ארכיון הקטגוריה: קומיקס

ביקורת מפוצלת על "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" – כמו איזה שני משוגעים בחוף ביקום מקביל

הערת העורך:  לאור ההצלחה, אנחנו חוזרים שוב לפורמט הביקורת המשותפת, ועתה טל מיכלס יתאר את תחושותיו לאחר הביקור בממדי הטירוף וגל פלודה יוסיף את דעתו בעניין.

להמשיך לקרוא ביקורת מפוצלת על "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" – כמו איזה שני משוגעים בחוף ביקום מקביל

"מורביוס", או הסרט שיצליח למצוץ מכם את הרצון לראות סרטים. ביקורת נושכת.

אולפני סוני מנסים לתפוס פיקוד מחדש על ספיידרמן והחלומות הישנים של איימי פסקל, שמנהלת שם את העניינים. "מורביוס" הוא עוד מסמר בארון שהתחיל "וונום", אולי בחסד רב, אבל את הסרט הנוכחי היה עדיף לא לעשות…עד כדי כך שהצפייה בו גרמה לי לכאב פיזי.

להמשיך לקרוא "מורביוס", או הסרט שיצליח למצוץ מכם את הרצון לראות סרטים. ביקורת נושכת.

"באטמן", גרסת 2022 – ביקורת ארוכה, אבל קצת פחות ארוכה מהסרט…

הערת העורך: הפעם החלטנו על פורמט ביקורת קצת אחר, מאחר וגם עידן בז'רנו וגם גל פלודה נשלחו יחד לראות את הסרט בהקרנת העיתונאים, אך לשניהם היה מה להגיד על הסרט, הוחלט שעידן יכתוב את הביקורת וגל יוסיף או יחלוק על דעתו איפה שהוא רואה לנכון.
אבל כדי להכניס אתכם לאווירה, הנה הטריילר:

עידן: באטמן היה מאז ומתמיד אחת מדמויות הקומיקס האהובות עלי. הכרתי את הדמות בתחילת שנות ה-90 כשהיה בשיא האפלוליות והאכזריות שלו בקומיקס, טים ברטון הוציא את שני סרטי באטמן שלו עם מייקל קיטון, רגע לפני ששומאכר לקח את מושכות המותג והנפיק 2 סרטים אולטרה קאמפיים. יחד עם זאת, אני מאלו שחושבים שגם בקומיקס וגם בקולנוע צריך להוציא את הדמות לחל"ת של כמה שנים כדי לאפשר ליצור רעיונות חדשים שיאפשרו להמציא אותה בדרך מעט שונה אך בעיקר כדי לתת לנו, הקהל, להתגעגע.
גל: בגדול, אני בהחלט מסכים עם זה, אבל באטמן הוא "תרנגולת הזהב" של DC, הגיבור שכולם אוהבים, ואין סיכוי שיוותרו על הכנסות ממנו בקרוב.

עידן: אבל… אנחנו כאן כדי לדבר על קולנוע היום, אז רגע, קצת סדר בבלגן. רק לפני כעשור (ב-2012), כריסטופר נולאן חתם את טרילוגיית "האביר האפל" שלו עם כריסטיאן בייל בדמותו של ברוס וויין/באטמן. אישית לא אהבתי את הטרילוגיה הזו, מסיבות רבות, אבל אני בהחלט יכול להבין את מי שכן ולמה הרבה חשבו שבייל הוא הבאטמן הכי טוב עד אז, למרות ההתעקשות על הקול הצרוד של בטמן כל הזמן…
גל: אני חולק לחלוטין על עידן – אני חושב שהטרילוגיה היא קו פרשת מים בתולדות סרטי הקומיקס, ו"האביר האפל" ספציפית על גבול יצירת מופת.

עידן: מיד לאחר מכן אולפני וורנר החלו לרקום תוכניות ליקום הקולנועי של מאגר גיבורי העל שברשותם, גיבורי העל של הוצאת הקומיקס DC, וליהקו את בן אפלק לתפקיד, דבר שהרים הרבה גבות והביא לעולם את ההלחם "באטפלק". קשה לומר שבאטפלק היה רע בתפקיד שלו כי הוא סבל בעיקר מכתיבה נוראית אבל מלבד הנטייה שלו להרג הוא היה יחסית נאמן לדמות.

כאשר התוכניות ליקום הקולנועי שלהם התמוטטו , עקב הכשלון בקופות ודעת קהל מאוד חלוקה, וורנר עשו שינוי כיוון מהיר והבינו שעיקר הכוח שלהם הוא דווקא בסרטים שעומדים עצמאית. עיקר ההפתעות שהובילו לשינוי הקו הזה היו למשל "שאזאם" שהפתיע לטובה ובעיקר "הג'וקר" עם חואקין פיניקס שגרם לי אישית לאכול את הכובע אחרי שצחקתי בקול רם על הרעיון המופרך. הצלחה פנומנלית בקופות ובביקורות שגרמה לכמה מנהלים בוורנר להתקף לב קל כשראו כמה הרוויחו על השקעה כל כך נמוכה.
וכשחשבונות הבנק מתמלאים, אז למה לא להמשיך? סרט באטמן שהיה אמור להמשיך את היקום הקולנועי עם בן אפלק, שהודיע בינתיים על פרישה מהתפקיד, הופקד בידיו של מאט ריבס, במאי שהשיג את הקרדיט שלו בעיקר בבימוי שניים מסרטי החידושים של "כוכב הקופים" ו-"קלוברפילד" וגם כמה פרקים של "פליסיטי" אי שם בסוף שנות ה-90. הוחלט, בעקבות ההצלחה של "הג'וקר", ליצור סרט שעומד בפני עצמו וללא קשר ליקום הקולנועי הגדול יותר, החלטה שבסופו של דבר תהיה גם נקודת החוזק וגם נקודת החולשה של הסרט החדש.

החדשות על הליהוקים החדשים הלכו ונערמו עם הזמן (כשבכלל לא היה ברור אם הסרט יצא לפועל). ראשית כל, קיבלנו את ההכרזה על הבאטמן החדש – רוברט פטינסון! הרבה גבות הורמו שוב, בעיקר בגלל הקללה ממנה סבל – זיהוי עם סדרת סרטי "דימדומים" שם גילם את אדוארד הערפד המנצנץ. אבל בסה"כ היה מדובר בליהוק מעניין שכן פטינסון הוכיח שהוא שחקן אופי מגוון מאוד והיה מעניין לראות את הטייק שלו על באטמן. שאר הליהוקים גרמו לזעקות שבר מכיוון קהל המעריצים כי הן נראו די תמוהות בלשון המעטה: זואי קרביץ, שידועה בעיקר בזכות היכולת שלה לשחק בריסטול על הקיר בפינת אקטואליה של כיתה ב', לוהקה לתפקיד סלינה קייל/קטוומן וחלק מהמעריצים התחלחלו בשל פלאשבקים לזוועה הקולנועית שהייתה נחלתה של האלי ברי.

קולין פארל בתור הפינגווין. רגע… קולין פארל בתור הפינגווין?! מה?! והמשכנו עם ג'פרי רייט בתור קפטן גורדון (זעקותיהם של מיליוני שמרנים מילאו את הטוויטר), אנדי סירקיס בתור אלפרד – מוזר אבל אפשרי. וכמובן, גולת הכותרת, פול דאנו בתור הרידלר, איש החידות, הליהוק המסקרן ביותר, שחקן בחסד. זה לא היה הליהוק שקיווינו לו (של ניל פטריק האריס) אבל הליהוק שהיינו צריכים. לא הבנתי את הליהוקים, אבל לאחר הלקח מהג'וקר שתקתי וקיוויתי לטוב. אולי וורנר באמת בכיוון הנכון? התשובה לשאלה הזו די מורכבת.

נתחיל מהעלילה בקצרה ומינימום ספויילרים לפני שנצלול לניתוח מלא:

מדובר בפילם נואר מודרני אפל, אולי האפל ביותר של באטמן עד היום. ולא, הכוונה היא לא רק לפלטת הצבעים שנעה בין שחור לשחור יותר אלא לזה שהסרט ממש על סף של סרט אימה. היו שם סצינות שנראו כאילו נלקחו ישירות מפרנצ'ייז "המסור". אז לא, לילדים הוא בטח לא מתאים. הוא גם לא סרט אקשן אז אל תצפו למלא פיצוצים ומכות. יש מהן ולא מעט, אבל המאפיין העיקרי של הסרט הוא האווירה ולכן גם נבחר נבל כמו הרידלר שמכריח את באטמן להסתמך יותר על המוח ולא על הכוח.
גל: הרעיון הבסיסי של הסרט הוא פשוט מעולה – בואו נחזיר את הבלש המכונף למקורותיו, העלילות של הקומיקס המקורי מלפני 80 שנים, בו באטמן פותר פשעים ותעלומות, ומכיוון שאנו במדיום הקולנועי, נעשה סרט שמתכתב הרבה יותר עם סרטי הפילם נואר\ניאו נואר הקודרים והמחוספסים, מאשר עם סרטי הקומיקס הנוצצים. הדקות הראשונות של הסרט, בו מוצגת לנו מעין אקספוזיציה של העיר שנמצאת בגשם ולכלוך אין סופי, הזכירה לי ממש את ההתחלה של "בלייד ראנר" המופתי. גם פלטת הצבעים הקודרת וגם העלילה הבלשית התכתבה עבורי עם סרט כמו "שבעה חטאים", בו "הטובים" תמיד נמצאים כמה צעדים מאחורי תחבולות "הרע".
אגב, זה נכון שאין הרבה אקשן, וזה בסדר גמור, אבל כשיש אקשן? הוא עשוי לעילא ולעילא. בדיוק במינון הנכון.

עידן: העלילה מתחילה בשנתו השנייה של ברוס וויין כבאטמן. ברוס מנסה לגרום לשינוי בגות'האם שמלאה בפשע ושחיתות ועדיין נאחז בצורך הנקמה על רצח הוריו שמעולם לא פוענח. כמה ימים לפני הבחירות לראשות העיר, עם קרב צמוד בין ראש העיר המכהן דון מיטצ'ל לבין המתמודדת הצעירה שרוצה לנקות את העיר, בלה ריאל, הרידלר מתחיל לתקוף אנשי ממשל ולהוציאם להורג, מסיבה לא ידועה, ובאטמן מתחיל לחקור זאת יחד עם ג'ים גורדון. העלילה מסתעפת אל אנשי המאפייה ששלטו בגות'האם עד לנפילתו של סילביו מארוני וירידתו למחתרת של כרמיין פלקון – ראשי המאפיה בעיר. במהלך החקירה פוגש באטמן את סלינה קייל שעובדת במועדון של הפינגווין וחוקרת בעצמה את העלמותה של חברתה ושניהם יוצרים ברית שברירית במטרה לבחון האם יש קשר בין החקירות של שניהם, מיהו הרידלר ומדוע הוא תוקף בכלל וכיצד למעשה הכל מתקשר לתומאס וויין? כן, יש הרבה פרטי עלילה וזו לא בהכרח נקודת חוזק.

אם הגעתם עד לכאן… אזהרת ספויילרים בהמשך הביקורת:
לשמחתנו, הסרט לא כולל את סיפור האוריג'ן (תודה לאל על טובות קטנות)! הדוד בן לא מת שוב! הא, סליחה… טעות בפרנצ'ייז… אנחנו נכנסים ישר לעלילה כשבאטמן מתפקד כבר שנתיים בתור שומר העיר וזו בחירה מעניינת לסרט שכן היא על סוג של קו תפר. מצופה מאיתנו הקהל להכיר כבר את הדמות אבל גם לא זורקים אותנו לשלהי הקריירה שלו כמו בבטמן נגד סופרמן. הבחירה הזו גם חוסכת לנו זמן על הסברי רקע על הדמות מחד ונותנת לפטינסון את האפשרות לחקור אספקטים של הדמות שלא נראו עדיין על המסך מאידך.
לשמחת הצופים הבחירה בפטינסון מתבררת כראויה. הוא באטמן מוצלח ואולי הכי טוב עד עתה מלבד קיטון (לשמחתי נפטרנו מהדיבור הצרוד המגוחך של בייל ובאטפלק). בהחלט ניתן לראות בפטינסון ברוס וויין שעדיין מנסה להסתגל לתפקיד, עדיין לא בשל ורק בשנה השנייה שלו מאז החזרה לגות'האם והוא עדיין לא בשיא הכושר והיכולות שלו. עם זאת, הוא היה קצת יותר מידי Emo ועל סף האובדני וזה היה החשש כשהתחילו להגיע התמונות מהסט.

ההפתעה האמיתית עבורי הייתה זואי קרביץ ששיחקה ממש טוב והצליחה לתפוס את האופי (והמראה) של סלינה קייל מהקומיקס המודרני (בעיקר מהריצה של טום קינג). פול דאנו בהחלט נתן עבודת משחק מרשימה אבל לעיתים נדמה שניסו לדחוף לנו בכוח את הג'וקר לסרט מבלי להראות אותו באמת. הרידלר שלו היה עם יותר מידי קווי אופי שדומים לכאוס ולפסיכופתיות יחד עם הצורך באישור מבאטמן שתמיד מאפיינים את הג'וקר יותר מאשר את הרידלר ולכן חטאו לדמות. שאר הקאסט די מאכזב, בייחוד ג'פרי רייט שהיה די פרווה ולעיתים נדמה שהיה אפשר להחליף אותו בניצב שנה א' בבי"ס למשחק ולא ניתן היה לשים לב להבדל.
גל: בגדול, אני מסכים עם מה שעידן כתב, אבל אני חייב להוסיף שפטינסון היה לדעתי ברוס ווין מפתיע לטובה, במיוחד כשמבינים שמדובר בדמות שטרם התעצבה ועדיין מחפשת את עצמה – ברוס שלו מלא דילמות, הוא מרוכז רק בנקמה והוא לא מבין עדיין שהוא צריך לקבל עליו גם את האחריות של השם ויין, על כל המשתמע מכך.
זה בתורו משליך על התפקוד שלו כאלטר אגו הבאטמן – לוחם הצדק שלו הוא עדיין לא האביר האפל, השקט והמאוד מחושב, כל התכונות שמזוהות עם הדמות ברוב הסרטים. באטמן של פאטינסון הוא אימפולסיבי, מתרגז בקלות, עושה טעויות לא מעטות וגם מפגין רגע של היסוס לפני שהוא קופץ מגג של בניין בחליפת העטלף ואז גם לא מצליח להתמודד עם התעופה. רגע מכונן וממש מתאים לסרט מבחינתי.

עידן: עכשיו אפשר לדבר גם על ההקשר לקומיקס -אחת הנקודות המעניינות בסרט, שתעניק הנאה גדולה מאוד לחובבי הקומיקס. ניכר שריבס והתסריטאי פיטר קרייג עשו את שיעורי הבית ועברו על לא מעט סיפורים מפורסמים של הדמות, לקחו מהם נקודות מפתח וארגו הכול לעלילה אחת גדולה. כמי שהוא קורא נלהב של באטמן עשרות שנים, הצלחתי לזהות שם, בין היתר, את הסיפורים הבאים:

  • Earth One
  • The Long Halloween – הסיפור הקלאסי של לואב וסייל, שכבר אלמנטים ממנו נוצלו לטובת ה"אביר האפל'.
  • The Court of Owls
  • Year Two
  • No Man’s land – הריצה הארוכה ארוכה מסוף שנות ה-90.
  •  Year Zero  מהריצה של סקוט סניידר וגם אלמנטים מהריצה של טום קינג ועוד.

כל זה היה יכול להיות מעניין אבל נוצר כאן מצב של "תפסת מרובה לא תפסת" ובעוד שחובב קומיקס יוכל לצעוק מידי פעם "!I understood that reference". אנשים שלא מכירים, כמו חבר שהיה איתי בהקרנה, לא יבינו כל כך מה הולך על המסך. נראה שריבס, שמודע היטב למוניטין של אולפני וורנר והאפשרות שלא יתנו לו לעבוד על המשך לסרט שלו, בחר לדחוס כמה שיותר פרטי עלילה, שהיו יכולים להספיק ליקום קולנועי משל עצמו ובקומיקס היו סוגרים יפה איזו קשת ריצה או שתיים, לתוך סרט אחד. זה עובד בתחילת הסרט אבל באיזשהו שלב העלילה כל כך מסתעפת עד שלצופה קשה לעקוב. לעיתים אתה מרגיש שאתה בדרך להשמיד את הטבעת במורדור רק ששם זה לקח טרילוגיה שלמה ואם אמשיך עם עוד רפרנס לשר הטבעות, יש כאן מספר סיומים שלא היו מביישים את שיבת המלך.
כמו שאמרתי קודם, זו נקודת החולשה העיקרית של הסרט, שהופך במערכה השלישית (או השישית כבר, תלוי לפי מה סופרים), לכל כך עמוס ומבלבל עם סצינות שלעיתים לא נראות קשורות אחת לשנייה או שההגיון שהוביל להחלטות מסויימות של הדמויות כל כך לוקה בחסר, שפשוט נמאס לראות אותו אחרי שעה וחצי כשאתה מבין שאתה רק באמצע הסרט. הסרט זקוק לעבודת עריכה רצינית ואיזה שכתוב או שניים כדי להתמקד בפחות קווי עלילה. אפשר לקצץ בכיף חצי ממנו.
גל: מסכים לחלוטין! עבודה נוספת של עורך תסריט שהיה מתעקש לחלק את הסרט הזה על 2 או 3 סרטים, ומוריד חלק מהעומס לטובת סיפור יותר "זורם", ובהחלט היה עושה נפלאות לסרט, שהבסיס שלו סך הכול בכיוון הנכון. השעתיים הראשונות היו נפלאות בעיני, אבל מרגע הזה והילך היה ברור שהסרט גם מנסה לסגור יותר מדי קשתות סיפור (ההתפתחות\גאולה של ברוס ווין, סיפור האהבה בינו לבין סלינה, התחבולות של הרידלר, ההתבססות של הפינגווין ועוד) ובסופו של דבר סוגר אותן בצורה מחופפת ולא מספקת.

עידן: מצד שני כל הכבוד לריבס ולוורנר על כך שבחרו ללכת על סרט מאוד לא שבלוני. סרט שלא הולך אחרי הנוסחה הסטנדרטית של גיבורי על (אני מסתכל עליכם מארוול) ולא סרט שימכור מרצ'נדייז לילדים. הם בחרו לקחת את הדמות של באטמן ולשים אותו בסרט אפל על גבול האימה כאשר אפילו נולאן לא הגיע לרמות מתח כאלו. הלוואי ונראה עוד ניסיונות כאלו – לוורנר בהחלט יש מקום לחקור את המאפיינים הפסיכולוגיים יותר של הדמויות בארסנל שלהם.
אבל… כדרכם של אולפני וורנר, שככל הנראה לא ממש יודעים מה לעשות עם מה שיש להם ביד, עדיין הולכים ומסבכים את העניינים. אנחנו הולכים לקבל בקרוב את הסרט של "הפלאש" שימשיך/יסגור את היקום של הסניידרורס ובו מייקל קיטון יעטה שוב את גלימת הבאטמן שלו ולאחר מכן יעשה זאת שוב בסרט של באטגירל. וכמובן אי אפשר בלי לדבר על המוזיקה של מייקל ג'אקינו שמאז אלפמן בסרט של ברטון לא יצרה קשר כזה עם העלילה.

גל: המוזיקה של ג'אקינו (בקרוב נראה מה הוא יודע לעשות גם ב"עולם היורה 3" ו"ת'ור 4") מתאימה כמו כפפה ליד לסרט הזה. בניגוד מוחלט להפצצה החושית של פס הקול של האנס זימר בסרטי "האביר האפל" והתיאטרליות של המוזיקה של דני אלפמן בסרטי טים ברטון, ג'אקינו מלחין כאן פס קול הרבה יותר נחבא אל הכלים, כאשר ברוב הזמן היא רק מעצימה את האמביינט הכללי של גות'האם ומוסיפה לאווירת הנכאים שאותה מנסה ריבס ליצור. כמעט בשום מצב פס הקול לא משתלט על הסרט וזה מבחינתי פלוס אמיתי.

עידן: למרות שנהניתי ממנו יותר מהטרילוגיה של נולאן ובטח מהגיחה של באטלפק, אני חושב שהסרט הזה לוקה בחוסרים בלתי נסלחים עדיין ולכן אני נותן לו 3.5 מתוך 5.
גל:אני נותן 5 כוכבים לשעתיים הראשונות וכוכב בודד לשעה האחרונה. כנראה שנתתי לסרט 3.66 כוכבים…….

ציון סופי: 3.5

ratings-film-3-half

חשוב לציין: אין סצינת אפטר-קרדיטס אז אין מה להשאר. יש איזה משהו קטן-קטנטן שמפנה לאתר אינטרנט שמופיע במהלך הסרט אז אחרי 3 שעות אפשר לרוץ לשירותים ולא להתאפק עוד.

ביקורת, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – סרט ספיידרמן מושלם

בזמן כתיבת שורות אלו, אני עדיין מתקשה לעכל את "אין דרך הביתה". עשיתי כל שביכולתי כדי להימנע מספויילרים למקסום החוויה, ועדיין אני חצוי כל כך:

ספיידרמן עבור "מארוול" הוא כמו מיקי מאוס לדיסני, או פיקאצ'ו לפוקימון. מדובר בפנים, בקמע, בסמל של המותג. במשך יותר מ- 50 שנים אם הייתם אומרים "מארוול", האסוציאציה הראשונה הייתה ספיידרמן. בשנות השישים הוא כיכב לראשונה בקומיקס, כמה שנים לאחר מכן בסדרות מצויירות, בשנות התשעים פרץ לתודעה הישראלית בסדרת האנימציה המדובבת עם טל מוסרי, ומשם לסרט הלייב אקשן הראשון בכיכובו של טובי מגווייאר ב-2002 שפתח יחד עם סרטי האקס-מן את עידן הרנסנס של גיבורי העל בקולנוע הכלל וגיבורי העל של מרוול בפרט (כן, אני יודע שסופרמן ובטמן היו קודם…אבל בחייכם).

אחרי שלושה סרטים מגוואייר הוחלף באנדרו גארפילד עם "ספיידרמן המופלא" ב-2012, וכאשר העניינים התחממו ומארוול עלו על הסוס, איש העכביש חזר הביתה בדמותו הנוכחית של טום הולנד כשחקן חיזוק לנוקמים ב"קפטן אמריקה- מלחמת האזרחים" ב2016.
"ספיידרמן- אין דרך הביתה" לא רק חותם את שלושת סרטי הסולו של הולנד כספיידרמן, אלא גם מסכם את הדרך שעברה הדמות בשלושת העשורים האחרונים (בהם גם "מימד העכביש" הנפלא).

המשך הקריאה כולל מעט ספויילרים לסרט (למי שלא ראה טריילרים) בחיינו שהשתדלנו לא לחשוף יותר מדי:

להמשיך לקרוא ביקורת, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" – סרט ספיידרמן מושלם

ביקורת, "הוקאיי", חצי עונה (פרקים 1-3) – הסדרה עושה כבוד גדול לדמות

קלינט בארטון, הידוע יותר בכינוי הגיבור 'הוקאיי', מעולם לא היה הנוקם הפופולארי ביותר בסרטי מארוול. לצד גיבורים כמו ת'ור, קפטן אמריקה איירון מן והאלק, הוא פשוט נראה הדמות הפחות "מאיימת" בזמן שהוא מניף חץ וקשת נגד חייזרים מפלצתיים ורובוטים רוצחים, בזמן שעמיתיו יורים לייזר מהידיים או פשוט מרסקים כל דבר העומד מולם. גם השחקן המגלם אותו, ג'רמי ראנר, רחוק מלהיות פצצת כריזמה מהלכת השואבת עדת מעריצים ומעריצות כדוגמת רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוונס או כריס המסוורת' (שלא לדבר על ההאשמות שפורסמו נגדו בעבר על ידי אשתו לשעבר).

זו בדיוק הסיבה לכך שפלטפורמת הסדרות של מארוול, בדיסני פלוס, היא המקום המושלם להרחיב מעט על הדמות הזו. בדיוק כמו במקרים של וונדה והפלקון, הפלטפורמה הזו נותנת לדמות מקום להתבטא בנפרד מעמיתיו הנוצצים יותר, משחררת אותו מהצל שלהם, ונותנת הזדמנות לספר סיפור הרחק מאיומי חייזרים אימתניים הרוצים להשתלט שוב ושוב על כוכבנו, או מעלילות של יקומים מקבילים ומאיימים.

המשך הקריאה כוללת מעט ספויילרים לסדרה וליקום הסינמטי של מרוול:

להמשיך לקרוא ביקורת, "הוקאיי", חצי עונה (פרקים 1-3) – הסדרה עושה כבוד גדול לדמות