ארכיון הקטגוריה: כללי

שישו ושמחו! – ביקורת כפולה על “Sisu” וגם “Blood & Gold”, שני סרטים על נאצים שמחפשים זהב

על הזדמנות כזאת לא מוותרים בקלות: 2 סרטים שתופסים את תשומת הלב שלי, פחות או יותר באותו זמן, ושניהם בעלי עלילה כמעט מקבילה.
הראשון הוא הסרט הפיני “Sisu” של הבמאי ילמארי הלנדר, שכבר הספיק לעורר עניין ברשת לאחר הטריילר המטורף שלו. הלנדר היה אחראי על סרט קאלט אחר בשם “Rare Exports: A Christmas Tale”, קומדית אימה עם סנטה קלאוס רצחני במיוחד.
מהטריילר של “Sisu” אפשר להבין את הכיוון הכללי – “ג’ון וויק” עושה “ממזרים חסרי כבוד” בווייב של “בעבור חופן דולרים”.
הנה הגרסה המדממת שלו:

הסרט הנוסף שעלה ממש בזמן האחרון בשירות “נטפליקס” הוא “Blood & Gold”, מותחן אקשן גרמני שביים פיטר תורוואת’, שבעברו יש חידוש ל“נחשול” (אותו סרט שאין תלמיד בישראל שלא ראה את גרסת הטלויזיה שלו מהאייטיז) וגם את מותחן האימה “Blood Red Sky” (או “ערפדית מחסלת טרוריסטים במטוס”) שגם עלה בשירות הסטרימינג לפני שנתיים.
פה אפשר להבין מהטריילר שהכיוון כמעט זהה, רק פחות החלק של “ג’ון וויק”:

אז בטח הצלחתם להבין מהם הדברים הזהים בשני הסרטים האלה, אז עכשיו לשונה: כבר ממהתחלה אפשר להבין ש”Sisu” פונה לקהל בינלאומי כי למרות שמדובר בהפקה שכולה על טהרת פינלנד, כולם כולל כולם מדברים אנגלית שוטפת – גם הפינים וגם הגרמנים, מתחילתו ועד סופו. סליחה, אני מתקן את עצמי – יש בסרט שחקן אנגלי בודד שמשחק גרמני.
אני מניח שילמארי התכוון מראש להגדיל את הקהל הפוטנציאלי בכל סרטיו, מאחר וגם אותה קומדית אימה עם סנטה דיברה בחלקה אנגלית (וכך גם הסרט השני שלו שבו כיכב לא אחר מסמואל ג’קסון). בכל זאת, אי אפשר להסתמך על שובר קופות במדינה שבה יש בקושי 5 מיליון תושבים.
הסרט עצמו נוקט בגישת “הכל בפנים” (גם עם זה גרזן), ולאורך 91 הדקות שלו הוא לא מתיימר להיות יותר מבידור נטו : אנו מקבלים את הגיבור הסטואי קורפי (יורמה טומילה המסוקס, שהופיע גם בשני הסרטים הקודמים של הולנדר), כשהוא במסע חיפושים ברחבי השממה הלפלנדית הקפואה אחר מרבצי זהב שטרם התגלו.
לצידו רק סוס משא וכלב רועים נאמן (אמרנו כבר ג’ון וויק).
כאשר הוא מגלה עורק זהב עשיר, אנו רואים אותו נשבר מרוב אושר, ועושה את דרכו בגפו חזרה לציוויליזציה כדי להתעשר מהממצא. אולם מדובר בשלהי מלחמת העולם השניה, סוף שנת 1944, וקורפי נתקל בשרידי פלוגה גרמנית שעושה את דרכה חזרה בנסידה מהחזית, תוך שהיא מיישמת את פקודות “האדמה החרוכה”.
בנוסף, כידוע נאצים הם נאצים, אז הם לקחו לעצמם גם כמה שבויות מלחמה, כדי לספק את תאוותיהם בדרך הקרה והקשה.

אין צורך להכביר מילים, אבל כמובן שלא עובר יותר מדי זמן וקורפי נכנס למסלול התנגשות מהיר עם פלוגת הנאצים, כי אחרת לא היה לנו סרט.
ממש כמו אצל טרנטינו, אבל מינוס התחכום, הסרט מתחלק לכמה פרקים (Chapters) שמוגדרים עם כתובית מסוגננת שישר מזכירה מערבונים, ולכן, ברגע שנגמר הפרק שנקרא “הזהב” (האקספוזיציה) ואחריו הפרק שמכונה “הנאצים” (הצגת הרעים בעלילה) מגיע הפרק שנקרא “שדה המוקשים” והוא, ובכן…מתרחש בשדה מוקשים, וכאן מתחיל הכיף ופחות או יותר נגמר הריאליזם.

קורפי מתגלה כמובן כאיש קומנדו על גבול הפסיכוטי ונאצים לא באים לא טוב במיוחד, ומכאן, “סיסו” באמת הופך לשישו ושמחו, במיוחד עבור מי שרוצה לראות נאצים מושמדים בשלל דרכים שלקוחות היישר מממשחקי מחשב מופרעים או מ”לוני טונס”.
ככל שהפרקים מתקדמים, כך פחות ופחות אפשר לחפש היגיון בעלילה, אבל למי אכפת שיש אקשן כל כך טוב? ובאמת, בקטע הטכני “סיסו” מפתיע עם צילום מרהיב של הנופים הלאפלנדים ובקטעי אקשן מסוגננים ודינמיים. התוצאה מפתיעה לטובה בתקציב מגוחך של כ 6 מיליון אירו.

לגבי המשחק, אני גם יכול להגיד שהופתעתי לטובה – אמנם לטומילה אין הרבה שורות דיאלוג, אבל הוא גם לא צריך. הוא רק צריך להיות בן-יונה קשוח נוסח ג’ון רמבו ב”משחק הדמים” המקורי, ולשרוד את האויבים שמתקיפים אותו ללא סיבה, והוא עושה את זה מצוין.
דווקא איפה שחשבתי שאקבל קריקטורה מרגיזה, השחקן אסקל הני (ד”ר ווגל ב“להציל את מארק וואטני”) כאוברשטורמפורר הלדורף מפתיע לטובה.

הני מצליח לגלם קצין SS אדיש למדי, אמנם מרושע ורצחני, אבל לא כזה שצווח וצורח על כל פקודיו, אלא אחד שכבר התייאש ממהלך המלחמה ורק רוצה לחזור הביתה בשלום, ואם אפשר גם עשיר יותר בדרך.

הקריקטורה מגיעה בדמותו של וולף (ג’ק דולן, אותו אנגלי שמגלם גרמני), סמל המחלקה הסדיסטי של הלדורף, שרק מחפש טרף קל.
תראו, מעבר לבידור הקליל, אני חושב ש”סיסו” פונה בעיקר אל חוש הגאווה הלאומית הפינית – האומה השקטה שאחראית למכשירי טלפון עמידים לנצח כמו הנוקיה 5110, שהוציאה כנראה יותר נהגי ראלי חסרי פחד מכל מדינה אחרת (ביחס למס’ התושבים) וכמובן ידועה בכך שצלפי הקומנדו שלה היו אימת אויביהם במלחמת העולם השנייה.
חייל פיני בשם סימו (האם זה מקרי?) הייאה ידוע בתור הצלף הקטלני ביותר בהיסטוריה, עם מעל 500 חיסולים של חיילי אויב, רובם של הצבא האדום, כשהסיפורים אודותיו יכולים לסמר שיער לכל אדם פשוט.

והבטחנו ביקורת כפולה, לכן מול הפינים ניצב כאמור “Blood & Gold” מתוצרת גרמניה, וכמו שאתם יכולים לנחש, יש בו הרבה פחות חוש הומור מאשר ב”סיסו”.
סרט יקה, מה לעשות.
המערכה הראשונה שלו כמעט מקבילה לזה של הסרט הקודם, כאשר אנו מתוודעים לקבוצה של חיילים נאצים המחפשת אוצר זהב קבור בשלהי המלחמה, כאשר ברור לכולם שהם כבר הצד המפסיד. גם כאן הופתעתי לגלות פונטים בכותרות שמעוצבים בדיוק כמו במערבון.
הפעם, קצת חששתי בתחילת הסרט, מאחר ומתברר שהאוצר המדובר שייך למשפחה יהודית. באמת? יהודים שמחביאים זהב? לא עברנו את השלב האנטישמי הזה ביחסינו עם הגרמנים? אבל, הרבה יותר מאוחר, הסרט מתגלה כהרבה יותר נאור ומתוחכם בנקודה הזו בעלילה, אם כי עדיין שזה מגיע כיצירה גרמנית במהותה, עדיין הרשו לי קצת להסתייג.
גיבור הסרט הוא היינריך (רוברט מאזר), חייל צבא רגלים פשוט אך מנוסה, שהחליט לערוק מהצבא הגרמני המתפורר, כדי לחזור לביתו הקטנה.

Blood & Gold (2023) - IMDb
הוא נלכד ונתלה בידי פלוגת SS בעוון בגידה, יחידה שמובלת הפעם ע”י אותה קריקטורה של קצין נאצי שחששתי ממנה -אוברשטורמפורר וון סטרנפלד(אלכסנדר שיר) הוא אותו איש מעוות (מבחוץ ומבפנים) שתלטן וצעקן, כמו בסרטים מלפני 50 שנה, וכל דקה שהוא על המסך מיותרת להפליא..

בדיוק כמו ב”סיסו”, גם אותו מלווה סמל מחלקה ברוטלי בשם דורפלר (פלוריאן שמידט), שרק מחפש על מי להוציא את כל האגרסיות שלו והוא קריקטורי לא פחות.
את היינריך מצילה מהמוות אישה בשם אלזה (מארי האק), ומפה לשם זה הופך לאלזה והיינריך נגד הנאצים הרעים, אבל הפעם עם קורט של מוסר השכל בנוגע לרוע במלחמה, מוסר השכל שלא מצליח להיות מעודן אפילו לדקה.

למרות שהוא נראה מושקע, זה לא מתקרב בכלל לערכי ההפקה של “אין חדש במערב” המאוד מרשים (שכידוע גם ליקט כמה אוסקרים) ובטח אין לו את היומרנות של הסרט ההוא.
סך הכל, יש ב”דם וזהב” כמה קטעי אקשן לא רעים בכלל, אם כי הוא סובל מכמה נפילות מתח מעצבנות וטוויסטים עלילתיים צפויים לחלוטין.

אז בסוף אנחנו מגיעים לשלב קבלת המדליות למצטייני הקרב

“סיסו” זוכה לציון הגבוה יותר בשל חוסר היומרנות, הטכניקה והפאן הכללי:

“דם וזהב” מקבל ציון לשבח על המאמץ ועל הכוונות הטובות:


בזאר ביזאר ונהדר! – ביקורת על “צבי הנינג’ה- טירוף המוטנטים”

דור נוסף, אתחול נוסף. צבי הנינג’ה חוזרים למסך הגדול, בסגנון חדש, סיפור חדש, לדור חדש של ילדים שהולכים לצעוק “קוואבנגה” ולבלוס פיצה בהנאה. אבל מה עם דור המייסדים? האם גם ילדי שנות ה80 יאהבו את הצבים של 2023?

להמשיך לקרוא בזאר ביזאר ונהדר! – ביקורת על “צבי הנינג’ה- טירוף המוטנטים”

להקדים את המאוחר – ביקורת על “הפלאש”

אני אפתח קודם כל בכך שאני ממש מופתע שהסרט הזה בכלל יצא לאקרנים.
אפשר למנות לא מעט סיבות לכך: ראשית, השנתיים פלוס שחלפו בין תחילת הצילומים (שהחלו באפריל 2021 והסתיימו באוקטובר באותה שנה) לבין הזמן שהגיע אלינו כקהל הן ממש פרהיסטוריה בעולם הקולנוע, התוצאה של לא מעט צילומי השלמות ב-2022 ואלפי צילומים של אפקטים מיוחדים שנדרשו עקב השכתובים הבלתי נגמרים של התסריט (עבדו עליו לא פחות מ 45 תסריטאים, כנראה יותר).
על כל זה יש להוסיף את חוסר היציבות בהנהלת אולפני DC וחברת האם וורנר, ולקינוח את שרשרת ההסתבכויות והשערוריות שעזרא מילר היה מעורב בהן ושנחשפו ב-2022 וקיבלתם מתכון בדוק לגניזת סרט.
בהחלט יכול להיות שהדבר שהציל את הפלאש היה הזריקה לפח של “באטגירל”, וזה לאחר שהאולפן השקיע בו 90 מיליון דולר. הגורל הרע של הסרט ההוא הציל את “הפלאש” מגורל דומה, כי מן הסתם מישהו מהנהלת האולפנים החליט שמדובר בהפסד גדול מדי, ואולי אפשר להפוך את “הפלאש” מפיאסקו לסרט שיכול לנווט את ה-DECU למקום חדש, איכשהו.

אפשר להגיד שלא היו לי הרבה ציפיות מסרט חדש של יקום DC, כאשר כולנו יודעים שזה סרט שתוכנן בימי המשמר הישן (ע”ע סניידר) ויוצא לאחר חילופי השלטון וכניסת המשמר החדש (ע”ע גאן). מדובר בתוצר סופי שיכול להיות פלסטר על פצע מדמם במקרה הטוב.

*מכאן מעט ספוילרים*
הסרט נפתח בסיקוונס אקשן מלהיב ביותר בו הפלאש (מילר) מוצא את עצמו בתור סיידקיק שמנקה אחרי הבלגן של באטמן (בן אפלק). בארי אלן רוצה שיקבלו אותו כגיבור על “אמיתי” ולא בתור קוריוז, כחלק אינטגרלי מ”ליגת הצדק” והוא חש שתמיד נותנים לו את המשימות הבזויות, כולל המשימה הנוכחית – להציל בית חולים שעומד להתמוטט. הדקות הבאות מורכבות בעיקר מהתלונות הבלתי פוסקות של בארי תוך כדי שהוא מציל עשרות חפים מפשע בהילוך איטי.

נכון שראינו כבר משהו דומה מאוד בביצוע של קוויקסילבר (גם ב X-Men: Days Of Future Past ובטח ב X-Men: Apocalypse), אבל דווקא בסיקוונס הזה הבמאי אנדי מושיאטי (“זה” על שני חלקיו) מוכיח שיש לו תזמון קומי לא רע בכלל.
בכלל, עזרא מילר (שחקן שלא ממש סבלתי עוד לפני השערוריות) מוכיח לכל אורך יכולת לא רעה בכלל בהומור סלפסטיק, שעליו נשענת רוב התצוגה שלו בסרט.

אני יכול לשער שמדובר במשהו שקרה בעיקר עקב הצילומים מחדש, אבל הסרט מתנתק כמעט לגמרי מהטון הכבד\רציני\ אפל של סרטי DC (אותו התחיל עידן נולאן והמשיך ביתר שאת עידן סניידר).
הטון של ההומור עדיין לא במקום של “יחידת המתאבדים” של גאן, אבל בהחלט מתקרב לאזור.

בארי , בהתאם לסיפור המקור שלו, מחפש דרך להתמודד עם האובדן של אימו ולא מקבל את העצה הסבירה וההגיונית לחלוטין של ברוס ווין לא להתעסק בזרם הזמן.
הפתעה הפתעה, בארי מצליח לחזור לעבר ושם הוא פוגש גם את הוריו לפני הטראומה וגם את עצמו הצעיר וחסר הכוחות. אתם יכולים לשער בעצמכם שמכאן הכל מסתבך כצפוי. בארי מוצא את עצמו תקוע ביקום אחר ואינו יכול לחזור לקו הזמן שלו עצמו.

תראו, למרות הפתיחה המגניבה, אני כצופה רק חיכיתי מתחילת הסרט לדבר אחד, ודבר אחד בלבד – לראות את מייקל קיטון חוזר לחליפת הבאטמן.
איפשהו אחרי האקספוזיציה הארוכה של הצגת מוטיב המולטיוורס ביקום ה -DECU (באיחור אלגנטי אחרי MCU, אבל לא נהיה קטנוניים) מגיע השלב שבו מגיעים בארי 1 ובארי 2 אל אחוזת ויין כדי לקבל עזרה מברוס\באטמן המקומי שמתברר כמובן כגרסה המבוגרת ובפנסיה של “באטמן 1988”, הלוא היא הגרסה מסרטי טים ברטון בכיכוב מייקל קיטון.
בינינו? לא תוכלו לשכנע אותי שקיים איפשהו במולטיוורס סרט רע שמופיע בו קיטון. בכל רגע נתון שהוא הופיע על המסך בתוך השעתיים של הסרט הנוכחי אני פשוט חייכתי. לא יכולתי שלא.

לויין המבוגר אין שום רצון ממשי לעזור לבארי לסדר את הבלגן שהוא יצר, אבל כאשר איום חיצוני חדש בדמותו של הגנרל זוד (מייקל שאנון שחוזר על הדמות מ”איש הפלדה” שגילם לפני עשור) הוא משתכנע בחוסר רצון, אבל כשהוא חוזר לאקשן, איזה כיף לשמוע שוב את המוטיבים המוכרים מהנעימה של דני אלפמן.
היו מי שטענו שנוכחות כזו תהפוך את הסרט למעשה לסרט של “באטמן” במקום “הפלאש”, אבל מילר מצליח לעשות עבודה מספיק טובה כדי שהכריזמה של קיטון לא תגנוב ממנו את כל הפוקוס.

עכשיו גם מצטרפת לחגיגה החלק הקריפטוני החסר בפאזל: קארה זור-אל, כלומר “סופרגירל” (סאשה קייל, שהרזומה שלה עד עתה מורכב בעיקר מ”צעירים חסרי מנוח”) שצריכה לעצור את זוד וצבא הקריפטונים הפולשים.מדובר בדמות קצת שונה מהבלונדה החביבה המוכרת מהקומיקס, עם טייק יותר קשוח, אך לצערי איני יכול להגיד שקייל הצליחה להשאיר בי רושם בלתי ימחה. בין מילר לקיטון, הנוכחות האנמית שלה הופכת לבלתי רלוונטית.

אין צורך לספיילר מעבר לזה את שאר העלילה, אבל הסרט מספק אקשן כמעט ללא הפסקה וזה דבר טוב.
מה פחות טוב? ובכן, דבר משמעותי ביותר לסרט כזה – האפקטים.
כאילו, באמת. מה נסגר עם אולפני DC?
איך יכול להיות שסרט שנקודת המשען הכי חשובה שלו היא השימוש ב- CGI, משופע בסצינות בהם האפקטים נראים כתוצר לא מוגמר, שלא עבר רינדור סופי?!
בעיקר מדובר בקטעים הלא מעטים בהם הפלאש מגיע אל איזור ה”ספידפורס”, המקום בו הוא יכול אינטראקציה עם קווי הזמן. ספציפית, כל אפקט מיוחד שמתרחש שם, ויש לא מעט כאלה לאורך הסרט, נראה פשוט מתחת לכל ביקורת.
כצופה בסרט שהתקציב שלו הגיע לאזור הרבע מיליארד דולר (!) זה היה בעיקר מביך.

מבחינת הסיפור והתסריט, סך הכל לא מדובר בסרט הכי גרוע של DC, היו גרועים הרבה יותר לאורך השנים, ועם זמן מסך של קצת יותר משעתיים היו גם ארוכים ונמרחים ממנו.
אבל בכל זאת, בעיקר בחצי השעה האחרונה יש הרגשה שהסרט קצת נמרח מדי והטוויסטים בעלילה צפויים מדי בשביל למרוח אותם, כמו שאכן קרה.

אנדי מושיאטי הוא במאי סביר למדי ואין לי משהו רע להגיד עליו, כמו שגם אין לי משהו טוב מספיק להגיד על התוצרת שלו. בסך הכל קטעי האקשן היו מבדרים למדי, אבל סבלו גם הם מתופעות של “תסמונת פוסט-סניידר” – יותר מדי קטעים של מעבר להילוך איטי באמצע קטעי קרב, גם שמדובר בדמויות שאינן “הפלאש”, אז מה הפואנטה?
השימוש בטריק המאוס הזה רק הבליט את העובדה שברוב המקרים מופיעות על המסך דמויות ממוחשבות שעשויות לא מספיק טוב והתנועה שלהן נראית כמו דמות חסרת אישיות.
הצילום של הנרי ברהאם (היה גם הצלם של גאן ב“שומרי הגלקסיה 2” ו”יחידת המתאבדים”) סביר, אבל אני לא זוכר שום פריים ראוי לציון מיוחד מהסרט.

הפסקול של בנג’מין וולפיש (עבד גם על “זה” ו”שאזהאם!”) לא מתבלט במיוחד אבל כם לא משתלט על תשומת הלב כמו הפסקולים של זימר למשל.

מה שכן השתלט על תשומת הלב, לפחות בחלק האחרון של הסרט, הוא אינספור הופעות האורח, הקריצות והרפרנסים לדמויות של DC, כמעט מכל השנים וכל ההופעות שלהם על המסכים.
אותי שימחה במיוחד הופעת אורח שלא הייתי בטוח לחלוטין שלאולפנים יש את האומץ לבצע אותה, אך היא אכן בוצעה בצורה (כמעט) מושלמת ותשמח את כל מי שמכיר את ההיסטוריה הפחות מוכרת של סרטי DC.
עדיין, אם אנחנו עושים השוואות, בכל מה שנוגע להופעות אורח  “ספיידרמן: ברחבי מימד העכביש” הקדים אותו בכמה שבועות ועשה את זה יותר טוב.

תראו, “הפלאש” הוא כנראה לא הסרט שובר השוויון שאולפני DC ציפו לו, הוא בטוח לא סרט “הפלאש” האולטימטיבי שמעריצי DC והדמות ציפו לו – אבל הוא כנראה קצת יותר טוב מהסרט שכולנו חשבנו שנקבל.
יש מקומות שציון “עובר” הוא קביל, אבל אני חושב שלמעריצים אמיתיים מגיע הרבה יותר.

אני מעניק ל”הפלאש” ציון 3 כוכבים, בעיקר על ההשתתפות.

לא יאומן כי צוייר – “ספיידרמן: ברחבי מימד העכביש”, ביקורת

המשך מעלליו של מיילס מוראלס במרחבי הרב-יקום מביא לא מעט בשורות טובות, בשילוב בלתי נתפס של ויזואליות עוצרת נשימה. מוכנים להפצצת נוסטלגיה?

להמשיך לקרוא לא יאומן כי צוייר – “ספיידרמן: ברחבי מימד העכביש”, ביקורת

איך אומרים “ההודעה הזו תשמיד את עצמה” בהינדי? – ביקורת על “Pathaan”

אז בשנה החולפת כולם פתאום דיברו על הפתעת הקולנוע ההודי “RRR“, אותה גם סקרנו אצלנו באתררר (סליחה) ולכן יש לנו סיבה טובה לסקור את הסנסציה החדשה שמגיעה מתת-היבשת היישר אל שירות Amazon Prime.

אז פחות מחודשיים לאחר ששבר את כל הקופות וניפץ לא מעט שיאי הכנסות באסיה – ביניהם מקום חמישי בסרטים ההודיים הקופתיים של כל הזמנים והסרט הכי רווחי בקריירה של הכוכב שלו שאה רוח’ ח’אן -“Pathaan” מוקרן גם בשירות הסטרימינג הקרוב אליכם (ובגרסה הארוכה והלא חתוכה של כמעט שעתיים וחצי).

להמשיך לקרוא איך אומרים “ההודעה הזו תשמיד את עצמה” בהינדי? – ביקורת על “Pathaan”