הגיעה העת לשים מאחורינו את הפחד, כי הפחד הוא קוטל הבינה! האירוע הקולנועי שהוא "חולית", היה אמור לצאת כבר לפני שנה, אי שם בנובמבר 2020, אבל אתם כבר יודעים מה קרה. אחרי שהוצג כבר בפסטיבל ונציה בתחילת ספטמבר ופתח יפה מאוד באירופה כבר לפני שבועות מספר, העיבוד העצום והמצופה כל כך (לפחות על ידי) ל"חולית" מגיע גם לארצנו הקטנטונת. יחי מואד'דיב!

הבמאי דני ווילנב הודה בראיונות שהוא מעריץ גדול של ספרו הקלאסי של פרנק הרברט עוד מילדות והסרט הזה היה פרויקט תשוקה והשלמה של חלום נעורים מבחינתו. למי שלא יודע ולא מכיר את המקור, "חולית", שיצא בשנת 1965, נחשב לציון דרך בתולדות ספרות המד"ב ולספר פורץ גבולות שהשפיע על דורות של יוצרים אחריו. על כל פנים, כדי להשלים את החלום, ווילנב קיבל מאולפני "וורנר" תקציב נאה של 165 מיליון דולר והתוצאה נראית בהתאם.

המשך הקריאה כולל מעט ספוילרים לסרט:

הרברט קיבל את ההשראה לספר מטיול שעשה במדבריות של מדינת אורגון, ומראה הדיונות המשתנות עם הזמן גרם לו להתעניין במדע האקולוגיה. בדמיונו הוא ראה כוכב שכולה מדבר צחיח ורק פלנטולוג בודד המנסה להחיות אותו, כאשר למעשה דמות זו (הפלנטולוג הקיסרי לייט קיינס בספר) הייתה אמורה להיות הדמות המרכזית, אך כאשר הרברט החל להתעמק בהשפעות הפסיכולוגיות של דת ומשיחיות, עלילת הספר השתנתה בצורה קיצונית.

לא מעט אנשים חושבים שהספר של הרברט שואב את השראתו מסיפורו האמיתי של תומאס אדוארד לורנס, הלא הוא "לורנס איש ערב", אך האמת היא שהרברט ערך מחקר שכלל בערך כ-200 ספרים לקראת הכתיבה, ובעיקר התבסס על ספר בשם "הסייפים של גן העדן" (The Sabres of Paradise), ספרה של לסלי בלאנש משנת 1960 אשר עוסק באימאם שמאיל – המנהיג הדתי הכריזמטי המכונה גם "האריה מדאגסטן", האיש שסחף אחריו את השבטים המוסלמים בקווקז באמצע המאה ה-19 למלחמת קודש כנגד הכובשים הרוסים.

הסופר שאב לא מעט מהטרמינולגיה ישירות מספרה של בלאנש והפך מילים קווקזיות או מהניב הרוסי-קווזאקי לחלק מהשפה של שבטי המדבר בספרו (צ'וקבסה, קנלי, קינדג'אל, סיטש, טאבר) ואם שמו של הארכי-נבל בספר נשמע ממוצא רוסי, ברון וולדימיר הארקונן, יש לכך סיבה טובה. בנוסף, בלאנש מתאר את המנהיג הקווקזי כבעל תווי פנים נאים הדומים לנשר, בעוד שהרברט מתאר את הדוכס אטראיידס כבעל תווי נץ. התוצאה הסופית היא ספר רחב יריעה, העוסק ומערב יחד לא מעט נושאים – אקולוגיה והשפעת האדם על הסביבה, תרבות פיאודלית אירופאית, פוליטיקה בהשפעה ים תיכונית, התפתחות דתית ומיסטיקה וכהנה וכהנה.

הכל אמנם מרגיש מוכר אך הרברט יצר מכל זה יקום חדש ומרתק עם היסטוריה עשירה המתפרשת על עשרות אלפי שנים, אם כי לא ממש ברור מתי, מאחר וליקום של הרברט יש קו-זמן משלו שבו עלילת הספר הראשון מתרחשת בערך 20,000 שנים בעתיד, או בשנת 10,190 אחרי הג'יהאד, לפי ההיסטוריה הבדיונית. העובדה שכל היופי הזה נפרש באיטיות על פני כ-500 עמודים, כולל אינספור דמויות ודמויות משנה, את חלקם הרברט מציג לקורא באמצעות מובאות או ציטטות מתוך ספרים "היסטוריים" מומצאים, גורמת לחוויית קריאה המיועדת למיטיבי לכת בלבד, מה שהופך את המחשבה לייצר אדפטציה למדיום ויזואלי היא קשה עד בלתי אפשרית.

המורכבות של הספר באה לידי ביטוי כאשר הרברט נדחה ע"י כ-20 מוציאים לאור שלא הבינו כלל את עלילת הספר, עד שלבסוף הוצאה לאור קטנה שעסקה בעיקר בפרסום של ספרי הדרכה למכונאות רכבים ראתה את הנולד והסכימה להוציא את הספר. באופן לא מפתיע, "חולית" היה כישלון כלכלי כאשר פורסם לראשונה, אולם עם הזמן צבר קהל מעריצים והפך לתופעה תרבותית כמעט, מפה לאוזן.

על התלאות של עיבוד הגרסאות הקודמות למסך כבר הרחבתי בעבר כאן, אבל הבמאי הקנדי דני ווילנב הוכיח שהוא לא חושש לתקל גם משימות שנראו בלתי אפשריות לאחרים כמו העיבוד של נובלת המד"ב "סיפור חייך" של טד צ'יאנג לסרט מהפנט בשם "המפגש" וגם להעז לעשות המשך מהפנט לא פחות לתופעה התרבותית שנקראת "בלייד ראנר".

כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה לרמוז לכם שהספר לא נועד לכל אחד וכך גם הסרט הנוכחי. אלה שיגיעו לסרט מתוך מחשבה על סרט מד"ב המשופע באקשן, יריות ופיצוצים, קרוב לוודאי שיתאכזבו. נאמן לרוחו של הרברט המנוח, וילנב שוב יוצר מד"ב לאינטלקטואלים, שבו השאלות חשובות יותר מאשר התשובות, בדיוק כמו בספר.

אנסה להכניס אתכם לעולם של "חולית" ולהרחיב על העלילה מעט. באותו עתיד רחוק, בו האנושות יישבה את הגלקסיה, נוצר משטר פיאודלי דמוי ימי הביניים. בתי אצולה גדולים שולטים על כוכבים מסוימים ומתחרים ביניהם על כוח ושליטה על משאבים ונלחמים ביניהם על חיבתו של הקיסר הפאדישח ששולט על האימפריה. חברת מסחר בין כוכבית נשלטת בלעדית על ידי הקיסרות (מכונה בספר CHOAMׂ) מחלקת את הרווחים בין בתי האצולה, כאשר שליטה בדירקטוריון קובעת את מידת ההשפעה הפוליטית שלו בלאנדסראאד – המועצה שמאגדת את כל בתי האצולה החשובים באותו יקום, ומאפשרת בריתות שונות.

מאחורי הקלעים פועל מסדר "בנות גשרית" – קבוצה חשאית, המורכבת מנשים בלבד, המתרגלת טכניקות שונות המאפשרות להן יכולות מנטליות ופיזיות מוגברות, כמו גם שליטה מסוימת בחיזוי העתיד. היכולות שלהן נותנות להן השפעה גדולה אצל הקיסר. מסע בין כוכבי מהיר מהאור מתאפשר אך ורק באמצעות גילדת נווטי החלל -בני אנוש מיוחדים שמסוגלים לקפל את מרחב החלל-זמן ולכן לגילדה יש מונופול על הטיסות שאותן היא מנצלת לרווחים כלכליים ופוליטיים.

את היכולת להגיע מנקודה אחת בחלל התלת מימדי לנקודה אחרת באופן מיידי רוכשים נווטי הגילדה ע"י חשיפה ממושכת לסם ה"תבלין", חומר ייחודי לכוכב אראקיס, המצוי בחולות האינסופיים של עולם המדבר הזה המכונה "חולית". חשיפה ל"תבלין" פותחת בתודעה האנושית יכולות חבויות שונות ומשונות. בשל החשיבות והנדירות של ה"תבלין", מי ששולט בכוכב אראקיס בחסות הקיסר, צפוי לרווחים אדירים של כסף והשפעה בהתאם. הדבר היחיד שיכול להפריע בדרך לעושר בלתי נתפס הנובע מכריית הסם הן תולעות החול הענקיות שקיימות רק באראקיס, נמשכות למקצבי קול ובולעות כל דבר הנקרה בדרכן. זו בעצם הגרסה של הרברט לדרקונים השומרים על הזהב.

הערת שוליים – הסם מופיע בשפת המקור כ Spice melange, או "תערובת תבלין" -המונח "Melange" לקוח מצרפתית, והפירוש יכול להיות "תערובת" או "מגוון" (variety) כי כידוע מגוון הוא התבלין לחיים. הרברט אהב משחקי מילים שכאלה.

במשך עשרות שנים שלט בכוכב וביצור ה"תבלין" בית האצולה הארקונן, בית אצולה סאדיסטי היושב בכוכב גיאדי פריים, תחת הנהגתו של הברון וולאדימיר הארקונן, מפלץ הדוניסטי שידוע בעורמתו ואכזריותו שלא יודעת קץ. הברון שלח את אחיינו, ראבאן, הידוע בכינוי "החיה", כדי שישלוט באראקיס ויסחט כל טיפת "תבלין" המצויה בו כדי להעשיר את קופותיו. בשל אינטריגות פנימיות, הקיסר מצווה על בית הארקונן לוותר על השליטה ב"חולית" ולהעביר אותה לידי בית אטראיידס – אויביהם המרים של ההארקונן, ובית אצולה אהוב שידוע באומץ ליבו ובנאמנותו שמושבו בכוכב קאלדן.

הדוכס לטו אטראיידס, שהוא גם בן דודו הרחוק של הברון (מתוקף בריתות נישואין, כפי שהיה מקובל באירופה של ימי הביניים) הוא דוכס קשוח אך אהוב על נתיניו, כאשר לצידו שולטת פילגשו ג'סיקה, שידוך שנוצר ע"י "בנות גשרית", שהביאה לעולם את פול, הצאצא היחיד של הדוכס, ומאמנת אותו בחשאי בטכניקות הסודיות של "בנות גשרית". המעבר של בית אטראיידס להיות השליטים של "חולית" יגרור עימות עקוב מדם עם בית הארקונן, לאינטריגות הגלקטיות לעלות הילוך ויגרום לשרשרת אירועים שתשנה את פני היקום. כן, זה היה התקציר וגם לא הספקתי לתאר את הכל.

וילנב פותח את הסרט בחצי שעה ראשונה עם סצינות שכמעט לא קיימות בספר, או בווריאציות שלהן, מתוך ההכרח להכיר לאותו חלק מהקהל שלא מכיר את הסיפור להבין מה קורה, אך גם עם זמן מסך של 155 דקות, הסרט מספיק בקושי לעבור על כל שלל העלילות והדמויות. אנו מתוודעים לבית אטראיידס – הדוכס לטו (אוסקר אייזק), הגבירה ג'סיקה (רבקה פרגוסון) ופול הצעיר (טימות'י שאלמה), ליחסים המשפחתיים ולחשש מהמעבר אל העולם הלא מוכר שהוא "חולית".

לדעתי, וילנב עשה "כיוונונים" באפיון של הדמויות, ביחוד בדמותו של הדוכס לטו והפך אותו לרך ואנושי יותר מאשר בספר, כאשר יש דגש על רגש אבהי יותר של הדוכס כלפי בנו, מן הסתם על מנת שנוכל להזדהות יותר עם העומד להתרחש עליהם, ואייזק הוא שחקן המתאים בדיוק כדי ליצור את ההזדהות הזו. גם הדמות של ג'סיקה מקבלת רגעים שבהם היא נראית פגיעה יותר מאשר במקור, ופרגוסון מוכיחה שהיא שחקנית מצוינת שמסוגלת להיות קשוחה ברגע אחד ורגישה ברגע שאחריו.

דמותו של פול היא כמובן המרכז של הסרט וכל כובד התפקיד נופל על כתפיו של שאלמה, שאמנם נראה צעיר, אך הוא עדיין מבוגר בעשור בערך מהדמות שמתוארת בספר. פול מתמודד עם חזיונות של עולם המדבר ובו דמות של נערה בשם צ'אני (זנדאיה), אשר הוא מנסה לעמוד על פשרם. על הדרך הוא גם יעבור מבחן מסוכן בידי מנהיגת "בנות גשרית", האם הנערצה גאיוס הלן מוהיאם (שרלוט רמפלינג המרשימה והכמעט בלתי מזוהה מתחת לרעלות שונות), אשר באה לבחון האם הוא "קפיצת הדרך" ׁ(במקור Kwisatz Haderach, מונח שאול כמובן מהמיתולוגיה היהודית\חז"לית, עוד אחת ממקורות ההשפעה במחקר של הרברט) – בן האנוש שיוכל לגשר על פערי הזמן והחלל בכח מחשבתו שאותו "בנות גשרית" מחפשות.

האנשים הנאמנים לדוכס הם גורני האלק (ג'וש ברולין) – קצין הנשק של הבית וגם טרובדור ואיש אשכולות שקל לחבב, מעין דמות גנרית של אביר-לוחם (אם כי בספר הוא רחוק מלהיות גבר נאה כמו מר ברולין. רק אומר).

לצידו נמצא גם אמן החרב דאנקן איידהו (ג'ייסון מומואה), אחד מהלוחמים מטילי האימה ביותר בגלקסיה, נאמן עד המוות לדוכס ואיש המתואר כבעל תנועות חתוליות, ומהבחינה הזו ליהוק מבריק של מומואה. הדמות שלו מקבלת בסרט זמן מסך ניכר, הרבה יותר מהתרומה האמיתית שלו בספר, אבל יש לכך סיבה נסתרת ליודעי ח"ן, שכנראה קשורה אולי לרצון של וילנב לעבד כותרים נוספים בסאגה. דמויות נוספות הם תאופיר חוואט (סטפן מקינלי ברוסטר),קצין הביון והמנטאט (מעין מחשב אנושי) של הדוכס ודוקטור וולינגטון יואה (צ'אנג צ'ן) רופא בית האצולה.

הדוכס לטו מבין שכוחות הארקונן ינסו להשתלט חזרה על הכוכב בדרך זו או אחרת ועל כן הוא מנסה לגייס את תמיכתם של הדררים (Fremen במקור), אנשי המדבר העמוק שחיים כבר דורות באראקיס, מכירים את סודותיו של הכוכב ואשר דוכאו ביד קשה בידי בית הארקונן. הוא מנסה לגייס את אחד ממנהיגי השבטים, סטילגאר (חאבייר בארדם) אך הוא חשדן מדי כדי לשתף ישר פעולה עם השליטים החדשים. תקבלו כאן גרסה של בארדם שהיא אולי מעט יותר פטפטנית מהדמות שגילם ב"ארץ קשוחה" (רק במעט) אבל לא פחות מאיימת ממנה.

אדם נוסף שלדוכס יש צורך להעביר לצידו היא ד"ר ליאט קיינס (שרון דאנקן-ברוסטר), הפלאנטולוגית הקיסרית שמונתה כדי להתמודד עם המערכת האקולוגית הקשוחה של אראקיס. קיינס במקור הוא דמות של גבר, ובטיוטא הראשונית של "חולית" היה אמור להיות הגיבור הראשי, אך כאשר הרברט שינה את המיקוד של נושא הרומן, דמותו של קיינס הצטמצמה עד מאוד. לכל אלה שרוצים להזדעק על השינוי המגדרי – אין סיבה. דאנקן-ברוסטר עושה בדיוק את מה שהוטל על קיינס לעשות בספר ועושה את זה מצוין.

בינתיים, הברון הארקונן (סטלן סקארסגרד הבלתי נלאה) זומם את תכניותיו. הברון הוא אולי אחד מהארכי-נבלים הגדולים ביותר של כל הזמנים, וניכר כי וילנב התאמץ לקחת את הדמות הגרוטסקית שלו ולהפוך אותה למשהו שיהיה עוד יותר חריג, כך שעצם הופעתה על המסך תהיה מאיימת. הברון הוא הדוניסט מוצהר, הר אדם הזקוק למכשירי ציפה נוגדי כבידה הצמודים לגופו כדי לנוע ממקום למקום. קול הבס העמוק שלו וההופעה המעוותת שלו, יחד עם צילום שתמיד שם אותו באמצע הצללים, הופך את הדמות שלו למטילת אימה ברגע שהיא מופיעה על המסך.

לפחות בשוט אחד מדהים, סקארסגרד והקרחת המבהיקה שלו מדהדהדים את ברנדו וקולונל קורץ הרדוף ב"אפוקליפסה עכשיו" – אין שום מצב שההומאז' הזה הוא מקרי. כאמור, בניגוד לאדפטציות הקודמות (הסרט והסדרה) שבהם כל בני הארקונן היו אדומי שיער, וילנב בחר ללכת בכיוון אחר והפך את ההארקוננים לבריונים קירחים לחלוטין.

הדבר נכון גם עבור "החיה" ראבאן (דייב באטיסטה), המשמש בתור זרוע הברזל הלא חכמה אך חסרת הרחמים לחלוטין של הברון הערמומי. גם כאן, כמו בסרט הקודם של וילנב, באטיסטה מצליח לגנוב את ההצגה בתפקיד קטן אך משכנע לחלוטין בתור הפסיכופט האלים וחסר השליטה.

הערת שוליים נוספת – השוט הקצרצר שנראה בסרט של ארמון הברון על גיאדי פריים, נראה כלוקח השפעה עיצובית מאחת הסקיצות של האמן המנוח ה"ר גייגר ("הנוסע השמיני") שנעשו לפני יותר מ- 4 עשורים עבור אותה גרסה גנוזה של חודורבסקי, ואותי לפחות זה מאוד שימח.

עם זאת, חלק מהדמויות שזכו להרבה יותר זמן ברומן או בעיבודים הקודמים כמעט נעלמות פה ומרגישות לא יותר מאשר רעש רקע. – למשל ד"ר יואה או סוכנת הבית שאדות' מייפס, בולט בחסרונו מעל כולם, פיטר דה פריז (דייויד דאסטמליאן), המנטאט המעוות של הברון והשותף העיקרי למזימותיו הזדוניות. זה חבל שבעתיים במקרה של דאסטמליאן, שחקן שהטירוף נמצא אצלו תמיד בעיניים, ואנחנו יודעים איך הוא מסוגל לגנוב את ההצגה גם בתפקיד קטן ("אנט-מן") וגם בתפקיד יותר גדול ("יחידת המתאבדים").

"חולית" תמיד היה ידוע כאפוס רחב יריעה במיוחד ואפשר לתת לדני וילנב אות הצטיינות על עמידה במשימה – ווילנב משתמש לכל אורך הסרט בשוטים רחבים וממש פותח את המסך ככל שמצלמות ה"אלקסה" תואמות ה-IMAX מאפשרות ואנחנו כצופים מקבלים מד"ב גרנדיוזי שמעולם לא נראה כמוהו, באחריות.

קנה המידה הוא פשוט עצום: גם האולמות בצילומי הפנים מגמדים את בני האנוש שבתוכם, גם החלליות שלידם עומדים החיילים, כך גם נופי העולמות שאליהן טסות אותן חלליות ומעל הכל – דיונות המדבר של אראקיס המתפרשות עד האופק. ובנושא החול, וילנב מצליח להעביר את התחושה ה"חולית" (סליחה על משחק המילים) של "חולית" בצורה כל כך מוצלחת עד שביציאה מהאולם חשתי צורך בלתי נשלט להיכנס למקלחת ולשטוף מעלי חלקיקי אבק.

החלק הטכני המרשים לא מסתיים רק בצילום וניכר שההפקה השקיעה מאמץ גדול להעביר את החזון של הרברט מבחינה וויזואלית – סוף סוף המעריצים האדוקים מקבלים אורניתופטרים כמו שצריך! על המסך מעופפים להם כלי טיס אוירדונימיים דמויי שפירית שאשכרה נראים כמו משהו שיש לו אופציה להתקיים במציאות.

על הצילום אחראי גרייג פרייזר האוסטרלי שמאחוריו קרדיטים כמו "כוננות עם שחר", "רוג 1" וגם פרקים בעונה הראשונה של "המנדלוריאן". פרייזר עושה כאן עבודה מדהימה, אם כי עדיין נותרתי עם השאלה המציקה "איך הסרט היה נראה תחת הידיים של רוג'ר דיקינס?", שהיה השותף של וילנב ליצירה של "סיקאריו", "אסירים" וכמובן "בלייד ראנר 2049", סרט שהצילומים בו השאירו אותי נפעם וחסר נשימה.

גם מחלקת הסאונד עבדה קשה מאוד והתוצאה היא פצצת מצרר על כל החושים, במיוחד בקטעים (הלא רבים) של האקשן. כפי שכתבתי על "בלייד ראנר 2049", המוזיקה של המלחין האנס זימר דומיננטית מדי ומשתלטת על הקשב של הצופה. שוב , אני יודע שיש לא מעט אנשים שמתים על זימר, אך לטעמי האהבה שלו לדיסהרמוניות פשוט לא במקום כאן. כפי שב"2049" היא הייתה האנטיתזה למוזיקה האווירתית של וונגליס ב"בלייד ראנר" המקורי, כך ב"חולית" הנעימה שלו היא הדבר הרחוק ביותר מנעימת הנושא הכמעט מינימליסטית של בריאן אינו, אולי הדבר היחיד שזכור לטובה מהסרט של לינץ'. הייתי מעדיף לשמוע אותה במשך 3 שעות ולא את זימר. איזה מזל שמישהו כבר חשב על זה.

גם כאן, ממש חבל לי שהמלחין הקבוע של וילנב מ"אסירים", "סיקאריו" ו"המפגש" – האיסלנדי יוהן ג'והנסון – הלך לעולמו בטרם עת ולא ימשיך לשתף אתו פעולה. עם זאת, נקודת החוזק המרכזית של העיבוד של וילנב הוא עובדת היותו נטול נופך הגרוטסקיות של העיבוד של לינץ' או הקאמפיות של סדרת הטלוויזיה. בכל רגע של הסרט ניכר שוילנב התייחס לכתוב בחרדת קודש של מעריץ רציני.

"חולית" של ווילנב דומה במהותו למקרה של "שר הטבעות", שגם בו נעשו במעבר לסרט לא מעט שינויים, אך עדיין רוח הספר הייתה מספיק נאמנה למקור כדי ליצור סרט מוצלח (טרילוגיה בעצם) שעדיין השאירה את המעריצים מרוצים. כמובן שבמקרה של "חולית" יש את העניין הקטן והמציק הזה שאחרי שעתיים וחצי מסתיים לו רק החלק הראשון, שלמעשה הוא אקספוזיציה אחת ארוכה, ואנחנו נותרים עם ציפייה להמשך (שטרם הוחל בהפקתו).

כמעריץ של היצירה (וגם של הבמאי) נהניתי עד אין קץ מהחזון הקולנועי של וילנב, אבל קשה לי להאמין שהסרט שמשווק בפרסומות בתור "מלחמת הכוכבים פוגש את משחקי הכס" אכן יצליח להגיע לקהל הרחב שאליו הוא מיועד. אין חטא גדול יותר, לכל המעורבים בדבר, מאשר להציג את "חולית" כדומה ל"מלחמת הכוכבים" או "משחקי הכס".

אין ספק שהספר, או לפחות הניסיון להפוך אותו לסרט בשנות השבעים, השפיעו מאוד על יצירת "מלחמת הכוכבים", אבל מי שיגיע ל"חולית" בציפייה לקרבות חלל עשירי פיצוצים צפוי להתאכזב. בדומה לכך, זה נכון שגם "משחקי הכס" וגם "חולית" מושפעים מהאינטריגות של המונרכיות העתיקות של אירופה, אבל מי שיצפה לתככים רוויי הסקס ודם נוסח "משחקי הכס" עלול להתאכזב, כאן הדברים הרבה יותר ישירים ופשוטים, מאחר והרברט שם דגש גדול יותר על השאלות הפילוסופיות של החברה האנושית.

עד כתיבת שורות אלה, הסרט טרם יצא לאולמות בארה"ב, ועלה למסכים אך ורק בכמה מדינות באירופה, שם הספיק לגרוף כ-120 מיליון דולר, אל מול תקציב של כ-165 מיליון דולרים. בשקלול של עלויות הפצה ושיווק, הסרט רחוק מאוד אפילו מהחזר ההשקעה, שלא לדבר על רווח ממשי לאולפנים. הסרט צריך לעלות בארה"ב יחד עם ההפצה אצלנו, כאשר סביר להניח שאולפני "וורנר" מחכים לראות גם את ההשפעה על כמויות המצטרפים החדשים לשירות HBO Max, בו הסרט מופץ במקביל, כדי לאשר את הפקת סרט ההמשך.

הערת שוליים אחרונה: עשו לעצמכם טובה ולכו תראו את הסרט הזה בפורמט IMAX באולם המתאים לכך. אני יודע שזו בקשה קצת מופרזת לגבי הקהל הרחב, אבל אם אתם באמת רוצים להינות מרוחב היריעה ומהחזון של וילנב כאמן – צפו בסרט כמו שהוא התכוון אליו. מעטים הסרטים בימינו שמגיע להם משפט כזה, ו"חולית" הוא ללא ספק אחד מהם.

כולי תקווה כי הסרט יממש את הפוטנציאל המסחרי שלו ושאזכה לראות את הפקת הסרט השני קורמת עור וגידים בהקדם האפשרי, כאשר וילנב כבר אמר שהוא שואף לטרילוגיה, כאשר החלק השלישי יעבד את "משיח החולית", החלק השני (והקצר להפליא) בסאגה המקורית של הרברט (שבה היו 6 ספרים שהרברט כתב בעצמו, כאשר בעשרים השנים האחרונות הבן שלו כותב לפחות ספר נוסף ביקום "חולית" מדי שנה בשיתוף הסופר קווין ג' אנדרסון. עסק זה עסק)

כמעריץ קיבלתי בדיוק את מה שרציתי והסרט שאב אותי שוב לתוך היקום העשיר של "חולית". מבחינתי לא יכול להיות אחרת, אלא סרט של 5 כוכבים. אני רק אשב ממש כאן ואכסוס ציפורניים עד שאקבל את חלק 2.