אני אפתח קודם כל בכך שאני ממש מופתע שהסרט הזה בכלל יצא לאקרנים.
אפשר למנות לא מעט סיבות לכך: ראשית, השנתיים פלוס שחלפו בין תחילת הצילומים (שהחלו באפריל 2021 והסתיימו באוקטובר באותה שנה) לבין הזמן שהגיע אלינו כקהל הן ממש פרהיסטוריה בעולם הקולנוע, התוצאה של לא מעט צילומי השלמות ב-2022 ואלפי צילומים של אפקטים מיוחדים שנדרשו עקב השכתובים הבלתי נגמרים של התסריט (עבדו עליו לא פחות מ 45 תסריטאים, כנראה יותר).
על כל זה יש להוסיף את חוסר היציבות בהנהלת אולפני DC וחברת האם וורנר, ולקינוח את שרשרת ההסתבכויות והשערוריות שעזרא מילר היה מעורב בהן ושנחשפו ב-2022 וקיבלתם מתכון בדוק לגניזת סרט.
בהחלט יכול להיות שהדבר שהציל את הפלאש היה הזריקה לפח של “באטגירל”, וזה לאחר שהאולפן השקיע בו 90 מיליון דולר. הגורל הרע של הסרט ההוא הציל את “הפלאש” מגורל דומה, כי מן הסתם מישהו מהנהלת האולפנים החליט שמדובר בהפסד גדול מדי, ואולי אפשר להפוך את “הפלאש” מפיאסקו לסרט שיכול לנווט את ה-DECU למקום חדש, איכשהו.
אפשר להגיד שלא היו לי הרבה ציפיות מסרט חדש של יקום DC, כאשר כולנו יודעים שזה סרט שתוכנן בימי המשמר הישן (ע”ע סניידר) ויוצא לאחר חילופי השלטון וכניסת המשמר החדש (ע”ע גאן). מדובר בתוצר סופי שיכול להיות פלסטר על פצע מדמם במקרה הטוב.
*מכאן מעט ספוילרים*
הסרט נפתח בסיקוונס אקשן מלהיב ביותר בו הפלאש (מילר) מוצא את עצמו בתור סיידקיק שמנקה אחרי הבלגן של באטמן (בן אפלק). בארי אלן רוצה שיקבלו אותו כגיבור על “אמיתי” ולא בתור קוריוז, כחלק אינטגרלי מ”ליגת הצדק” והוא חש שתמיד נותנים לו את המשימות הבזויות, כולל המשימה הנוכחית – להציל בית חולים שעומד להתמוטט. הדקות הבאות מורכבות בעיקר מהתלונות הבלתי פוסקות של בארי תוך כדי שהוא מציל עשרות חפים מפשע בהילוך איטי.
נכון שראינו כבר משהו דומה מאוד בביצוע של קוויקסילבר (גם ב X-Men: Days Of Future Past ובטח ב X-Men: Apocalypse), אבל דווקא בסיקוונס הזה הבמאי אנדי מושיאטי (“זה” על שני חלקיו) מוכיח שיש לו תזמון קומי לא רע בכלל.
בכלל, עזרא מילר (שחקן שלא ממש סבלתי עוד לפני השערוריות) מוכיח לכל אורך יכולת לא רעה בכלל בהומור סלפסטיק, שעליו נשענת רוב התצוגה שלו בסרט.
אני יכול לשער שמדובר במשהו שקרה בעיקר עקב הצילומים מחדש, אבל הסרט מתנתק כמעט לגמרי מהטון הכבד\רציני\ אפל של סרטי DC (אותו התחיל עידן נולאן והמשיך ביתר שאת עידן סניידר).
הטון של ההומור עדיין לא במקום של “יחידת המתאבדים” של גאן, אבל בהחלט מתקרב לאזור.
בארי , בהתאם לסיפור המקור שלו, מחפש דרך להתמודד עם האובדן של אימו ולא מקבל את העצה הסבירה וההגיונית לחלוטין של ברוס ווין לא להתעסק בזרם הזמן.
הפתעה הפתעה, בארי מצליח לחזור לעבר ושם הוא פוגש גם את הוריו לפני הטראומה וגם את עצמו הצעיר וחסר הכוחות. אתם יכולים לשער בעצמכם שמכאן הכל מסתבך כצפוי. בארי מוצא את עצמו תקוע ביקום אחר ואינו יכול לחזור לקו הזמן שלו עצמו.
תראו, למרות הפתיחה המגניבה, אני כצופה רק חיכיתי מתחילת הסרט לדבר אחד, ודבר אחד בלבד – לראות את מייקל קיטון חוזר לחליפת הבאטמן.
איפשהו אחרי האקספוזיציה הארוכה של הצגת מוטיב המולטיוורס ביקום ה -DECU (באיחור אלגנטי אחרי MCU, אבל לא נהיה קטנוניים) מגיע השלב שבו מגיעים בארי 1 ובארי 2 אל אחוזת ויין כדי לקבל עזרה מברוס\באטמן המקומי שמתברר כמובן כגרסה המבוגרת ובפנסיה של “באטמן 1988”, הלוא היא הגרסה מסרטי טים ברטון בכיכוב מייקל קיטון.
בינינו? לא תוכלו לשכנע אותי שקיים איפשהו במולטיוורס סרט רע שמופיע בו קיטון. בכל רגע נתון שהוא הופיע על המסך בתוך השעתיים של הסרט הנוכחי אני פשוט חייכתי. לא יכולתי שלא.
לויין המבוגר אין שום רצון ממשי לעזור לבארי לסדר את הבלגן שהוא יצר, אבל כאשר איום חיצוני חדש בדמותו של הגנרל זוד (מייקל שאנון שחוזר על הדמות מ”איש הפלדה” שגילם לפני עשור) הוא משתכנע בחוסר רצון, אבל כשהוא חוזר לאקשן, איזה כיף לשמוע שוב את המוטיבים המוכרים מהנעימה של דני אלפמן.
היו מי שטענו שנוכחות כזו תהפוך את הסרט למעשה לסרט של “באטמן” במקום “הפלאש”, אבל מילר מצליח לעשות עבודה מספיק טובה כדי שהכריזמה של קיטון לא תגנוב ממנו את כל הפוקוס.
עכשיו גם מצטרפת לחגיגה החלק הקריפטוני החסר בפאזל: קארה זור-אל, כלומר “סופרגירל” (סאשה קייל, שהרזומה שלה עד עתה מורכב בעיקר מ”צעירים חסרי מנוח”) שצריכה לעצור את זוד וצבא הקריפטונים הפולשים.מדובר בדמות קצת שונה מהבלונדה החביבה המוכרת מהקומיקס, עם טייק יותר קשוח, אך לצערי איני יכול להגיד שקייל הצליחה להשאיר בי רושם בלתי ימחה. בין מילר לקיטון, הנוכחות האנמית שלה הופכת לבלתי רלוונטית.
אין צורך לספיילר מעבר לזה את שאר העלילה, אבל הסרט מספק אקשן כמעט ללא הפסקה וזה דבר טוב.
מה פחות טוב? ובכן, דבר משמעותי ביותר לסרט כזה – האפקטים.
כאילו, באמת. מה נסגר עם אולפני DC?
איך יכול להיות שסרט שנקודת המשען הכי חשובה שלו היא השימוש ב- CGI, משופע בסצינות בהם האפקטים נראים כתוצר לא מוגמר, שלא עבר רינדור סופי?!
בעיקר מדובר בקטעים הלא מעטים בהם הפלאש מגיע אל איזור ה”ספידפורס”, המקום בו הוא יכול אינטראקציה עם קווי הזמן. ספציפית, כל אפקט מיוחד שמתרחש שם, ויש לא מעט כאלה לאורך הסרט, נראה פשוט מתחת לכל ביקורת.
כצופה בסרט שהתקציב שלו הגיע לאזור הרבע מיליארד דולר (!) זה היה בעיקר מביך.
מבחינת הסיפור והתסריט, סך הכל לא מדובר בסרט הכי גרוע של DC, היו גרועים הרבה יותר לאורך השנים, ועם זמן מסך של קצת יותר משעתיים היו גם ארוכים ונמרחים ממנו.
אבל בכל זאת, בעיקר בחצי השעה האחרונה יש הרגשה שהסרט קצת נמרח מדי והטוויסטים בעלילה צפויים מדי בשביל למרוח אותם, כמו שאכן קרה.
אנדי מושיאטי הוא במאי סביר למדי ואין לי משהו רע להגיד עליו, כמו שגם אין לי משהו טוב מספיק להגיד על התוצרת שלו. בסך הכל קטעי האקשן היו מבדרים למדי, אבל סבלו גם הם מתופעות של “תסמונת פוסט-סניידר” – יותר מדי קטעים של מעבר להילוך איטי באמצע קטעי קרב, גם שמדובר בדמויות שאינן “הפלאש”, אז מה הפואנטה?
השימוש בטריק המאוס הזה רק הבליט את העובדה שברוב המקרים מופיעות על המסך דמויות ממוחשבות שעשויות לא מספיק טוב והתנועה שלהן נראית כמו דמות חסרת אישיות.
הצילום של הנרי ברהאם (היה גם הצלם של גאן ב“שומרי הגלקסיה 2” ו”יחידת המתאבדים”) סביר, אבל אני לא זוכר שום פריים ראוי לציון מיוחד מהסרט.
הפסקול של בנג’מין וולפיש (עבד גם על “זה” ו”שאזהאם!”) לא מתבלט במיוחד אבל כם לא משתלט על תשומת הלב כמו הפסקולים של זימר למשל.
מה שכן השתלט על תשומת הלב, לפחות בחלק האחרון של הסרט, הוא אינספור הופעות האורח, הקריצות והרפרנסים לדמויות של DC, כמעט מכל השנים וכל ההופעות שלהם על המסכים.
אותי שימחה במיוחד הופעת אורח שלא הייתי בטוח לחלוטין שלאולפנים יש את האומץ לבצע אותה, אך היא אכן בוצעה בצורה (כמעט) מושלמת ותשמח את כל מי שמכיר את ההיסטוריה הפחות מוכרת של סרטי DC.
עדיין, אם אנחנו עושים השוואות, בכל מה שנוגע להופעות אורח “ספיידרמן: ברחבי מימד העכביש” הקדים אותו בכמה שבועות ועשה את זה יותר טוב.
תראו, “הפלאש” הוא כנראה לא הסרט שובר השוויון שאולפני DC ציפו לו, הוא בטוח לא סרט “הפלאש” האולטימטיבי שמעריצי DC והדמות ציפו לו – אבל הוא כנראה קצת יותר טוב מהסרט שכולנו חשבנו שנקבל.
יש מקומות שציון “עובר” הוא קביל, אבל אני חושב שלמעריצים אמיתיים מגיע הרבה יותר.
אני מעניק ל”הפלאש” ציון 3 כוכבים, בעיקר על ההשתתפות.
