מאז שהייתי שהייתי ילד קטן, אני זוכר שאבי תמיד דאג שיהיו בבית קונסולות משחק. החל מאטארי (כן, אני זקן, יש לי יומולדת עוד שבועיים תודה), עבור לנינטנדו המקורי, מגה דרייב, גיימבוי לדורותיו וכו’.
אל תשפטו, כן? מדובר על שנות השמונים-תשעים כשלא היה את השפע שיש היום מבחינת פנאי ולא תמיד רציתם או יכלתם לבלות בחוץ.
בשנת 1997 קיבלנו את הקונסולה האחרונה שלנו ממנו, פאר היצירה האנושית עד אז, הפלייסטיישן! כמובן שאחי ואני רבנו בלי סוף על מי משחק ועד היום יש לי בעיה באגודלים אחרי סיבובים אינטנסיביים מולו במשחק “Tekken”. אבל אחד הדברים הבאמת מרשימים שיצאו אז היה סימולטור המירוצים “Gran Turismo” -כמובן שהיו משחקי מירוץ עד אז אולם הם היו ברובם מאוד פשוטים וגרפיקה מפוקסלת או באולמות הארקייד הבודדים שהיו בארץ באותו הזמן.
“גראן טוריסמו” הביא משהו חדש, גם מבחינת הגרפיקה וגם מבחינה הריאליזם שהיה אפשרי מבחינה טכנולוגית בשנים אלו. נכון, אם יתנו היום לילד לשחק בפלייסטיישן הראשון בסימולטור הזה הוא יצחק עליכם ויגיד “מה זה הח*א הזה?” אבל יחסית למה שהכרנו אז, זה היה כמו המונוליט באודיסיאה בחלל ואנחנו היינו השימפנזות.
את התחושה הזו בדיוק רוצה להעביר הסרט החדש מאולפני סוני שנקרא, די בפשטות, “גראן טוריסמו”. בכלל, חוסר סאב-טקסט מאוד מאפיין את הסרט הזה שמבהיר לא מעט פעמים את האג’נדה המאוד ברורה שלו , עד שתוכלו לדקלם אותה מתוך שינה (כמו שהמורה שלי למתמטיקה תמיד אמרה על לוח הכפל): גראן טוריסמו היה הסימולטור הראשון שהיה מעוצב ומוקפד בפרטים הקטנים ביותר והיה ריאליסטי ככל הניתן. למעשה, הוא כל כך מדויק שהוא יכול ללמד אתכם להיות נהגי מירוצים בעצמכם!
בכלל, כל הסרט מזכיר את הניסוי משנות ה-50 בו הקרינו בצורה סאבלימינלית לקהל באולם הקולנוע את הסלוגן “שתו קוקה קולה”. למעשה, כל השעה וחצי הראשונות של הסרט מזכירות יותר פרסומת ל-“סוני” ולחברת “ניסאן”, בצורה שלא הייתה מביישת את הפרסום המאוד לא סמוי שלהם מהסדרה “גיבורים” בזמנו (אני מסתכל עליך הירו נאקאמורה ועל הניסאן ורסה שלך!).
למי שרוצה לנשנש משהו במזנון ולהכנס לסרט באיחור, אפשר לסכם שהאקספוזיציה כולה שיר הלל לסוני, למכשירים שלהם ממגוון המדיות (כולל ווקמן ונגן MP3) ולמכוניות של ניסאן. עלילה? נסחפתם, מי צריך אותה בכלל.
כל זה משאיר רק 45 דקות באמת מתוך הסרט לאיזו עלילה כלשהי ועניין.
אז, על מה בכלל הסרט? בבקשה: הסרט מבוסס באופן לא מדויק לחלוטין על המקרה של יאן מארדנבורו (אותו מגלם ארצ’י מאדקווה ששיחק ב”מידסאמר”), בחור מקארדיף, בריטניה שהיה ממש טוב בסימולטור של גראן טוריסמו.
בוודאי שכמו לא מעט טינאייג’רים מדור ה-Z, יאן נעול רוב היום בחדר שלו מול המסך מה שמעורר תיסכול גדול אצל אביו (דג’ימון הונסו) שהיה כדורגלן מקצועי ורק רוצה שהבן שלו יצא החוצה לקצת אוויר צח.
בעקבות יוזמה שיווקית של אחראי השיווק של ניסאן, דני מור (אורלנדו בלום) החברה מקימה מכללה ללימודי נהיגה המבוססת על הסימולטור בעבור שחקנים מעולים מרחבי העולם ומי מהם שינצח במירוץ הסופי יזכה להתחרות במסלולים האמיתיים בתור נהג מירוצים אמיתי.
אז יש לנו כאן צ’ק ליסט על כל הדברים בערך שצריך בסרט כזה:
צעיר שרק רוצה להראות לעולם כמה הוא טוב וכמו דמבו הוא מגלה בסוף שהכוח היה בעצם בתוכו כל הזמן; אבא מאוכזב שרוצה לחיות את הקריירה המפוספסת שלו דרך הילדים שלו; אמא שכל התפקיד שלה זה להיות ברקע ולעודד את הילד הסורר (ג’רי האליוול אגב או ג’ינג’ר ספייס בשבילכם ורק בזמן כתיבת שורות אלו גיליתי את זה. אי אפשר היה לזהות אותה על המסך. *הערת העורך – האליוול מעורבת עד צוואר בעסקי המירוצים, כי היא נשואה לכריסטיאן הורנר, המנג’ר המצליח של קבוצת “רד בול” בפורמולה 1); האויב הצעיר והעשיר שמקבל הכל מאבא אז הוא ממש ממש לא נחמד ויש לנו גם את דיוויד הארבור בתפקיד הקבוע שלו של דמות אב חלופית המעונה על ידי שדים מעברו אך הוא מצליח להתגבר עליהם בעזרתו של בן החסות שלו (מי אמר “דברים מוזרים”?). עכשיו, אמנם הסיפור אמיתי בגדול, אכן הייתה לסוני וניסאן אקדמיה כזו בין השנים 2008-2016 במסגרת תוכנית טלוויזיה ויאן האמיתי היה הזוכה השלישי שלה והרבה מהאירועים בסרט אכן התרחשו גם אם סוני שיחקו קצת עם ציר הזמן למטרות דרמטיות, אבל משהו מאוד מתפספס כאן.
ניל בלומקאמפ, הבמאי הדרום-אפריקאי שהביא לנו את “מחוז 9” והוכיח מאז שהוא לא באמת עומד בציפיות שנתלו בו (לא נזכיר פה את “צ’אפי”), מביים את הסרט ולא נראה שהוא לחלוטין סגור על הכיוון שלו – האם מדובר בסרט מירוצים? סרט ביוגרפי? או בכלל סרט הצלחת נעורים כנגד כל הסיכויים? או בכלל סרט משחקי מחשב כמו סופר מריו?
התוצאה המתקבלת היא מעין שעטנז מוזר של כל אלו ובלי כיוון אחיד וברור מספיק שכאמור הולך עוד יותר לאיבוד במסגרת הפרסומת המאוד ארוכה שהיא שתי מערכות שלמות מהסרט, ועל כל זה יש להוסיף יכולות משחק ברמה מאוד נמוכה של כל הקאסט.
עם זאת, קטעי המירוץ בחלק האחרון מצדיקים מאוד הליכה לצפייה במסך IMAX. צפייה על המסך הגדול הזה נותנת אכן תחושה של סימולטור מכוניות מירוץ ומערכת הסאונד נותנת באסים כל כך טובים עם כל החלפת הילוך במכוניות על המסך שהכיסא מתחיל לרטוט.
בשורה התחתונה, הסרט מאוד מפספס את הכיוון שלו ובגלל זה גם מאוד מקשה על להנות ממנו – אין כאן אפילו את הכיף של סרט קיץ שבו אתה מכבה את המוח ונהנה ממכוניות טסות על המסך כי זה לא מגיע הרבה וגם כשכבר יש אותם אז הם נקטעים הרבה פעמים לטובת הדרמה.
בסוף ההקרנה נכנסתי לפיאט פונטו 2008 החבוטה שלי, עליתי על איילון שהיה חסום ברובו בגלל עבודות אז נסעתי רוב הזמן על 60 קמ”ש והזלתי דמעה…
