בפוסטר הרשמי, "דיגר" מוצג בגאווה כ"קומדיה בקנה מידה קטסטרופלי".
האמינו לי, מדובר באחת ההבטחות היחידות בהיסטוריה של הקולנוע שקוימה במלואה, רק שהייתי רחוק מאוד מצחוק לאורך כל 128 הדקות הארוכות, הארוכות מאוד שלו.

בבסיסו, "דיגר" הוא אחד המפגשים המסקרנים ביותר שהוליווד יכולה לייצר על הנייר: שיתוף הפעולה הראשון בין כוכב העל האולטימטיבי וזוכה האוסקר טום קרוז לבין הבמאי המקסיקני המוערך אלחנדרו גונסלס איניאריטו - אחד שגם לו יש אוסקרים בארון על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש".
לפחות על הנייר, מדובר ב"הום-ראן" ודאי, הימור בטוח לחלוטין שכל אולפן הוליוודי היה חותם עליו בעיניים עצומות, על אחת כמה וכמה כאשר אל קרוז מצטרפים שחקני חיזוק בקליבר של ג'ון גודמן, ג'סי פלמונס, סנדרה הולר וריז אחמד. שמות כאלו בדרך כלל מבטיחים יצירת מופת שוברת קופות ועתירת פרסים, או לפחות חוויה קולנועית מרתקת.

התוצאה הסופית, לעומת זאת, מרגישה כמו תאונת שרשרת מרובת משתתפים שאי אפשר להסיר ממנה את המבט, גם כשרוצים לצעוק הצילו.
ללא ספק מדובר בסרט מתעתע, אבל לא מהסוג הטוב של המילה: לאורך משהו כמו שעה תמימה, הסרט הוא סאטירה אנטי-קפיטליסטית ומערבית מוקצנת עד האינסוף, המשופעת בקריקטורות גרוטסקיות שמנסות לצעוק אמירה חברתית, אך בפועל מדובר בסאטירה מהסוג הבלתי נסבל שמחליט להכות אותך על הגולגולת בפטיש 10 ק"ג ללא מנוח, הסוג שאין בו רגע דל, אין רגע אחד לנשימה, כזה שלא חושב לעצור לרגע כדי להתעניין בשלומך או לשאול האם הבנת כצופה את כל המשלים והסאבטקסטים ההו-כה-לא-סמויים שהוא דוחף לגרון בכוח.
ואז, רגע לפני שאתה מאבד את זה סופית, מגיע טוויסט (ספוילר קטן, אבל בלתי נמנע): "דיגר"פתאום חותר תחת עצמו, קורס אל תוך מטא-קונסטרוקציה ומכריז בגלוי: "אני יודע שאני כזה, אבל לא הבנתם שהכל בכוונת מכוון?!"
הייתי מסוגל אולי להתרשם מהפליק-פלאק הרעיוני הזה, מהניסיון המניפולטיבי לפרוץ מעין "קיר רביעי" ולהתחכם עם הקהל, אלמלא העלילה הייתה חוזרת מיד לאחר מכן לסורה: יש עוד שעה פלוס של בדיוק אותה וולגריות, בדיוק אותה גרוטסקיות מייגעת, בלי שום התפתחות אמיתית.
אז איפה מסתתר המסר החתרני בדיוק? מה רצה המשורר להגיד? מה רצה איניאריטו להגיד לנו בכל הבלאגן הזה? האם זו אמירה על תעשיית הקולנוע, על החמדנות האנושית, או סם הזיה ויזואלי יקר מאוד שאיבד שליטה?

נראה שהיוצר זוכה האוסקר עושה פה איזושהי העתקה לא מוצלחת, כמעט עצלנית, מהיצירות הקודמות שלו ובמיוחד מ"בירדמן"- אני לא רוצה להיכנס לספוילרים מיותרים מדי עבור מי שעוד מעז לצפות בזה, אבל כמו בסרט ההוא, גם כאן יש עלילת צד שמתמקדת במערכת יחסים מורכבת בין אב לבתו, אך המרחק בין הדרמה המשפחתית הזו לבין שאר הקרקס הסאטירי הוא עצום, ועד סיום הצפייה פשוט לא הצלחתי להבין מה הרלוונטיות שלה לסרט הנוכחי כל עלילת המשנה מרגישה כמו השתלה מאולצת (בהערת אגב - איניאריטו כתב את התסריט הזה בדיוק עם אותם אנשים שאיתם כתב את "בירדמן", מה שמסביר אולי את תחושת המיחזור, אבל בהחלט לא מתרץ אותה).

ומה לגבי המשחק? כאן מגיעה הדילמה המרכזית. קרוז, גודמן, פלמונס, אחמד- אלו שחקנים מהשורה הראשונה. אבל אני לא ממש יודע מה לרשום לגבי המשחק של הצוות בלי להתייחס קודם כל לעובדה שיש פה שני סוגים שונים לחלוטין של משחק המתנהלים במקביל: משחק גרוטסקי מוקצן עד קצה גבול היכולת, לצד משחק נורמלי, אנושי וריאליסטי.
בחלק הנורמלי והשפוי של הסרט בהחלט מגיעות מחמאות גדולות לכל המשתתפים, בעיקר לטום קרוז שמוכיח פעם נוספת שהוא שחקן דרמטי מעולה , כשהוא לוקח הפסקה מכל תפקידי האקשן הבלתי אפשריים שלו,אבל גם שניכר שיש מאמץ עליון וניסיון אדיר בחלק הגרוטסקי (גודמן, אין עליך, אתה פשוט אל בדמות אדם שנותן את כולו לכל תפקיד) - אני לא באמת יכול לתת ציון אמיתי כלשהו למשחק בנקודת קיצון שכזו.
הקונטרסט בין הטונים כל כך חריף, שהוא קורע את הסרט מבפנים ומונע מהצופה להתחבר לדמויות או שיהיה אכפת מהן באמת.

הצד הטכני, לעומת זאת, הוא סיפור אחר לגמרי. אי אפשר שלא להזכיר את הצילום המרהיב של עמנואל לובצקי, השותף הקבוע והגאון של איניאריטו.
אין ספק שבאספקט הזה הסרט הוא לעילא ולעילא, ממש כמו עבודת הסאונד המוקפדת שחוצבת את דרכה באוזניים. המצלמה נעה באלגנטיות שובת לב, התאורה מדויקת, ומבחינה ויזואלית מדובר בחגיגה.
אבל כל היופי הזה מעלה מחדש את השאלה המרכזית: איפה שאר הדברים החשובים באמת, כמו מסר קוהרנטי, לב פועם, או סיבה טובה להעביר איתם שעתיים עמוסות?
ובנושא הזה, אני חייב להתייחס לשוט האחרון של הסרט: השוט הזה, זה שעליו כבר רצות כתוביות הסיום, הוא אחד מהדברים המיותרים, המתחכמים והמתסכלים ביותר שאי פעם נעשו בקולנוע.
הוא מסכם במדויק את החוויה כולה: הבטחה למוצר פרימיום-סופר-מקס-מלא-מלא, אך בפועל מגיע תוצר שהוא קטסטרופה בפועל, עם שאלות רבות שנשארות באוויר ...
בעיקר השאלה למה בעצם בזבזתי שעתיים.

לפוסט המקורי בקבוצת הפייסבוק