בימים האחרונים התבשרנו כי הממשלה הסינית החליטה להעלות הילוך במערכת שלה ל"דירוג" אזרחים שלה ברשתות החברתיות בצורה המשפיעה באופן ישיר על השירותים שהם מקבלים מהממשלה. משמע, אזרח שתורם לחברה מקבל יותר, אזרח שתורם פחות, מקבל פחות. כן, בדיוק כמו בפרק "Nosedive"  שפתח את העונה השלישית של "מראה שחורה". בתזמון כמעט מושלם עלתה החודש גם העונה החמישית של הסדרה לנטפליקס ולפחות על פניה, שמחתי לגלות כי היא החליטה "לצמצם היקפים" ולחזור למראה הרזה של 3 פרקים, ממש כפי שהיה בפורמט המקורי ב-BBC, בעיקר לאחר העונה הרביעית בעלת 12 הפרקים, בה לטעמי הכמות באה על חשבון האיכות.

נכון, לפני כמה חודשים גם זכינו לפרק הספיישל האינטראקטיבי "באנדרסנץ" שהיה אמור להראות לכולנו את העתיד של פורמט הסטרימינג הביתי, אך לדעתי האישית היה לא יותר מגימיק שמיצה את עצמו במהירות. ובכן, לאחר בינג' קצרצר צר לי לבשר לכולכם בכאב כי הסדרה איבדה את הטאץ' לגמרי – צמד המילים "עייפות החומר" צריך היה להיות כותרת המשנה של העונה הזו. זה כנראה מה שקורה כשלא יודעים לחתוך בזמן.

המשך הקריאה כולל ספויילרים לעונה:

להמשיך לקרוא ביקורת, "מראה שחורה" עונה 5 – היו צריכים לעצור בעונה 4 ←

Burn down the disco
Hang the blessed DJ
because the music that they constantly play
it says nothing to me about my life

 "Panic" (1986) – The Smiths
(מהאלבום The World Won't Listen)

מילות הפזמון של השיר הידוע של הסמית'ס, שגם מופיע בסיום הפרק הרביעי בעונה החדשה של סדרת המופת "מראה שחורה", מיטיבות לתאר את הגישה הבלתי מתפשרת של יוצר הסדרה, צ'ארלי ברוקר, כלפי הסדרה שלו – החובה של האמן היא לתאר את העולם שבו הוא והקהל שלו חיים, על כל המגרעות, הפגמים והאימה שבו, אחרת אין טעם במעשה היצירה.

העונה הנוכחית היא העונה השנייה ברציפות אותה מפיקה חברת "נטפליקס" ( שתי העונות הראשונות, שמונות רק 3 פרקים כל אחת, הופקו על ידי ערוץ 4 הבריטי) וכמצופה, ערכי ההפקה רק עולים (כמו כן, המעבר הכפיל את כמות הפרקים בעונה משלושה לשישה). בזמן שחלף מאז שידור העונה השלישית, ניסו לקום לה מתחרים, כמו הסדרה "חלומות חשמליים" שעלתה בערוץ הסטרימינג Hulu, אך אותי לא הצליחה להרשים.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרקי העונה, ועל כן, במידה ולא ראיתם אותה עדיין, מומלץ מאוד לדחות את הקריאה לאחרי הצפייה:

להמשיך לקרוא ביקורת, "מראה שחורה" עונה 4 – תן לי קצת מהשחור שחור הזה ←