ארכיון הקטגוריה: כללי

שניים סינים עם פאוץ' קטן – ביקורת על "הכול בכל מקום בבת אחת"

אני לא יכול להגיד שלא צפיתי שהסרט החדש של דניאל קוואן ודניאל שיינרט, צמד הבמאים שמעדיפים להקרא פשוט "הדניאלס" יהיה חתיכת מסע מטורלל – אחרי הכול, הרי ראיתי את הטריילר (מצ"ב להנאתכם) וגם צפיתי בסרט הקודם שלהם שהיה גם הוא לא שפוי במיוחד, הלא הוא "איש האולר" שגם השאיר עלי רשמים.


אבל שום דבר לא הכין אותי למסע הטריפי על גבול השיגעון שנקרא "הכול בכל מקום בבת אחת". במידה והחלטתם לא לצפות בטריילר, אז דמיינו לכם סרט ארטהאוס מסוגנן נוסח עדות ווס אנדרסון פוגש את "מהומה בברונקס" של ג'קי צ'אן ולוקח את "המטריקס" לסיבוב אצל קונספט המולטיוורס מיקום מארוול.
לא סתם הזכרתי את מארוול כי מתברר שהאחים ג'ו ואנתוני רוסו, אלה שאחראים במידה הרבה ביותר לאיך שיקום זה נראה היום, הם המפיקים של הסרט הזה, בעוד שהמלהקת היא לא אחרת משרה היילי פין – המלהקת של כל סרטי וסדרות יקום מארוול אי פעם (למיטב זכרוני. תקנו אותי אם אני טועה).

הבמאים דניאל קוואן ודניאל שיינר, הלא הם הדניאלס

התוצאה היא הסרט היפה, המיוחד, ההזוי והפרובוקטיבי ביותר שתצפו כנראה בשנים הקרובות. רוצים משהו דומה? משהו באזורי "להיות ג'ון מלקוביץ", "שמש נצחית בראש צלול" ואולי גם "קונג פיורי".

זה באמת לא צריך להפתיע שמדובר בסרט שיצא תחת הבאנר של אולפני A24, באמת אולפן מיוחד ויחודי שאני לא מפסיק להתפעל מהתוצרת המשובחת שהם כל הזמן מוציאים. כפי שאמרתי פעם למישהו: גם הסרט המחורבן ביותר של A24 יהיה סרט מדהים ומקורי בהשוואה לרוב הזבל שמוציא הקולנוע האמריקני.
רק כדי לסבר את האוזן, אולפני A24 העצמאיים שקיימים בערך עשור הספיקו להוציא בשנים האחרונות לא הרבה סרטים (בטח יחסית לאולפנים גדולים ומסחריים) אבל אלו סרטים אלה היו! אפשר להזכיר ביניהם את "מתחת לעור" של ג'ונתן גלייזר,את "אקס מכינה" של אלכס גארלנד, "חדר" של לני אברמסון (הסרט שבו פרצה ברי לארסון), "המכשפה" של רוברט אגרס (הסרט שבו פרצה אניה טיילור-כפרה-עליה-ג'וי לחיינו), "הלובסטר" של יורגוס לנטימוס, "אור ירח" של בארי ג'נקינס, "סיפור רפאים" של דיוויד לאורי, "פרויקט פלורידה" של שון בייקר, "ליידי בירד" של גרטה גרוויג, "תורשתי" של ארי אסטר, "כיתה ח'" של בו ברנהם המוכשר, "סקין" של גיא נתיב, ו"יהלום לא מלוטש" של האחים סאפדי ויש עוד הרבה שלא הזכרתי. אבל לא רק זה הופך את A24 למיוחדים, רבים מהיוצרים הנ"ל רואים באולפנים בית ולראיה שמות חוזרים כמו לנטימוס עם "להרוג אייל קדוש", אסטר עם "מידסומאר" ולאורי עם "האביר הירוק" המהפנט משנה שעברה וגם גארלנד תיכף חוזר עם "Men" שנראה פסיכוטי לחלוטין.

אז מה קורה בעצם ב"הכול בכל מקום בבת אחת"? שאלה מצוינת ולא בטוח שיש לי עליה עדיין את התשובה, כשאני בסך הכל רק כמה שעות אחרי חווית הצפייה בסרט, אבל בגדול העלילה עוסקת בחייה של אוולין וואנג (מישל יאו הנהדרת, שעושה פה את תפקיד חייה לדעתי), אישה ממוצא סיני שהיגרה לאמריקה בעקבות אהבת חייה וויימונד וואנג (כן, השם הוא סוג של בדיחה מכוונת) ושניהם יחד מטפחים ערימת קלישאות על המהגרים הסיניים, בעיקר בעלות על עסק לניקוי בגדים ויחס של תיעוב לכל מי שאינו ממוצא סיני, שמתחרה ברצון כן להתערות בסביבה. אם שכחתי לציין משהו, הרי זו העובדה שאת ווימונד מגלם לא אחר מג'ונתן קי קוואן, שאין ילד מדור האייטיז שלא יזהה את פרצופו, למרות העובדה שעברו כמה עשורים טובים מאז נראה על המסך. כן, מדובר בלא אחר מדאטה הממציאן מחבורת "הגוניס", וגם בשורט ראונד שמציק לאינדי במשך כל הרפתקאות "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". גם קוואן עושה פה עבודה מצוינת ומצליח להפתיע, להצחיק וגם לרגש כמעט בכל סצינה בה הוא מופיע.

לזוג קוואן יש בת אחת בשם אלינור (סטפני צ'ו, ראיתם אותה בתור החברה של אקאפינה ב"שאנג צ'י" ויש לה גם תפקיד קטן אך משובח בסדרה המעולה "גברת מייזל המופלאה"), שכמובן הערכים המודרניים שלה מתנגשים עם המסורת המקובעת של הוריה, במיוחד כאשר לאלינור יש חברה בשם בקי (טאלי מדל), במקום חבר כפי שאמא מצפה.

אז כמובן שחייהם של הזוג תקועים ולא מתקדמים לשום מקום, אבל בעוד רגע הם הולכים לצלול ישר לתוך מערבולת כאשר בבת אחת וויימונד מחליט שהוא רוצה להתגרש מאלינור, אלינור רוצה לקיים ערב קריוקי לקהילה המקומית במכבסה, אביה המבוגר של אלינור מגיע לבקר אותם מסין ובנוסף הגברת המרושעת של מס ההכנסה רוצה לערוך להם ביקורת על החשבוניות של העסק ולא מוכנה לחכות רגע אחד נוסף.
ולפני שאנחנו ממשיכים הלאה: האבא הקשיש גונג-גונג מגולם ע"י לא אחר מג'יימס הונג. מדובר בג'יימס הונג, אנשים! ג'יימס פאקינג הונג! האיש והאגדה, המכשף לו-פאן בכבודו ובעצמו, שזוכה לעדנה בגיל 93 (!!!) מאחר שגם דובב בסרט של פיקסאר "אדומה אש" שיצא לא מזמן. ומה לגבי דיידרה, האישה הרעה ממס ההכנסה? זוהי ג'יימי לי קרטיס האחת והיחידה, בתפקיד לא פחות ממדהים שנראה כאילו היא נהנתה מכל רגע בו.
אז, כמו שהזכרנו, כל עולמה המסודר לכאורה של אוולין מתמוטט סביבה בבת אחת, אבל זו רק ההתחלה כי כאשר היא מגיעה לבניין מס ההכנסה האפרורי והמשעמם, מתברר לה שהיא המפתח להצלת אינספור יקומים מקבילים וכל זה קורה בתוך מעלית ובאמצעות מטריה צבעונית! מבולבלים? זו רק ההתחלה של סרט משוגע לחלוטין, כזה שגרם לעמיתי לאתר למלמל בשלב כלשהו: "מה הם עישנו לכל הרוחות? אני רוצה גם". באנגליה יש לדבר כזה שם – Absolutely Bonkers.

בדומה לסרט האימה "X" של טיי ווסט שיצא כמעט במקביל וגם הוא תחת A24, גם "הכל בבת אחת בכל מקום" עוסק בסאבטקסט שלו בתהליך של הזדקנות, ומאבק בין הדורות – מבוגרים מול צעירים. בעוד שב- "X" בחר ווסט להעביר את הרעיון דרך סלאשר אימה\פורנו , כאשר הוא עטוף באסתטיקה וערכי צילום הזהים לסרטי האינדי דלי התקציב של שנות השבעים אליהם הוא מרפרר, "הכל בבת אחת" הולך למקום אחר ומאתגר הרבה יותר מ"X".
נכון, למרות שצפיתי בו שבוע לפני, לוחות זמנים מנעו ממני מלרשום את דעתי על "X" בצורה מפורטת, אבל זה אולי המקום להגיד שאני חושב שהוא סרט מצוין, אך עם זאת לדעתי הוא דרך על הבלמים בשלב מסוים ולא הלך עד הסוף כפי שציפיתי שיקרה.
זה לחלוטין לא המצב ב"הכול בכל מקום בבת אחת", סרט שלא שמע בכלל על המונח בלמים – הדניאלס בחרו להעביר את המסר דרך קומדיית מד"ב עם אסתטיקה שהינה מוקפדת ומסוגננת כמו שהיא אבסורדית לחלוטין. את הומור האבסורד והחיבה היתרה לקיצוניות של הגוף האנושי הכרנו כבר ב"איש האולר", אבל הסרט הנוכחי לוקח את הכל כמה שלבים קדימה והלאה.

הצילום מלא הברקות של עריכה וקומפוזיציות מופלאות, כולל הומאז' אחד מדהים ל"אודיסיאה בחלל", שגרם לי לפרץ של צחוק בלתי נשלט.
בכלל, מרגע שהסיפור תופס תאוצה ועובר להילוך שמיני, זה כל מה שהיה אפשר לשמוע באולם צחוק פרוע ומשוחרר, שלווה בלא מעט רגעים של "לא…הם לא מתכוונים לעשות את…אוי לא!".

על הצילום אחראי לארקין סייפל, שברזומה שלו יש גם את "איש האולר" וגם סרט עם צילום מצוין לא פחות – "קופ קאר", המותחן הקטן של ג'ון וואטס (שעשה אחריו את טרילוגיית "הבית" של ספיידרמן).
ואם יש דבר אחד שאני רוצה באמת לראות – זה את לוחות הסטוריבורד עבור הסרט הזה. כמות החיתוכים בחלק מהסצינות גרמו ללסת שלי להישמט ולמוח שלי לעוף לספרה אחרת. זה די מדהים להבין שהסרט נעשה בתקציב זעום יחסית (25 מיליון דולר, אולי אפילו לא תקציב הקייטרינג של "מלחמת האינסוף") אבל כמות העושר החזותי והיצירתיות התסריטאית שקיימים בכל פריים בו יכולים למלא בקלות 10 סרטים פחות תזזיתיים.

את הסרט מלווה מוזיקה של ההרכב האלקטרוני הניסיוני סון לוקס, שהוא הרכב אלקטרוני אמריקאי שעושה עבודה סבירה סך הכל, אבל בדיוק כמו שהעיר שותף לצפייה, הסרט היה יכול רק להרוויח עם פסקול אגרסיבי יותר של "הכמיקל בראדרז". מדהים שאצלי בראש ישר קפץ "Electrobank" (מתוך Dig Your Own Hole המופתי שבדיוק חוגג 25ׂ) כאופציה מושלמת לקטעי האקשן.

דבר מעניין, אבל במקור הדניאלס כתבו את התפקיד הראשי עבור גבר כאשר הם חושבים על לא אחר מג'קי צ'אן לתפקיד הראשי. עם הזמן והשכתובים התפקיד הפך לדמות נשית במקום גברית ואפשר רק לשמוח על כך. אני מאמין שאין מצב שצ'אן היה עושה את התפקיד טוב כמו יאו. בנוסף, לא היינו זוכים להתרשם מהיכולות הפנומנליות של קוואן כאומן קרב מגע – סיקוונס האקשן שלו עם הפאוץ' צריך להיכנס לפנתאון קטעי אמנויות הלחימה.

כן, נכון, בהחלט היה אפשר לקצר משהו כמו 20 דקות מהמערכה האחרונה והתוצאה כנראה היתה סרט הרבה יותר מהודק וטוב. הדקות האחרונות מרגישות קצת כמו האכלה של מידע בכפית (בסרט שנמנע מלעשות זאת במשך שעתיים), אבל עדיין זה לא ממש פגע מההנאה שלי מהסרט.

צוות השחקנים יחד עם הדניאלים

אז לראות? בטח לראות! אתם לא תסלחו לעצמכם אם תפספסו את הסרט הזה על מסך קולנוע, ורצוי אחד משובח ככל האפשר. צפיה ביתית רק תעשה עוול לעושר הסינמטי הייחודי הזה.
מעבר לזה, זה הסרט הכי "מולטיוורס" שאי פעם כתבתנו עליו באתר מולטיוורס…🤣

"באטמן", גרסת 2022 – ביקורת ארוכה, אבל קצת פחות ארוכה מהסרט…

הערת העורך: הפעם החלטנו על פורמט ביקורת קצת אחר, מאחר וגם עידן בז'רנו וגם גל פלודה נשלחו יחד לראות את הסרט בהקרנת העיתונאים, אך לשניהם היה מה להגיד על הסרט, הוחלט שעידן יכתוב את הביקורת וגל יוסיף או יחלוק על דעתו איפה שהוא רואה לנכון.
אבל כדי להכניס אתכם לאווירה, הנה הטריילר:

עידן: באטמן היה מאז ומתמיד אחת מדמויות הקומיקס האהובות עלי. הכרתי את הדמות בתחילת שנות ה-90 כשהיה בשיא האפלוליות והאכזריות שלו בקומיקס, טים ברטון הוציא את שני סרטי באטמן שלו עם מייקל קיטון, רגע לפני ששומאכר לקח את מושכות המותג והנפיק 2 סרטים אולטרה קאמפיים. יחד עם זאת, אני מאלו שחושבים שגם בקומיקס וגם בקולנוע צריך להוציא את הדמות לחל"ת של כמה שנים כדי לאפשר ליצור רעיונות חדשים שיאפשרו להמציא אותה בדרך מעט שונה אך בעיקר כדי לתת לנו, הקהל, להתגעגע.
גל: בגדול, אני בהחלט מסכים עם זה, אבל באטמן הוא "תרנגולת הזהב" של DC, הגיבור שכולם אוהבים, ואין סיכוי שיוותרו על הכנסות ממנו בקרוב.

עידן: אבל… אנחנו כאן כדי לדבר על קולנוע היום, אז רגע, קצת סדר בבלגן. רק לפני כעשור (ב-2012), כריסטופר נולאן חתם את טרילוגיית "האביר האפל" שלו עם כריסטיאן בייל בדמותו של ברוס וויין/באטמן. אישית לא אהבתי את הטרילוגיה הזו, מסיבות רבות, אבל אני בהחלט יכול להבין את מי שכן ולמה הרבה חשבו שבייל הוא הבאטמן הכי טוב עד אז, למרות ההתעקשות על הקול הצרוד של בטמן כל הזמן…
גל: אני חולק לחלוטין על עידן – אני חושב שהטרילוגיה היא קו פרשת מים בתולדות סרטי הקומיקס, ו"האביר האפל" ספציפית על גבול יצירת מופת.

עידן: מיד לאחר מכן אולפני וורנר החלו לרקום תוכניות ליקום הקולנועי של מאגר גיבורי העל שברשותם, גיבורי העל של הוצאת הקומיקס DC, וליהקו את בן אפלק לתפקיד, דבר שהרים הרבה גבות והביא לעולם את ההלחם "באטפלק". קשה לומר שבאטפלק היה רע בתפקיד שלו כי הוא סבל בעיקר מכתיבה נוראית אבל מלבד הנטייה שלו להרג הוא היה יחסית נאמן לדמות.

כאשר התוכניות ליקום הקולנועי שלהם התמוטטו , עקב הכשלון בקופות ודעת קהל מאוד חלוקה, וורנר עשו שינוי כיוון מהיר והבינו שעיקר הכוח שלהם הוא דווקא בסרטים שעומדים עצמאית. עיקר ההפתעות שהובילו לשינוי הקו הזה היו למשל "שאזאם" שהפתיע לטובה ובעיקר "הג'וקר" עם חואקין פיניקס שגרם לי אישית לאכול את הכובע אחרי שצחקתי בקול רם על הרעיון המופרך. הצלחה פנומנלית בקופות ובביקורות שגרמה לכמה מנהלים בוורנר להתקף לב קל כשראו כמה הרוויחו על השקעה כל כך נמוכה.
וכשחשבונות הבנק מתמלאים, אז למה לא להמשיך? סרט באטמן שהיה אמור להמשיך את היקום הקולנועי עם בן אפלק, שהודיע בינתיים על פרישה מהתפקיד, הופקד בידיו של מאט ריבס, במאי שהשיג את הקרדיט שלו בעיקר בבימוי שניים מסרטי החידושים של "כוכב הקופים" ו-"קלוברפילד" וגם כמה פרקים של "פליסיטי" אי שם בסוף שנות ה-90. הוחלט, בעקבות ההצלחה של "הג'וקר", ליצור סרט שעומד בפני עצמו וללא קשר ליקום הקולנועי הגדול יותר, החלטה שבסופו של דבר תהיה גם נקודת החוזק וגם נקודת החולשה של הסרט החדש.

החדשות על הליהוקים החדשים הלכו ונערמו עם הזמן (כשבכלל לא היה ברור אם הסרט יצא לפועל). ראשית כל, קיבלנו את ההכרזה על הבאטמן החדש – רוברט פטינסון! הרבה גבות הורמו שוב, בעיקר בגלל הקללה ממנה סבל – זיהוי עם סדרת סרטי "דימדומים" שם גילם את אדוארד הערפד המנצנץ. אבל בסה"כ היה מדובר בליהוק מעניין שכן פטינסון הוכיח שהוא שחקן אופי מגוון מאוד והיה מעניין לראות את הטייק שלו על באטמן. שאר הליהוקים גרמו לזעקות שבר מכיוון קהל המעריצים כי הן נראו די תמוהות בלשון המעטה: זואי קרביץ, שידועה בעיקר בזכות היכולת שלה לשחק בריסטול על הקיר בפינת אקטואליה של כיתה ב', לוהקה לתפקיד סלינה קייל/קטוומן וחלק מהמעריצים התחלחלו בשל פלאשבקים לזוועה הקולנועית שהייתה נחלתה של האלי ברי.

קולין פארל בתור הפינגווין. רגע… קולין פארל בתור הפינגווין?! מה?! והמשכנו עם ג'פרי רייט בתור קפטן גורדון (זעקותיהם של מיליוני שמרנים מילאו את הטוויטר), אנדי סירקיס בתור אלפרד – מוזר אבל אפשרי. וכמובן, גולת הכותרת, פול דאנו בתור הרידלר, איש החידות, הליהוק המסקרן ביותר, שחקן בחסד. זה לא היה הליהוק שקיווינו לו (של ניל פטריק האריס) אבל הליהוק שהיינו צריכים. לא הבנתי את הליהוקים, אבל לאחר הלקח מהג'וקר שתקתי וקיוויתי לטוב. אולי וורנר באמת בכיוון הנכון? התשובה לשאלה הזו די מורכבת.

נתחיל מהעלילה בקצרה ומינימום ספויילרים לפני שנצלול לניתוח מלא:

מדובר בפילם נואר מודרני אפל, אולי האפל ביותר של באטמן עד היום. ולא, הכוונה היא לא רק לפלטת הצבעים שנעה בין שחור לשחור יותר אלא לזה שהסרט ממש על סף של סרט אימה. היו שם סצינות שנראו כאילו נלקחו ישירות מפרנצ'ייז "המסור". אז לא, לילדים הוא בטח לא מתאים. הוא גם לא סרט אקשן אז אל תצפו למלא פיצוצים ומכות. יש מהן ולא מעט, אבל המאפיין העיקרי של הסרט הוא האווירה ולכן גם נבחר נבל כמו הרידלר שמכריח את באטמן להסתמך יותר על המוח ולא על הכוח.
גל: הרעיון הבסיסי של הסרט הוא פשוט מעולה – בואו נחזיר את הבלש המכונף למקורותיו, העלילות של הקומיקס המקורי מלפני 80 שנים, בו באטמן פותר פשעים ותעלומות, ומכיוון שאנו במדיום הקולנועי, נעשה סרט שמתכתב הרבה יותר עם סרטי הפילם נואר\ניאו נואר הקודרים והמחוספסים, מאשר עם סרטי הקומיקס הנוצצים. הדקות הראשונות של הסרט, בו מוצגת לנו מעין אקספוזיציה של העיר שנמצאת בגשם ולכלוך אין סופי, הזכירה לי ממש את ההתחלה של "בלייד ראנר" המופתי. גם פלטת הצבעים הקודרת וגם העלילה הבלשית התכתבה עבורי עם סרט כמו "שבעה חטאים", בו "הטובים" תמיד נמצאים כמה צעדים מאחורי תחבולות "הרע".
אגב, זה נכון שאין הרבה אקשן, וזה בסדר גמור, אבל כשיש אקשן? הוא עשוי לעילא ולעילא. בדיוק במינון הנכון.

עידן: העלילה מתחילה בשנתו השנייה של ברוס וויין כבאטמן. ברוס מנסה לגרום לשינוי בגות'האם שמלאה בפשע ושחיתות ועדיין נאחז בצורך הנקמה על רצח הוריו שמעולם לא פוענח. כמה ימים לפני הבחירות לראשות העיר, עם קרב צמוד בין ראש העיר המכהן דון מיטצ'ל לבין המתמודדת הצעירה שרוצה לנקות את העיר, בלה ריאל, הרידלר מתחיל לתקוף אנשי ממשל ולהוציאם להורג, מסיבה לא ידועה, ובאטמן מתחיל לחקור זאת יחד עם ג'ים גורדון. העלילה מסתעפת אל אנשי המאפייה ששלטו בגות'האם עד לנפילתו של סילביו מארוני וירידתו למחתרת של כרמיין פלקון – ראשי המאפיה בעיר. במהלך החקירה פוגש באטמן את סלינה קייל שעובדת במועדון של הפינגווין וחוקרת בעצמה את העלמותה של חברתה ושניהם יוצרים ברית שברירית במטרה לבחון האם יש קשר בין החקירות של שניהם, מיהו הרידלר ומדוע הוא תוקף בכלל וכיצד למעשה הכל מתקשר לתומאס וויין? כן, יש הרבה פרטי עלילה וזו לא בהכרח נקודת חוזק.

אם הגעתם עד לכאן… אזהרת ספויילרים בהמשך הביקורת:
לשמחתנו, הסרט לא כולל את סיפור האוריג'ן (תודה לאל על טובות קטנות)! הדוד בן לא מת שוב! הא, סליחה… טעות בפרנצ'ייז… אנחנו נכנסים ישר לעלילה כשבאטמן מתפקד כבר שנתיים בתור שומר העיר וזו בחירה מעניינת לסרט שכן היא על סוג של קו תפר. מצופה מאיתנו הקהל להכיר כבר את הדמות אבל גם לא זורקים אותנו לשלהי הקריירה שלו כמו בבטמן נגד סופרמן. הבחירה הזו גם חוסכת לנו זמן על הסברי רקע על הדמות מחד ונותנת לפטינסון את האפשרות לחקור אספקטים של הדמות שלא נראו עדיין על המסך מאידך.
לשמחת הצופים הבחירה בפטינסון מתבררת כראויה. הוא באטמן מוצלח ואולי הכי טוב עד עתה מלבד קיטון (לשמחתי נפטרנו מהדיבור הצרוד המגוחך של בייל ובאטפלק). בהחלט ניתן לראות בפטינסון ברוס וויין שעדיין מנסה להסתגל לתפקיד, עדיין לא בשל ורק בשנה השנייה שלו מאז החזרה לגות'האם והוא עדיין לא בשיא הכושר והיכולות שלו. עם זאת, הוא היה קצת יותר מידי Emo ועל סף האובדני וזה היה החשש כשהתחילו להגיע התמונות מהסט.

ההפתעה האמיתית עבורי הייתה זואי קרביץ ששיחקה ממש טוב והצליחה לתפוס את האופי (והמראה) של סלינה קייל מהקומיקס המודרני (בעיקר מהריצה של טום קינג). פול דאנו בהחלט נתן עבודת משחק מרשימה אבל לעיתים נדמה שניסו לדחוף לנו בכוח את הג'וקר לסרט מבלי להראות אותו באמת. הרידלר שלו היה עם יותר מידי קווי אופי שדומים לכאוס ולפסיכופתיות יחד עם הצורך באישור מבאטמן שתמיד מאפיינים את הג'וקר יותר מאשר את הרידלר ולכן חטאו לדמות. שאר הקאסט די מאכזב, בייחוד ג'פרי רייט שהיה די פרווה ולעיתים נדמה שהיה אפשר להחליף אותו בניצב שנה א' בבי"ס למשחק ולא ניתן היה לשים לב להבדל.
גל: בגדול, אני מסכים עם מה שעידן כתב, אבל אני חייב להוסיף שפטינסון היה לדעתי ברוס ווין מפתיע לטובה, במיוחד כשמבינים שמדובר בדמות שטרם התעצבה ועדיין מחפשת את עצמה – ברוס שלו מלא דילמות, הוא מרוכז רק בנקמה והוא לא מבין עדיין שהוא צריך לקבל עליו גם את האחריות של השם ויין, על כל המשתמע מכך.
זה בתורו משליך על התפקוד שלו כאלטר אגו הבאטמן – לוחם הצדק שלו הוא עדיין לא האביר האפל, השקט והמאוד מחושב, כל התכונות שמזוהות עם הדמות ברוב הסרטים. באטמן של פאטינסון הוא אימפולסיבי, מתרגז בקלות, עושה טעויות לא מעטות וגם מפגין רגע של היסוס לפני שהוא קופץ מגג של בניין בחליפת העטלף ואז גם לא מצליח להתמודד עם התעופה. רגע מכונן וממש מתאים לסרט מבחינתי.

עידן: עכשיו אפשר לדבר גם על ההקשר לקומיקס -אחת הנקודות המעניינות בסרט, שתעניק הנאה גדולה מאוד לחובבי הקומיקס. ניכר שריבס והתסריטאי פיטר קרייג עשו את שיעורי הבית ועברו על לא מעט סיפורים מפורסמים של הדמות, לקחו מהם נקודות מפתח וארגו הכול לעלילה אחת גדולה. כמי שהוא קורא נלהב של באטמן עשרות שנים, הצלחתי לזהות שם, בין היתר, את הסיפורים הבאים:

  • Earth One
  • The Long Halloween – הסיפור הקלאסי של לואב וסייל, שכבר אלמנטים ממנו נוצלו לטובת ה"אביר האפל'.
  • The Court of Owls
  • Year Two
  • No Man’s land – הריצה הארוכה ארוכה מסוף שנות ה-90.
  •  Year Zero  מהריצה של סקוט סניידר וגם אלמנטים מהריצה של טום קינג ועוד.

כל זה היה יכול להיות מעניין אבל נוצר כאן מצב של "תפסת מרובה לא תפסת" ובעוד שחובב קומיקס יוכל לצעוק מידי פעם "!I understood that reference". אנשים שלא מכירים, כמו חבר שהיה איתי בהקרנה, לא יבינו כל כך מה הולך על המסך. נראה שריבס, שמודע היטב למוניטין של אולפני וורנר והאפשרות שלא יתנו לו לעבוד על המשך לסרט שלו, בחר לדחוס כמה שיותר פרטי עלילה, שהיו יכולים להספיק ליקום קולנועי משל עצמו ובקומיקס היו סוגרים יפה איזו קשת ריצה או שתיים, לתוך סרט אחד. זה עובד בתחילת הסרט אבל באיזשהו שלב העלילה כל כך מסתעפת עד שלצופה קשה לעקוב. לעיתים אתה מרגיש שאתה בדרך להשמיד את הטבעת במורדור רק ששם זה לקח טרילוגיה שלמה ואם אמשיך עם עוד רפרנס לשר הטבעות, יש כאן מספר סיומים שלא היו מביישים את שיבת המלך.
כמו שאמרתי קודם, זו נקודת החולשה העיקרית של הסרט, שהופך במערכה השלישית (או השישית כבר, תלוי לפי מה סופרים), לכל כך עמוס ומבלבל עם סצינות שלעיתים לא נראות קשורות אחת לשנייה או שההגיון שהוביל להחלטות מסויימות של הדמויות כל כך לוקה בחסר, שפשוט נמאס לראות אותו אחרי שעה וחצי כשאתה מבין שאתה רק באמצע הסרט. הסרט זקוק לעבודת עריכה רצינית ואיזה שכתוב או שניים כדי להתמקד בפחות קווי עלילה. אפשר לקצץ בכיף חצי ממנו.
גל: מסכים לחלוטין! עבודה נוספת של עורך תסריט שהיה מתעקש לחלק את הסרט הזה על 2 או 3 סרטים, ומוריד חלק מהעומס לטובת סיפור יותר "זורם", ובהחלט היה עושה נפלאות לסרט, שהבסיס שלו סך הכול בכיוון הנכון. השעתיים הראשונות היו נפלאות בעיני, אבל מרגע הזה והילך היה ברור שהסרט גם מנסה לסגור יותר מדי קשתות סיפור (ההתפתחות\גאולה של ברוס ווין, סיפור האהבה בינו לבין סלינה, התחבולות של הרידלר, ההתבססות של הפינגווין ועוד) ובסופו של דבר סוגר אותן בצורה מחופפת ולא מספקת.

עידן: מצד שני כל הכבוד לריבס ולוורנר על כך שבחרו ללכת על סרט מאוד לא שבלוני. סרט שלא הולך אחרי הנוסחה הסטנדרטית של גיבורי על (אני מסתכל עליכם מארוול) ולא סרט שימכור מרצ'נדייז לילדים. הם בחרו לקחת את הדמות של באטמן ולשים אותו בסרט אפל על גבול האימה כאשר אפילו נולאן לא הגיע לרמות מתח כאלו. הלוואי ונראה עוד ניסיונות כאלו – לוורנר בהחלט יש מקום לחקור את המאפיינים הפסיכולוגיים יותר של הדמויות בארסנל שלהם.
אבל… כדרכם של אולפני וורנר, שככל הנראה לא ממש יודעים מה לעשות עם מה שיש להם ביד, עדיין הולכים ומסבכים את העניינים. אנחנו הולכים לקבל בקרוב את הסרט של "הפלאש" שימשיך/יסגור את היקום של הסניידרורס ובו מייקל קיטון יעטה שוב את גלימת הבאטמן שלו ולאחר מכן יעשה זאת שוב בסרט של באטגירל. וכמובן אי אפשר בלי לדבר על המוזיקה של מייקל ג'אקינו שמאז אלפמן בסרט של ברטון לא יצרה קשר כזה עם העלילה.

גל: המוזיקה של ג'אקינו (בקרוב נראה מה הוא יודע לעשות גם ב"עולם היורה 3" ו"ת'ור 4") מתאימה כמו כפפה ליד לסרט הזה. בניגוד מוחלט להפצצה החושית של פס הקול של האנס זימר בסרטי "האביר האפל" והתיאטרליות של המוזיקה של דני אלפמן בסרטי טים ברטון, ג'אקינו מלחין כאן פס קול הרבה יותר נחבא אל הכלים, כאשר ברוב הזמן היא רק מעצימה את האמביינט הכללי של גות'האם ומוסיפה לאווירת הנכאים שאותה מנסה ריבס ליצור. כמעט בשום מצב פס הקול לא משתלט על הסרט וזה מבחינתי פלוס אמיתי.

עידן: למרות שנהניתי ממנו יותר מהטרילוגיה של נולאן ובטח מהגיחה של באטלפק, אני חושב שהסרט הזה לוקה בחוסרים בלתי נסלחים עדיין ולכן אני נותן לו 3.5 מתוך 5.
גל:אני נותן 5 כוכבים לשעתיים הראשונות וכוכב בודד לשעה האחרונה. כנראה שנתתי לסרט 3.66 כוכבים…….

ציון סופי: 3.5

ratings-film-3-half

חשוב לציין: אין סצינת אפטר-קרדיטס אז אין מה להשאר. יש איזה משהו קטן-קטנטן שמפנה לאתר אינטרנט שמופיע במהלך הסרט אז אחרי 3 שעות אפשר לרוץ לשירותים ולא להתאפק עוד.

ביקורת, "הספר של בובה פאט"- הסיפור עד כה (עונה 1, פרקים 1 עד 5)

יקום "מלחמת הכוכבים" ממשיך להתרחב באדיבות תאגיד דיסני, צייד הראשים המפורסם ביותר, בגלקסיה רחוקה מכאן, חוזר מהמתים, אחרי יותר מ30 שנה של היעדרות עלילתית (פרט לתפקיד החביב שלו ב"מנדלוריאן"). חשבנו, כלומר בעיקר טל מיכלס חשב, שחשוב לדבר על חמשת הפרקים הראשונים. למה? תנו לו להסביר.

הסקירה היא על פרקים 1-5 של העונה הראשונה "הספר של בובה פט" (תרגום לא רשמי), סדרת ה"ספין אוף" לסדרת המופת האחרונה ביקום "מלחמת הכוכבים"- "המנדלוריאן" (שעונה 3 שלה מתקרבת אלינו במהירות האור). הסדרה מונה שבעה פרקים בסך הכל ונכון לכתיבת שורות אלו, אנחנו במרחק שני פרקים מהסוף. אז למה באמת לדבר עליה עכשיו? למה לא אפיזודית? ובנוסף, הזהרו

להמשיך לקרוא ביקורת, "הספר של בובה פאט"- הסיפור עד כה (עונה 1, פרקים 1 עד 5)

ביקורת, "מכסחי השדים: החיים שאחרי" – מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה

בחייו של כל הורה מגיע השלב שבו אתה רוצה להעביר לילדיך את החוויות שחווית כילד ועתה מעוררים את נימי הנוסטלגיה והגעגועים לתקופה יפה, נעימה ופשוטה יותר. זה יכול להיות משחק שנהגת לשחק כשהיית צעיר, שירים ששמעת ונצרבו בזיכרון או סרט שהשפיע עליך בתור ילד ועל הטעם שלך בז'אנרים שונים. לרוב, ההורה צריך לחכות אי אלו שנים בחוסר סבלנות עד שהילד לפחות מתחיל להיות עצמאי מספיק כדי להבין מה לעזאזל אתה רוצה ממנו אבל אם הוא יאהב את הדברים הללו גם כן, לא יהיה מאושר ממך.

בגלל שבנותיי כבר גדולות מספיק, ניסיתי השבוע להראות להן את "גרמלינס" (את החלק השני! את החלק השני! היותר קומי ופחות מפחיד בניגוד לראשון שהוא די אימה לכל דבר). אפעס, אחרי בערך 15 דקות שבהן התמוגגו מגיזמו התחילו גם הצרחות והבכי כשהגרמלינס הופיעו.
ביני לבין עצמי עלו בי שתי תהיות:

  • האם אנו מגדלים דור רגיש מידי? כשאני ראיתי את הסרט הזה, הייתי בגילן והתלהבתי.
  • מה לעזאזל חשבו ההורים שלנו כשנתנו לנו לראות את הסרטים האלו? מאוד יכול להיות שהבעיה בנו ואנחנו חיים בפוסט-טראומה מכל סרטי הסמי-אימה האלו שנתנו לנו לראות…

אחד הסרטים שעולים מיד בהקשר של שנות השמונים ופריחת סרטי הפנטזיה/מדע בדיוני בתקופה זו הוא כמובן "מכסחי השדים" מ-1984 וסרט ההמשך שיצא ב- 1989. שניהם בויימו על ידי איוון רייטמן ומככבים בהם ביל מוריי, דן אקרויד, הארולד ראמיס וארני האדסון בתור צוות המכסחים יחד עם סיגורני וויבר, ריק מוראניס ואנני פוטס.

המשך הקריאה כולל קצת (ממש קצת) ספוילרים לסרטים:

להמשיך לקרוא ביקורת, "מכסחי השדים: החיים שאחרי" – מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה

ביקורת, "הנצחיים" – הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק.

בשנה שעברה זכתה קלואי ז'או בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בנוסף לפרס הבמאית הטובה ביותר על סרטה "ארץ הנוודים". בסרט ההוא הדמויות הסתובבו ממקום אחד בעולם למקום אחר בלי יותר מדי כוונה, דיברו ביניהן על החיים ונושאים אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסטיים נוספים בזמן שהשנים חולפות, בדרך כלל על רקע של שמיים פתוחים ותצורות סלעים מעניינות, ובסוף הסרט לא קורה להן דבר יותר מעניין ממה שקרה במהלכו.

אם אהבתם את "ארץ הנוודים" – קרוב לוודאי שממש תאהבו את סרטה החדש, "נצחיים", שאותה קלואי ז'או ביימה עבור אולפני "מארוול" (לפחות יש בו הרבה יותר אפקטים ממוחשבים, יריות ופיצוצים ממה שהיה ב"ארץ הנוודים").

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסרט:

להמשיך לקרוא ביקורת, "הנצחיים" – הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק.