקס מז'אנר המערבונים שפורסמו בשנות החמישים והשישים וזכו להצלחה גדולה, בימים בהם גיבורי העל נחשבו למתים. אחד הסיפורים, שמפגיש בין רוהייד קיד לבין קיד קולט ובו הם נלחמים נגד "הגריזלי" (אשר מופיע על עטיפת החוברת השנייה במיני-סדרה) מתרחש ב-1872.

משם, חגיגות האיסטר אגס רק הולכת וגדלה. בעמוד הראשון של הגיליון מתפרסמת מפה ומבט מעמיק בה מעלה חיוך גדול, בין אם המדובר בעיירה Timely בה מתרחשת רוב העלילה (טיימלי היה שמה המקורי של חברת מארוול, לפני שהפכה לאטלס ולבסוף זכתה בשמה המפורסם כיום). או למשל נהר הזוכה לכינוי Kirby River, שהוא כמובן מחווה ליוצר האגדי ג'ק קירבי. ובכלל, כל הבתים והמשפחות המתוארים במפה מראים על חשיבה מדוקדקת ואיכלוס ספציפי של העיירה.

הסיפור הוא שילוב של שניים מהמערבונים הידועים והנחשבים בעולם הקולנוע, "ריו בראבו" (1959), בו כיכבו ג'ון וויין בתפקיד השריף, ודין מרטין כאקדוחן שהתמכר לטיפה המרה; ו"בצהרי היום" (1952) עם גארי קופר, על שריף שנאלץ לעמוד לבדו (כי אנשי העיירה הפנו לו עורף) אל מול ארבעה מתנקשים. כאן השריף הוא סטיבן רוג'רס ואת האקדוחן השיכור החליפו בדמותו של טוני סטארק, יצרן נשק מקומי וחברו של השריף, שהיום נזכר בערגה בימים טובים יותר. הבחירה בשתי הדמויות הללו היא נהדרת וההתמקדות בטוני סטארק השיכור, אחד מקווי העלילה המפורסמים ביותר במיתולוגיה של איירון מן, היא נכונה.

השריף רוג'רס שומע על חבורת בריונים העובדים ברשותו של אחד האנשים החזקים, העשירים (והמרושעים) של העיירה, וילסון פיסק, שתפסו אינדיאני בשם רד וולף ומתכננים לתלות אותו. לטענתם, האינדיאני רצה לפוצץ את הסכר שבנה פיסק (ובעצם בנייתו חסם את מקורות המים לבני השבט ולחיות שבאזור). הגלגול המודרני של רד וולף הופיע לראשונה בשנת 1970 (ב-Avengers #80), דמות שהיו לה גרסאות מוקדמות שפעלו בימי המערב הפרוע.

לאחר שרוג'רס מציל את רד וולף מלינץ' ולוקח אותו למעצר לפני משפט, הוא מעורר את זעמו של פיסק צמא הדם שרוצה להפוך את האינדיאני הסורר לדוגמא. רוג'רס מוצא את עצמו לבד במערכה, כשלצידו רק סטארק השיכור. מכאן העלילה מתפתחת ומחשש לספויילרים לא אפרט, אבל מדובר בעלילה שמצד אחד, מבחינת המבנה הסיפורי, הדמויות וההתנהלות שלהן, שורשיה נטועים עמוק במערבונים הקלאסיים ובספרי הפאלפ (למשל, יש כאן דמות של סופר שמתעד, כביכול, את עלילות השריפים הגדולים, במקרה הזה אותו סופר הוא לא אחר מאשר בן יוריך אותו אנו מכירים כאחד העיתונאים הבכירים של הדיילי ביוגל ביקום 616). מצד שני, יש בה הרבה תכנים שניתן להזדהות איתם כי הם לקוחים מהמציאות היומיומית שלנו, כגון הון-שלטון, מודעות סביבתית, שחיתות בדרגים הגבוהים ועוד.

האומנות של וירלה מדויקת ונכונה לסיפור ולסטינג שלו. כבר בפאנל הראשון ניכרת הבנת בניית פריימינג שמתקשרת עם מערבונים קלאסיים, בייחוד אלה של ג'ון פורד שהיה מומחה בצילומים פנוראמיים יפהפיים של נופי המערב הפרוע. הצביעה הנכונה של לי לורידג', המורכבת בעיקר מגווני חום שונים, מעבירה את תחושת המקום, אך בעיקר את תחושת החספוס, האבק והחול שקיימת לאורך כל העלילה.

לא מדובר בסיפור הפונה לקהל צעיר מאוד, וילדים מתחת לגיל מסוים עלולים למצוא אותו משעמם ונטול הקשרים (כי עולם המערב הפרוע לא ממש מתקשר עם ילדי דור ההיי-טק ומסכי הטאץ') אולם אנשים בוגרים יותר, בייחוד אלה שיש להם נגישות לנוסטלגיה, ייהנו גם ייהנו. אני, לפחות, מצפה בכיליון עיניים לחוברת הבאה בסדרה. [אלון רוזנבלום]

ציון: 4

Archie #1

כתיבה: מארק ווייד \ ציור: פיונה סטייפלס \ הוצאת ארצ'י קומיקס

ארצ'י קומיקס נחשבה במשך שנים כמיושנת וארכאית, חברה שמבוססת בעיקר על הסדרה שנושאת את שמה, הרבה ספין-אופים וכמה מותגים מצליחים פה ושם (קומיקס של סוניק הקיפוד, סברינה המכשפה הצעירה שהולידה סדרת טלוויזיה אידיוטית בניינטיז). היו לחברה נגיעות בכל התחומים, כולל גיבורי על, אולם בשורה התחתונה היא הייתה תקועה עם סדרה בת שבעים שנה שלא התקדמה באמת לשום מקום.

לפני מספר שנים התמונה החלה להשתנות. גיוס של יוצרים ועורכים עם חזון חדש הובילו להצגתו של קווין הלר, נער מחוץ לארון, צעד שכמובן הכעיס את הארגונים הנכונים, העצים את המכירות וניפץ את בועת השמרנות שלוותה לשם "ארצ'י" (מעניין שלאותם שמרנים זועמים לא הפריע שבמשך עשורים ארצ'י משחק בשתי בנות, ביגמיסט שכמותו). בהמשך הגיעו Afterlife With Archie, גרסת אימה לסיפורי חבורת ריברדייל; מפגשים של החבורה עם דמויות אימתניות כמו הטורף ושארקנאדו; והקמתו לתחייה של ליין גיבורי העל Red Circle תחת שם חדש, Dark Circle.

אבל הצעד הגדול ביותר עדיין היה לפני החברה: איתחול של סדרת הדגל לראשונה מאז 1942, ועידכון הדמויות ל-2015. מארק ווייד כותב, פיונה סטייפלס מציירת (למרבה הצער, היא הגיעה רק למספר גיליונות מועט), שורה ארוכה של עטיפות חלופיות.

הסיפור הפותח את הסדרה החדשה הוא שילוב לא רע של סרטי תיכון מהאייטיז עם פארקר לואיס, על שבירת הקיר הרביעי שלו (התנצלות בפני ילידי סוף שנות ה-90 ואילך שלא מבינים את הרפרנסים). ארצ'י אנדרוז לא בולט באופן מיוחד בין חבריו המיוחדים ללימודים, ומודה שהוא נער פשוט וחסר ייחוד. אלא שעכשיו כולם מדברים עליו. על ארצ'י ועל בטי קופר, שכנתו וחברת ילדותו – ועד לאחרונה בת-זוגו. השניים נפרדו ברעש גדול, אך לא מוכנים לספר – אף לא לחבריהם הקרובים – מה קרה ובית הספר כמרקחה. חלק מהחברים מנסים לדחוף את ארצ'י ובטי בחזרה זה אל זרועות זו; חלק מנסים לנצל את המצב לטובתם, כמו רג'י הנאלח ששם את בטי על הכוונת שלו; ויש חברים, כמו ג'אגהד, שמבקשים לתת לשניים מרווח נשימה ולאפשר לעניינים להסתדר בפני עצמם, אם אכן קיימת אפשרות כזו.

מה שבולט לטובה הוא שהדמויות כבר לא נראות קריקטוריות באופן מגוחך. ארצ'י "נורמלי". בטי מקסימה מתמיד. אין בדיחות עבשות (עדיין יש הומור, במידה מספקת). יותר מכל, ג'אגהד, למרות שהוא עדיין מתלבש בצורה מגוחכת ועוטה את הכובע המפורסם משום מה, מצטייר כדמות ששודרגה בזכות הריבוט. הוא עדיין מתאפיין בחיבה עזה לאוכל, וכאמור מחזיק בגרדרובה עצלנית, אבל האישיות שלו פחות קרטונית, או לפחות מאוזנת ע"י איפיון משמעותי מכפי שהיה במשך עשרות שנים.

לא תמיד ריבוטים שווים את המהומה (*שיעולניו52שיעול*), אבל זה שארצ'י וריברדייל זוכים לו הוא אכן מוצדק, נכון לגיליון הראשון. [תומר סויקר]

ציון: 4