ארכיון הקטגוריה: קומיקס

לא יאומן כי צוייר – “ספיידרמן: ברחבי מימד העכביש”, ביקורת

המשך מעלליו של מיילס מוראלס במרחבי הרב-יקום מביא לא מעט בשורות טובות, בשילוב בלתי נתפס של ויזואליות עוצרת נשימה. מוכנים להפצצת נוסטלגיה?

“ספיידרמן במימד העכביש” (2018) היה יצירת מופת שאפתנית שכיוונה גבוהה, עם שלל דמויות וסיפורים מהקומיקס שהשתלבו יחדיו, יחד עם סגנון אנימציה חדשני ורלוונטי למותג, ופגעה מאוד גבוה.
הסרט ההוא לא רק שהיה חגיגה לכל מי שספיידרמן הוא חלק מנשמתו, קומיקס הוא חלק נוסף ממנה ואנימציה היא החלק המשלים- הוא גם הצליח להדיח את אולפני דיסני בקרב על האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר ב-2019.
השילוב בין אנימציה תלת מימדית לבין טקסטורות ואפקטים ויזואליים ישירות מדפי הקומיקס בסרט, הגדירה מחדש את המושג “סרט קומיקס”. ולנו לא נשאר אוויר מרוב התפעלות – לכן גם כיבדנו אותו לא רק בביקורת אחת, אלא בשתיים.
אולפני סוני, שעמדו בפני מיזוג בלתי נמנע עם מארוול ודיסני, ניצלו ברגע האחרון בזכות “מימד העכביש” והחזירו את העולם הקולנועי שלהם לשולחן השרטוטים.

באולפני מארוול מצד שני, נורא קיוו להחזיר את איש העכביש הביתה במלוא קניינו הרוחני, והמצב הנוכחי עם כל סיפור ה”רב-יקום” (מולטיוורס) שהם רוקמים לעצמם, נראה כמו הזדמנות מושלמת למזג הכל יחדיו. וכך נולד הרעיון לסרט ההמשך (או לשני סרטי ההמשך) “למימד העכביש”. “ברחבי” לא רק מרחיב את עניין הרב-יקום ושולח את מיילס הפעם אל יקומים אחרים, הוא גם מכפיל, משלש ומחמש את אפקט הנוסטלגיה והרפרנסים עם כמעט כל גרסא אפשרית של ספיידרמן (וספיידרוומן) בכל מדיה ויזואלית שאפשר לחשוב עליה. והכל בעטיפה מהממת של צבע, תנועה והבעה עוצרת נשימה.

הפסקה קצרה מההתפעלות כדי לתת לכם קצת רקע על הסיפור:
אחרי שמיילס (שאמיק מור המצוין, המגלם מצוין את “רייקוון” בסדרה על ה”וו-טאנג”) קיבל את הכוחות שלו ונעזר בשלל ספיידרמנים אחרים לעצור את קריסת היקום האישי שלו, הוא הופך רשמית לספיידרמן של יקום מס’ 1610 (תתרגלו, מעכשיו מתחילים לספור). הסרט מתעכב לא מעט על השנה המורכבת של מיילס בניסיון לאזן בין חיי גיבור העל לחיי תלמיד תיכון מצטיין, ובן להורים מודאגים. כאשר נבל חדש בשם “הכתם” (ג’ייסון שוורצמן, בתפקיד נוירוטי מתבקש) מחליט לעבור בין יקומים, לשאוב את כוחם, ולנקום במיילס, מוצא עצמו ספיידרמן שוב בין ספיידרמנים אחרים…
המון ספיידרמנים אחרים. אין ספור ספיידרמנים אחרים!
גוון סטייסי (היילי סטיינפלד, שכבר גילמהבין לבין דמות אחרת ביקום מארוול בסדרה “הוקאי”) חוזרת לחייו של מיילס ומגייסת אותו לצבא הספיידרמנים, שתפקידם הוא לשמור על המרקם העדין של מימד העכביש. את הצבא הזה מנהיג ספיידרמן 2099 -מיגל אוהרה (אוסקר אייזיק) שלא מתלהב במיוחד מהמגוייס הטרי.
בצוות של מיגל יש גם את ג’סיקה דרו (איסה ריאה) הידועה לחובבי הקומיקס גם בתור ספיידרוומן (המקורית?) בן ריילי (אנדי סמברג) המכונה גם סקרלט-ספיידר, פאביטר פאברקר (קארן סוני) הוא ספיידרמן ההודי, וגם כמה פרצופים מוכרים מהסרט הקודם כמו פיטר בי. פארקר (ג‘ייק ג’נסון) המנטור הוותיק של מיילס, ופרצופים ממש מוכרים כמו ספיידרמן מהמשחק של הPS5  (!) ספיידרמן ללא גבולות (!!) ספיידרמן הספקטקולרי (!!!) ספיידר-רקס (אני לא נושם!) ועוד ועוד ועוד!!!!
כל כך הרבה ספיידרמנים ועליהם כעת לעצור את “הכתם” ושלל נבלי ספיידרמן נוספים שמשתוללים ביקומים לא שלהם.

עכשיו, אחרי הטעימה בקצה המזלג בנוגע לדמויות בסרט, אי אפשר שלא לדבר על האנימציה: אפשר לסכם הכל ב”אינעל שורלק ואחותו איזה מראה מרהיב” כפי שטל פרידמן ניסח פעם, ועדיין לא אצליח לתאר כמה הסרט מדהים מבחינה ויזואלית.
לא רק שהשפה הויזואלית של אפקט הקומיקס נשמרת בסרט, וכל שוט צבוע בצורה מדהימה וייחודית המזכירה את דפי הקומיקס עצמם, “ברחבי” יותר ממודע לעצמו כסרט מצוייר. כל יקום מסוגנן אחרת, וכך גם הדמויות שזולגות בין היקומים מסוגננות שונה וכאשר העולמות משתלבים, גם הסגנונות מתערבבים – החל מבניה תלת מימדית, לאנימציה קלאסית ושרטוטים, צילומי לייב אקשן ומודלים קוביסטים, דמויות מופשטות ומורכבות, יש כל כך הרבה גיוון ויזואלי שהמוח פשוט מתפוצץ מתענוג. העיצוב המוצלח ביותר לטעמי הוא של “הכתם” -למי שמכיר מדפי הקומיקס, מדובר בנבל מאוד שטותי שפשוט מכוסה נקודות שחורות. אולם בסרט, הדמות שלו מעוצבת ממש כמו איור משולחן האור של האנימטורים, ברמה שרואים את שלד האנימציה שלו לאורך כל ההופעה שלו! כן כן, זו מודעות מטא-קולנועית טהורה חברים. 

היופי לא מפסיק כאן. מי היה מאמין שאני אצליח להתפעל מניילונים עפים ברוח נכון? אבל האנימציה של אלמנטים כמו אלו כאן…פשוט עוצרת נשימה. התנועה של הסביבה, מיקרו-הבעות הפנים של הדמויות, כל הצבע וחילופי הסגנונות- פשוט חוויה שאין לתאר.
ה”אבל” וחצי היחידים שיש לומר על הסרט הם שהויזואליות והרפרנסים לפעמים מסיחים מהדעת (בדומה ל“שחקן מספר אחד” וכמו המידע שהמוח שלי היה צריך לעכל שם) ועלולים לכאוב בעיניים אם אתם יושבים קרוב מדי למסך (חטאתי הפעם וישבתי קרוב ממש), ושהסרט לפעמים נמרח מדי. מדובר בשעתיים ו-20 דקות, פרק זמן לא סטנדרטי בכלל לסרט אנימציה, במיוחד לכזה שהכריז מראש שיהיה בשני חלקים, והדבר מורגש לא מעט. ישנם רגעים שלמים וארוכים שמתמקדים באנושיות של מיילס ובצרות שלו כילד מתבגר, וכבר ראינו ושמענו את הסיפור הזה די הרבה פעמים. מה גם שבמערכה האחרונה של הסרט, חדי הקשבה וראייה כבר יבינו מקילומטרים מה הולך לקרות, ובמקום לתת מכה מהירה וגמרנו, הסרט לוקח את הזמן קצת יותר מדי.

למרות המגרעות הקטנות שצוינו למעלה, אומר זאת שוב ובקול גדול ורם – “ספיידרמן- ברחבי מימד העכביש”, בדיוק כקודמו, הוא יצירת מופת חד וחלק!
תהיתי אם יוצרי הסרט יוכלו להתעלות על הממתק זוכה האוסקר שיצא ב-2018, אך כבר בעשר הדקות הראשונות קיבלתי את האמת ישר לתוך הפרצוף, בתוספת “פאווו” מאוייר בבלון מתפוצץ. ללכת לראות, אפילו כמה פעמים בשביל לתפוס את כל הרפרנסים.

ציון סופי שלי הוא 4.9/5 (אם זה אפשרי בכלל)
*הערת העורך – לא טל. זה בלתי אפשרי. אז שמתי 5/5 🙂

“אנטמן והצרעה- קוונטומניה”, ביקורת – כגודל הציפיות…

הסרט החדש של הנוקם המתכווץ הוא יריית הפתיחה של השלב החמישי בסרטי “היקום הקולנוע של מארוול”, יריית פתיחה שמביאה עמה הבטחות לחזרה לגדולה, לפאר ולפאן של MCU. מה שמתקבל בפועל, נתון לפרשנות…

קשה, אפילו קשה מאוד להיות מעריץ נלהב של “מארוול” בימים שאחרי “סוף המשחק” – סופה של “סאגת האינסוף” היה כל כך בומבסטי, שיש מי שיאמרו שאין שום דרך לשחזר את ההצלחה או להמשיך אותה.
מצאתי את עצמי יוצא כמעט מכל סרט של שלב 4 במיעוט – נהנתי בצפייה ראשונה מכל מה שראיתי (תיקון: פרט ל”הנצחיים” שהיה עינוי) בזמן שהסובבים אותי נעו בין “היה בסדר” ל-“זה היה נוראי”.

מרבית ההצלחות של שלב 4 הפושר היו בעיקר זריקות חיזוק של נוסטלגיה בצורת “ספיידרמן אין דרך הביתה” או האילומנטי של “מימדי הטירוף”. אפילו המחווה המרגשת לצ’אדוויק בוסמן המנוח ב“ווקנדה לנצח” לא הצליחה להעלות את הרף למה שהיה עד לא מזמן אי שם ב-2018. אנשים פשוט לא הצליחו להתלהב מספיק. אז קווין פייגי הגדול אמר “נסגור את שלב 4, ונפגיז בשלב 5 והלאה. כמו פעם”. סאגת “המולטיוורס” (פטנט רשום) החלה להיבנות סביב רעיון היקומים המקבילים, ושחקן מרכזי אחד- ג’ונתן מייג’ורס בתפקיד כפול, משולש ומתומש בתור קאנג כובש הזמן (ושלל גרסותיו). מה שלי היה מוזר, זה שהפעם הראשונה שאני אראה את קאנג במלוא הדרו, יהיה שהוא נלחם בנמלים.

אז “אנטמן והצרעה- קוונטומניה” (או קוונטומניה בקיצור), הוא השלישי בסדרת סרטי “אנטמן” והשלישי בבימויו של פייתון ריד המוכשר (למי שפספס – הנה הביקורת שלנו על הסרט הראשון וגם על הסרט השני). אנטמן, סקוט לאנג (פול ראד) אכן דמות משעשעת, מורכבת מספיק כדי ללחוץ על הצחוק והדמעות יחד ואחת שפשוט עובדת במקום והזמן עם השחקן המושלם לתפקיד, גם אם מדובר בסה”כ בבחור מתכווץ שמדבר עם נמלים. לצד ראד חוזרים הקאסט הוותיק של הופ ואן דיין, הלו היא הצרעה החדשה (אוונג’לין לילי), אביה, האנק פים, האנטמן המקורי (מייקל דאגלאס) וג’אנט וואן דיין, הצרעה המקורית (מישל פייפר) שלמדו להקים תא משפחתי משעשע יחד עם ביתו המתבגרת של סקוט, קאסי (הפעם בכיכובה של קאת’רין ניוטון).

הסרט לא מבזבז שנייה וישר מעיף אותנו אל מרכז העלילה, בה “משפחת הנמלים” משוגרת אל “ממלכת הקוונטים” במפתיע. אותו מימד מיקרוסקופי תת אטומי שהכרנו בחטף בסרטי “אנטמן” הקודמים. כעת על החבורה למצוא דרך חזרה הביתה, תוך כדי שהם פותרים מספר משברים משפחתיים קלאסיים כמו “התפוח לא נופל רחוק מהעץ” במקרה של סקוט וקאסי, ו”יש לי שלדים בארון” במקרה של משפחת פים\וואן דיין. במקביל לכל הכיף המשפחתי הזה, גיבורינו גם נתקלים באחד הנבלים החזקים ביותר של גיבורי מארוול (בדגש על הנוקמים ארבעת המופלאים והאקס-מן) ובאחת הדמויות המסוכנות ביותר ביקום כולו (ושלל יקומים אחרים)- קאנג הכובש (בכיכובו של ג’ונתן מייג’ורס כמובטח).

אתחיל בכל מה שגרם לי לתחושת “ואוו”: ג’ון מייג’ורס קיבל תפקיד לא פשוט.
אחרי שראינו גרסא אחת לדמות שלו בסדרה “לוקי” כ”מי ששרד”, היה עליו לגלם וריינט לדמות הנ”ל כלומר, אותה הדמות אך אחרת.
בקומיקס, לקאנג הכובש יש יותר מפרסונה אחת, והעובדה ששחקן אחד יצטרך לגלם כמה נבלים מכאן והלאה נראתה תחילה זולה ועצלה. מייג’ורס לא מאכזב לשנייה. כל סצנה שלו על המסך, כל דיאלוג וכל העברה של טקסט (גם הטקסט הטפשי) מעבירה צמרמורת. קאנג כל כך דומה וכל כך שונה מ”מי שרד” שאתה אומר לעצמך “תנו לאיש להיות הרע מכאן והלאה. שכנעתם אותי”.
לא רק שנהנתי מכל דקה שלו על המסך, הכימיה שלו עם שאר הדמויות, במיוחד עם זו של מישל פייפר, שגם נתנה הופעה לא רעה בכלל, גורמת לי לרצות לראות עוד ממה שנמצא בין השורות, מהטריטמנט שנכתב לפני התסריט עצמו.
מה שעוד גרם לי לתחושת התפעלות היה כל האלמנט הויזואלי – “ממלכת הקוונטום” מרהיבה, חיה, פלאית, נראת מצויין ואפילו נותנת קצת ווייב של “מלחמת הכוכבים” של פעם. דמויות צבעוניות וביזארות לצד הבטי דמיון משעשעים כמו מבנים חיים ויצורים אמורפים מצחיקים – במיוחד הגוש הוורוד וב, אני רוצה סרט רק שלו בבקשה (אנקדוטה – את היצור מדבב דייוויד דאסטמלצ’יין, אשר הופיע בשני הסרטים הקודמים בתור קורט, עמיתו של סקוט)

לצערי הרב מאוד מאוד, האלו הדברים היחידים ב”קוונטומניה” שאפשר להגיד עליהם “וואו”, כל השאר, החל מהמשחק של ראד, לילי, ניוטון (במיוחד) ואפילו דאגלאס, שהיו פשוט רגילים ולא מרשימים, ועד לעלילה צפוייה גם בלי שנראה את כולה בטריילרים (והפעם הם הגזימו) כולל הופעה אחת, ספק מפתיעה ספק…ספויילר? של נבל מגוחך לחלוטין מהקומיקס, כל אלו פשוט לא מספקים את הבומבסטיות שהובטחה לנו כנקודת מפנה בסאגה הנוכחית.

פול ראד הוא פול ראד. הוא קומיקאי. הוא מצליח להעביר את ההומור שנכתב לו בצורה הטובה ביותר. הבעיה ש80 אחוז מהתסריט נכתב כנראה לילדים בני 12 וכולל משפטים והתבטאויות בסגנון “הא לך אוייב אכזר ומורשע” או “תסתכלו עלי יש לי תחת גדול”. פה ושם זה מצליח להוציא גלגול צחוק לכמה רגעים והשאר גורמים לגיחוך קל ולא מעבר. שאר הדמויות פשוט לא מורגשות, ברמה שאפשר להגיד שהסרט יכול להיקרא “אנטמן, הצרעה, אמא ואבא שלה והבת שלו- קוונוטמניה”. כל אחד מהם תופס בדיוק את אותו הספייס ומביא את אותו המשקל. ואם לא די בכך, הסרט מבזבז את ביל מארי! מאריי מקבל דקות משחק כל כך מועטות בסרט, שמסתכמות בכך שהדמות שלו עושה דברים צפויים עד כאב.
מאריי עושה בדיוק מה שאתה חושבים שהוא עושה שם, וככל הנראה מתוך שינה.
וזה מחזיר אותי לעוד דמות מאכזבת אך צפוייה (ספויילר ספויילר,אבל לא באמת) – קבלו את מודוק! קורי סטול, שגילם את ילוג’אקט באנטמן הראשון, חוזר בתפקיד מודוק הראש המעופף, אבל לאחר שהטריילרים הרסו את ההפתעה, והסרט מתייחס אליו כאילו בכלל לא הייתה אמורה להיות הפתעה. מודוק מופיעה, הפרצוף המזעזע והמתוח של סטול נחשף, אנחנו רואים פלאשבק ותחת מצומק חשוף, והכל תוך 15 שניות. וכן, גם הוא עושה בדיוק מה שעשה כל הקריירה של ו- משחק ממש רע!

ועם כל זאת, ולמרות המגרעות הברורות, “קוונטומניה” הוא לא סרט רע, ממש לא. הוא פשוט לא טוב מספיק לעמוד בציפיות. מה שכן קיבלנו, זה בסיס טוב לנבל המרכזי של כל הסאגה (כפי ששתי סצנות הקרדיטים מציגות). וזה מביא אותי לקו החשיבה הבא: מה עם סאגת המולטיוורס בכלל לא מתמקדת בגיבורים הבודדים? מה אם, ממש כמו שעשו עם ת’אנוס ב”מלחמת האינסוף” בונים לנו איום אדיר מימדים שלב אחרי שלב, והציפייה היא לא לסיפור הבודד, אלא למה שהולך להגיע? מה אם כל סרטי סאגת המולטיוורס מנסים למקד אותנו על קאנג? נת’נאל ריצרדס, אימורטוס, הפרעה רמה-תת, הסקארלט סנטוריון? כל אלו הם נבל אחד, אבל כל כך מעבר לכך. רוצים לדעת למה אני מתכוון? לכו לצפות ב”קוונטומניה” ותשארו על הדקה האחרונה. זה מה שבאמת גרם לי לתחושת “ואוו”. וגם קצת לחשוש.

ציון סופי לסרט: 3.5 מכוניות דלוריאן

“הפנתר השחור ווקנדה לנצח”- הפנתר חי ובועט

סרט ההמשך לשובר הקופות של “מארוול” הוא לא רק מחווה מרגשת ונוגעת ללב לשחקן שכוכבו זרח לתקופה קצרה מאוד, אלא גם אקורד סיום הולם לשלב הנוכחי בסדרת “היקום הקולנועי” שלהם.

העולם היה בהלם מוחלט לאחר לכתו בטרם עת של צ’אדוויק בוסמן, שחקן צעיר שהצליח להפיח חיים בדמות כל כך חשובה מבחינה תרבותית כמו “הפנתר השחור”, בחן ופשטות ובאותו זמן גם בעוצמה שהגיעה עד לאולמות טקס האוסקר. כולנו תהינו לאן יפנו “מארוול” עם הדמות לאחר פטירתו של השחקן מסרטן. היה ברור שליהוק מחדש לא בא בחשבון ושמבחינת סיפור יהיה קשה מאוד “להרוג את הדמות” שזה עתה החלה רק לצעוד על המסך הגדול. למרבה המזל לחומר המקור היה מספיק אפשרויות לספק לבמאי\תסריטאי ראיין קוגלר את סרט ההמשך שרצה עבור המותג שהציב אותו בספרי ההיסטוריה של הוליווד.

להמשיך לקרוא “הפנתר השחור ווקנדה לנצח”- הפנתר חי ובועט

ביקורת, “בלאק אדם” – עשור וחצי של פוטנציאל מבוזבז

“בלאק אדם” הוא פרוייקט החלומות המדובר של דווין “דה-רוק” ג’ונסון כבר כל כך הרבה זמן, ששכחנו בכלל שהוא עומד להגיע אלינו. כמה זמן אתם שואלים? קצת יותר מ-15 שנה. בשנת 2007 החלו להפיק את “שהאזאם” (אחרי 7 שנות מאבק משפטי סביב השם מול מארוול) וג’ונסון כבר אז הביע רצון לגלם או את הגיבור, אנטי גיבור ומי שבקומיקס הוא הארכי נבל המושלם של שהאזאם,  בלאק אדם.

הכמיהה הזו הפכה לסוג של אובססיה וג’ונסון החל למקד את כל כולו לתפקיד, להפקה, וליצירת הסרט, תוך כדי שהוא עצמו משתתף בסרטים סוג ב’ (במקרה הטוב). במקביל, היקום הקולנועי העתידי של DC  החל בצניחה חופשית לעבר התרסקות טוטאלית שהתחילה ב”בטמן נגד סופרמן”. הרכבת הדוהרת הזו המשיכה יותר מ-15 שנה! ולאף אחד לא נדלקה נורה!

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסרט ולסצינת האפטר קרדיטס:

להמשיך לקרוא ביקורת, “בלאק אדם” – עשור וחצי של פוטנציאל מבוזבז

ביקורת, “סאנדמן” עונה 1 – לא פחות מהתגשמות חלום

הסופר והתסריטאי הבריטי ניל גיימן נחשב לאחד מגדולי הדור בכל הקשור לפנטזיה, מיתולוגיה ועיבודן לעת המודרנית. לא מדובר בעוד סתם סופר ותסריטאי, מדובר גם בכותב קומיקס, בימאי סרטים ומחזאי עם זיקה אדירה לתרבות הגיקית.

חלק מעבודותיו הטלוויזיוניות והקולנועיות: כתב פרקים “לדוקטור הו”, עזר בכתיבת התסריט לסרטיו של דל טורו כמו “הלבוי 2”, תרגם וכתב את הדיאלוגים לגרסה האנגלית של “הנסיכה מונונוקי”, כתב את התסריט ל”בייוולף” של רוברט זמקיס, כתב שלל סיפורים לדמויות של DC, וכמובן כתב את הספר “אלים אמריקנים” שזכה לעיבוד טלוויזיוני מאוד מוערך.

להמשיך לקרוא ביקורת, “סאנדמן” עונה 1 – לא פחות מהתגשמות חלום