אזהרה: הביקורת מכילה ספויילרים לסרט (למרות שהרבה פחות ספויילרים מאשר מכילים הטריילרים)

כאשר אתה מגלה ביציאה מהאולם כי הקהל, רובו ככולו בגילאים שגדלו עם סדרת סרטי "שליחות קטלנית" ובעיקר על החלק השני, "יום הדין" המופלא של ג'יימס קמרון משנת 1991, עסוק בשאלה האם "שליחות קטלנית: ג'נסיס" (T5) יותר מוצלח מ"שליחות קטלנית: התעוררות" (T4) או גרוע יותר – אתה מבין שיש בעיה.

נכון, לכולם ברור כי "שליחות קטלנית: עלייתן של המכונות" (T3) הוא הגרוע בסדרה, אבל ההשוואה דווקא ל T4 לא מבשרת טובות עבור T5, שלפחות ע"פ הבטחות יוצריו היה אמור לכבוש את פסגתו הבלתי מושגת של "שליחות קטלנית: יום הדין" (T2) אם לא לעבור אותה. במילים אחרות, יוצרי הסרט הסתבכו עם משימה אבודה מראש.

כל חובב קולנוע מתחיל יודע כי T2 הוא "הסנדק 2" של ז'אנר המד"ב – סרט ההמשך שהצליח לעשות את הבלתי יאומן ולהיות טוב יותר מסרט המקור. את ההישג הזה, שמעט סרטים הצליחו בו, אפשר לזקוף לזכות תסריט מבריק שכתבו הבמאי ג'יימס קמרון והתסריטאי וויליאם ווישר, תסריט שהצליח להתכתב או לפרק כל אלמנט בסרט הראשון ואז לעשות אותו טוב יותר או בצורה מפתיעה יותר, בייחוד "היפוך התפקידים" של דמות המחסל. כל ההמשכים האחרים לא הצליחו להשכיל ולפגוע במדויק כמו T2. לצערי הרב, למרות מאמץ ניכר. גם לא הסרט החדש בסדרה שעולה על המסכים ברחבי העולם.

לפני שאנתח את הסיבות, קצת היסטוריה:

עברו 31 שנים מאז שבמאי מתחיל בשם ג'יימס קמרון ביים מותחן אקשן\מד"ב בשם "שליחות קטלנית" והפך שרירן אוסטרי בעל מבטא כבד למלך שוברי הקופות, קיסר הוליווד ומושל קליפורניה. למרות שהחברה המפיקה לא האמינה בסרט והקציבה לו תקציב צנוע של 6.5 מיליון דולרים בלבד ופסקול במונו, הפך T1 להצלחה קופתית מרשימה אם כי לא פנומנלית (הסרט הכניס 38 מיליון דולרים בהרצה הקולנועית שלו, אך עדיין לא נכנס לרשימת 20 הסרטים הריווחיים של 1984).

7 שנים לאחר מכן, ב-1991, חזר קמרון עם T2, שלא רק שהפך להצלחה קופתית עוד יותר גדולה (ניצב במקום הראשון ברשימת הסרטים הריווחיים של 1991 עם הכנסות של יותר מ-200 מיליון דולרים בהרצה הקולנועית), אלא גם נחשב לסרט שהביא למהפכה של ממש בתחום האפקטים הממוחשבים, טכנולוגיה שקמרון הוא אחד מהתומכים הנלהבים ביותר שלה, בעיקר בזכות דמותו של T-1000, הרובוט המחסל שעשוי מכספית.

לאחריו יצר המותג "שליחות קטלנית" עוד 2 סרטי המשך (האחרון שבהם ב-2009) סדרת טלוויזיה (2008-9), שלל משחקי מחשב, עשרות חוברות קומיקס ואינספור אזכורים בתרבות הפופ. מעניין לציין, כי דווקא מותג מצליח כמו "שליחות קטלנית" סבל מסוג של "ביש מזל הפקתי" לאורך השנים. הסרט הראשון הופק בידי "סרטי אוריון" שבסוף שנות השמונים פשטו את הרגל וזכויות ההפקה נרכשו בידי המפיק מריו קאסר עבור חברת ההפקה העצמאית שלו "Carolco". גם חברה זו סגרה את הבסטה לאחר מספר שנים והסרט השלישי כבר הופק תחת אולפני "האחים וורנר". זכויות המותג נקלעו למאבקים משפטיים שונים והסרט הרביעי הופץ באופן משותף תחת "וורנר" ואולפני "קולומביה-סוני". הסרט החדש "ג'נסיס" כבר הופק באולפני "פאראמונט".

שני הסרטים הקודמים, כאמור, לא הצליחו לייצר תסריט מסעיר או מפתיע כמו הראשון ולי לפחות הייתה איזושהי תקווה כי הבמאי אלן ווינטר, לאחר הצלחתו עם "ת'ור: העולם האפל", יצליח במקום שהקודמים נכשלו.

בלי לעשות יותר מדי ספוילרים, אפשר לגלות כי הסרט מתחיל בשנת 2029, השנה בה מחתרת בני האנוש בהנהגת ג'ון קונור מגיעים לנקודת ההכרעה במאבקם מול המכונות בהנהגת הבינה המלאכותית "סקיינט". כדי להציל את עצמה, "סקיינט" משתמשת במכונת זמן כדי לשלוח מחסל לשנת 1984 ולהרוג את אימו של ג'ון קונור, שרה, ובכך למנוע את הולדתו. עוזרו הנאמן של קונור, קייל ריס, מתנדב לחזור גם הוא לעבר כדי למנוע את הארועים. עד כאן מדובר בשחזור של הסרט הראשון, אולם קייל מגלה כי מהלך הארועים לו הוא ציפה, השתנה וכי 1984 שורצת במחסלים שונים המחכים לבואו. גם שרה קונור לא מחכה שהוא יבוא להציל אותה, אלא ההיפך. מהתחלה מבטיחה למדי זו, התסריט בהחלט מתאמץ "לחזור למקורות", אבל מרגע זה הסרט לא מצליח להתרומם. מדוע?

ובכן, ל"שליחות קטלנית: ג'נסיס" חסר מספר מרכיבים עיקריים כדי להפוך אותו לסרט מוצלח:

קצב – הסרט סובל מקצב לא אחיד ורובו מתנהל בקצב שלא אופייני לסרטים עכשוויים ומזכיר הרבה יותר סרטים מלפני 2 עשורים. במקום להיות עמוס בקטעי אקשן ללא הפסקה, קטעים אלו מפוזרים למדי, כאשר ביניהם מפרידים קטעי דרמה מביכים ועתירי פטפטת מיותרת. נקודה זו ראויה לציון במיוחד לאחר שטרוף החושים הקרוי "מקס הזועם: דרך הזעם" הראה ממש לאחרונה איך יוצרים אקשן מתמשך ללא הפסקה ומתעלים על המקור באותה נשימה.

כריזמה – קצת עצוב לראות ש"ג'נסיס" נאלץ להשען על הכריזמה של ארני בן ה-68. צר לי לומר, אבל ג'יי קורטני ("ספרטקוס: דם וחול") וג'ייסון קלארק ("כוכב הקופים:השחר"), שמגלמים את קייל ריס וג'ון קונור בהתאמה, מלהיבים בערך כמו זוג קריינים בערוץ הקניות.

ולגבי אמיליה קלארק? מלכת הדרקונים מווסטרוז לא ממש הצליחה לשכנע אותי שהיא אם כל המחתרות, שרה קונור (ויסלחו לי מעריצי דאינריז טארגאריין). פה היא חמודה ותו לא.(אנקדוטה: בסדרה "הכרוניקות של שרה קונור", גולמה קונור ע"י השחקנית לנה הדי, הלוא היא סרסיי לאניסטר, האויבת המושבעת של דאינריז טארגאריין!).

השחקן הקוריאני לי ביאנג-האן הוא תחליף לא מספק לרוברט פטריק כ"רובוט הכספית" ובטח לא מפחיד כמוהו. כאשר סוף סוף מפציעה בסרט פצצת כריזמה כמו ג'יי קיי סימונס, הוא מבוזבז על תפקיד סתמי ונעבכי במקום לתפוס את כל הנוכחים ולהגיד מה דעתו עליהם בצרחות אימים, כמו שהוא ידע לעשות בתור עורך ה"דיילי ביוגל" או כמנצח תזמורת ב"וויפלאש".

אפקטים מיוחדים – יש בסרט המון מחוות לסרט הראשון, כשהמוצלחת מכולם היא שחזור סצינת הפתיחה. ב"ג'נסיס" ממש יצרו אותה מחדש באמצעות שימוש בקטעים מקוריים ויצירה באמצעים ממוחשבים של שוורצנגר צעיר ובועט כדי לשנות את העלילה. החלק הזה נראה נהדר, אבל יכול להיות שזה גמר למפיקים את התקציב, אחרת אין לי מושג מדוע שאר האפקטים מרגע זה והלאה בסרט נראים עלובים, בטח בסטנדרטים של היום.

זה ממש מורגש בחלק של T-1000. מדוע "רובוט הכספית" נראה גרוע יותר ממה שהוא נראה בשנת 1991?!! זה ממש נראה כאילו עולם ה-CGI חזר 30 שנים לאחור בקטעים האלו ואלה לא הקטעים היחידים. מרדף המסוקים בסוף הסרט נראה לא פחות מחורבן.

הומור – לא. לחזור שלוש פעמים במהלך הסרט על הקטע שבו שוורצנגר כמחסל מנסה לחייך לא נחשב להצלחה קומית. שאר הפאנצ'ים מושמדים ע"י שחקנים צנונים שמוכיחים מדוע הומצא המונח "תזמון קומי": בדיחה טובה צריך לדעת איך להגיש.

תסריט – את החלק החשוב ביותר השארתי לסוף. הבעיה המשמעותית ביותר של תסריטאי הסדרה לאורך השנים הייתה דמותו של שורצנגר – מחסל ה T-800 היה למעשה העוגן של הסדרה, והחל מהסרט השלישי סימני הזמן כבר החלו להיות ניכרים בפניו וגופו של כוכב האקשן לשעבר.. בסרט הרביעי ארני היה כבר נוכח נפקד כאשר דמותו מופיעה רק לסצינה קצרצרה, כשפניו הצעירים הודבקו לדמות מחסל ממוחשבת.

"דילמת מורטו" זו, הידועה יותר בשם I'm too old for this S#&t, הצליחו לפתור ב"ג'נסיס" בצורה שהיא דווקא מתקבלת על הדעת, אך למרות ש"ג'נסיס" מתאמץ לעשות "אתחול" ולחזור למקורות, הסרט מצליח להתברבר עם קווי הזמן של הסדרה באופן שיגרום גם לפיזיקאי קוואנטים מנוסה לחפש את קופסת ה"נורופן קוויק" הקרובה אליו. בשלב מסוים במהלך הסרט כבר לא היה לי אכפת לאיזה קו זמן הם מתייחסים, רק חיפשתי איך אני מקצר לעצמי את קו הזמן וחוזר הביתה לישון.

קייל ריס, שהיה עד "ג'נסיס" מעין "דמות הקורבן" של הסדרה, הגיבור שמקריב את עצמו למען בני משפחת קונור, הופך בסרט הנוכחי לדמות המרכזית. בכל הסרטים עד עתה, היו אלה שרה או ג'ון קונור שנתנו את הקריינות בסוף הסרט והעבירו את המסר שלו על כך שבני האדם יוצרים לעצמם את הגורל. בסרט הראשון והשני היתה זו שרה קונור וההקלטות שלה, ובסרט השלישי והרביעי זה היה ג'ון קונור שקיבל על עצמו להמשיך את המסורת. עכשיו, מי שנותן את קריינות הסיום הוא קייל ריס, שמקבל לבסוף את מקומו כחלק ממשפחת קונור. זה אולי ספוילר קטן, אבל תרשו לי לחסוך לכם כמה דקות נוספות – אל תישארו ל"סצינת אמצע הקרדיטים". זו ללא ספק הסצינה המיותרת ביותר מאז שהומצא הטריק השחוק לעייפה הזה.

לסיכום, "ג'נסיס" משאיר את הצופה עם תחושה עמוקה של החמצה. אי אפשר שלא לחוש כי מתחת לעייפות החומר ששידר הסרט מסתתר סרט אחר שהיה יכול להיות מעולה אם רק היה התסריטאי הנכון מוצמד אליו.

ציון סופי: