ביקורת קומיקס: Empyre, כותבים: אל יואינג, דן סלוט, אומנות: ואלריו שיטי, פפה לאראז, ר.ב. סילבה, שון איזאקס, מארט גרסיה, מרצ'יו מניז.
לא מיהרתי לקרוא את האירוע הלפני אחרון שיצא מבית מארוול (אחריו יצא גם Black King). הסיפור לא הלהיב אותי, הדמויות לא עניינו אותי (חלקן הופיעו באינספור סיפורים שהסתובבו סביב התרחיש של האירוע הנוכחי, שוב מלחמת קרי/סקרול?! ותוסיפו את זה לעובדה שכל כמה חדשים מרוול (וגם DC) יוצאות עם אירוע ש"ישנה את הסטטוס קוו של היקום הקומיקסאי לעד" או "הגיבורים שלא ראיתם ככה קודם לכן", כבר יצאו מכל החורים, שלא לדבר על העובדה שאין – ברוב המקרים – שינוי סטטוס קוו אמיתי, או כזה שנשאר לאורך זמן. ובאופן הכי פרקטי (כי אנשים עובדים אנחנו) למי יש זמן לקרוא את כל הריצות הנלוות, הטיי-אינס והחוברות החד פעמיות שמתלוות לכל ארוע שכזה.
מה גם שלא עקבתי אחרי הריצה של האוונג'רס תחת שרביט הניצוח של ג'ייסון אארון לאחר אכזבה מהחוברות הראשונות שיצאו, וגם לא ממש עקבתי אחרי הריצה של הפנטסטיק פור של דן סלוט שהושקה עם חזרתה של משפחת ריצ'רדס ממעמקי החלל אחרי היעדרות ארוכה שנמשכה עוד מאז אירועי Secret Wars. ואם לא עקבתי עד לכאן, אז מהיכרותי עם מארוול, שאלתי את עצמי "איך לעזאזל אני אבין מה קורה כאן?!"
המשך הקריאה כולל ספויילרים מינוריים לארוע ולאוגדן:
להמשיך לקרוא ביקורת קומיקס: ארוע Empyre של מרוול – נתוני פתיחה פושרים, אוגדן לוהט
