דבר מערכת: אנחנו שמחים להכריז כי הביקורת על “קובו – אגדה של סמוראי” היא הפוסט ה-1000! באתר שלנו. ואנחנו רוצים להודות לכם, הגולשים, שפוקדים אותנו על בסיס יומי. האתר הוא בשבילכם קודם כל. וכעת… לביקורת:
בעולם האנימציה קיימות שלוש טכניקות מלכותיות, בעזרתן ניתן ליצור את אשליית התנועה: האנימציה הקלאסית – צורתה הטהורה ביותר של האנימציה (אנימציה ידנית שמצוירת על שקפים, למשל הסרטים המוקדמים של דיסני וחלק גדול מסדרות הטלוויזיה), האנימציה התלת ממדית\ממוחשבת- המהווה את השלב ההתפתחותי של הז’אנר, וטכניקת “הסטופ- מושן”- בין הכלאיים של דימוי תלת ממדי בעל עומק שנעשה ב99.9 אחוזים בעבודת יד של אמנים מוכשרים (אם לא ב100 אחוז) בשפת הרחוב, קוראים לו אנימציית בובות.
בזמן שהאולפנים הגדולים ממהרים להספיד את הקלאסית לטובת הממוחשבת, הפכה אנימציית הסטופ-מושן לטכניקה “לשימור” על ידי לא מעט אולפנים שהחלו בקטן. אולפן שכזה, הוא סטודיו “לייקה” הצעיר שנוסד ב2005, ושבמהלך 10 שנים ושלושה סרטים בלבד, פגע תמיד במטרה. “קורליין ודלת הקסמים” (2009), “פארנורמן” (2012) ו-“הקופסונים” (2014) זכו בתארים כמו “מעניין”, “מרהיב”, “מצחיק”, “מהנה” ו- “חוויה לעיניים”. השנה חוגגים “לייקה” את צאת סרטם הרביעי במספר עם סיפורו של קובו, ילד מיוחד הגדל לתוך אגדה משלו בימי המיתולוגיה היפנית.
להמשיך לקרוא ביקורת, “קובו- אגדה של סמוראי”- אפשר גם עם נייר ←
